לחם שמים על פרקי אבות ה:כא

בן עשר. מ"ש תי"ט בשם רש"י תלמוד ערוך הוא ספ"ק דחולין (דכד"א):

בי"ג למצות. פרע"ב ותי"ט משם רש"י החשבון שהיה לוי בן י"ג במעשה שכם. שהניח ששה חדשים שעשה בדרך מארם נהרים עד סוכות. וכתב שרש"י בפירוש החומש לא דייק. שפירש ששה חדשים בבית אל. שהוא אחר מעשה שכם. עכ"ד. והם תמוהים מאד. שכפי הנראה נתעלמה ממנו גמרא ערוכה ספ"ק דמגלה. דמני להו כדברי רש"י על התורה. והם דברי ס"ע. א"ה שקיל כל הני תנאי מעלמא. ואזיל בתר פירוש מיוחס לרש"י. דלא ידענו מנו. ולאו בר סמכא הוה כלל (כאשר הראית לדעת זה. ואב"א דיקא נמי אליבא דש"מ ורש"י עה"ת. דהא כי דייקינן אשתכח דלוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוה בההיא שעתא כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם וג"ח משם ואילך. נמצא החשבון מכוון ומדויק:) ועל כרחך אתה אומר לדברי אותה סוגיא. שלא היה נחשב כלל אותו זמן שהלך מארם לסוכות. להביאו בחשבון. כי מעט הוא ומובלע במשך שני עכבתו בארם. שהרי אינו מונה אלא י"ח חדשים לסוכות. וששה לבית אל. עד שהגיע אל אביו. שמכללן אתה מוצא כ"ב שנה שפירש יעקב מאביו שלא ברשות. ונענש כנגדן בכ"ב שנה של פרישת יוסף. ואם כדברי המפרש הבודה מלבו דברים. א"כ כ"ב ומחצה היו. ואת"ל משום שלא היה שנה שלימה לית לן בה. אי הכי הוה ליה לתלמודא למשתק מששה דבית אל לגמרי. ולמאי קחשיב להו. ואי אפשר שיהא מפרש זה חכם יותר מבס"ע. ומבעל התלמוד. ומרש"י האמיתי. וכל המפרשים בכלל. אין מי שערער בדבר. אבל הוא הדבר אשר דברתי כמה פעמים. דהך פירושא עולבנא דמדפיסים הוא. בוקי סריקי תלו ברש"י. לא רש"י חתים עליה ולאו דסמכא. אלא בדותא ובורכא. ותי"ט שביק תנאי ואמוראי ואזיל בתר איפכא (כה"ג עפ"ה דיומא) קבע לשבשתא. ודחי למתרצתא. רש"י דחומש דדייק טובא כרחבה דפומבדיתא. איברא לא צריכינן להך בדותא. ואפ"ה ניחא קצת מ"ש בפי' מתניתין. דאיכא למימר לוי בשנת שלש עשרה הוה קאי האי שעתא. דהא ודאי הנך שיתא ירחא דקחשיב תנא לבית אל. לאו דוקא לבית אל לחוד קאמר. אלא כייל כל ימי עמידת יעקב בשכם. ובבית אל. ובמגדל עדר. עד דאתי לבי יצחק אבוהו לממרא. כולהו הנהו עובדי. בהני שית ירחי דמני לבית אל הוו. אשתכח דעכ"פ לוי בתליסר קאי בההוא עובדא דשכם. אבל בן י"ג שלמות ודאי לא הוה (ולא בן י"א גמורות כשיצא מבית לבן) ודי בקירוב זה. ואין אנו אחראין לפירושו זה. שאין לו שורש. ופשיטא דליכא למגמר מדורות ראשונים דקמי מתן תורה. לענין חיוב מצוה (ואפי' בימי דוד היו נקראין איש בני ח'. שכבר הולידו כדאי' בפ"בס) אלא קצת רמז לדבר הוא:

בן עשרים לרדוף. במלחמה. לנצח ולכבוש אויביו. שכן מבן עשרים ולמעלה. יוצא בצבא. כ"פ בד"ח ונכון הוא. ואע"פ שלא נשלם תוקף הכח עד שיהא בן שלשים. שאז תכלית גידול גוף האדם:

[בן מ' לבינה. ערע"ב ותי"ט. ויל"ד שהרי לא היו במדבר רק ל"ט שנה בלבד. כמ"ש בס"ד בהגהת גמרא דפפ"מ. ומ"ש בתורה ארבעים. צ"ל עד"ה במספר ארבעים. סמוך למ'. א"ה ממ"ש ע"ס ימי מדבר בצרן טפי מארבעה עשר חדשים:]

בן ששים לזקנה. דכתיב תבוא בכלח אלי קבר כו'. מימי תמהתי על זאת. שלמדו חז"ל מכאן למיתת ששים. והרי איוב מת זקן ושבע ימים. וחיה ק"מ שנה אחר שנסתלקו יסוריו. ולא עוד אלא שאפי' קודם שלקה ביסורין. כבר היה בן שבעים. שכן הוכפלו שנותיו אחר זאת. כמ"ש ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. וכן שנו בס"ע כל שנותיו של איוב ר"י שנה. משעה שירדו אבותינו למצרים ועד שיצאו והכי איתא נמי ספ"ק דבתרא. אי הכי מאי קאמר ליה אליפז. וי"ל ה"ק ליה. אין לך להצטער ביותר על יסוריך שאתה חשוב בהן כמת. שהרי כבר היית ראוי למות בהיותך בן ששים. שהיא מיתה בינונית של כל אדם. ואתה השגת כבר שבעים. שהיא השיבה. נמצא מה שאתה חי יותר. אינו חשוב מכלל חיי אדם סתם. והם ימי הרעה שאין בהם חפץ אם לא בדרך פלא. לכן לא הפסדת יותר משאר בני האדם הבאים בימים הרעים לעת זקנה. ויתר אתה עליהם שאכלת כל ימיך עד שבעים בטובה. מעתה לא תתרעם אם מצאוך רעות הימים. היתרים ועודפים על חיי אדם הפשוטים:

בן מאה כאלו מת. צ"ע אם כוונת התנא באריכות לשון זה. לפטרו מן המצות. ומסתברא דלענין דינא אין חילוק בין בן עשרים לבן מאה או מאתים כל שעודנו חזק בכחו. מוטל עליו לקיים המצות בכללן. כבחור בלי הפרש. ואין צורך לומר שאין לחלוק ביניהן לעונשין שבתורה. ואם חלוש הוא. נדון כחולה לענין י"כ ולשאר המצות המעשיות. אבל נראה שאין סומכין על דעתו כלל. לא לעצמו ולא לאחרים לא להקל ולא להחמיר דסתמיה דעתא קלישתא היא. אם לא שרואים בו גם שכל חזק והבנה טובה והכרה יתרה: