לחם שמים על פרקי אבות ה:כ

הוי עז כנמר. עטא"ח (סרמ"ב) שכתב ז"ל מצאתי בפרקי אבות לרש"י שפירש על ההיא דמשנת ריב"ת אומר הוי עז כנמר וז"ל תכף לאותה משנת רע"א עשה שבתך חול היא שנויה ההיא דבן תימא. לאורויי דר"ע ל"א אלא במי שהשעה דחוקה לו ביותר כו' ע"כ. ופליאה על הטור דאשתמיטתיה תלמוד ערוך בפע"פ בשם תד"א. ולא היה צריך לטרוח אחר מציאה זו בפירש"י המדומה. גם דר"ע לא משנה הם ואינן שנוים בסמוך להא דב"ת. אלא גמרא מפרש לה הכי גם זו עדות מספקת על זיוף כינויו של פירוש רש"י דאבות:

עז פנים. אחר ששיבח העז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים. חזר לגנות מדת העזות. שלא תהא נכרת בפנים לגמרי. אפי' לעבודת השי"ת. הענוה משובחת. והצנע לכת. ולא אמר הוי עז אלא לענין אומץ הלב בלבד. תדע שהרי ישראל נקראו עזין. (כמ"ש בפא"צ) עם היותן ידועים שהם ביישנים. אלא עזות לחוד. ועזות פנים לחוד. לכן לא הזכיר למעלה. אלא עז בלבד. וכאן זכר עז פנים. ולא אמר ג"כ עזות פנים. כדרך שאמר בושת פנים. לומר שאפי' לא חטא בעזות פנים בפועל במעשה או דבור אלא שהוא עז בפנים ניכר. וכגון קורץ בעיניו וגו'. כענין שכתוב הכרת פניהם ענתה בם. וכן מדת הבושה נכרת בפנים. כמש"ה למען תהי' יראתו על פניכם. וביאר כאן שהעז בפניו אין לו תקנה. אלא בגיהנם ללבנו מאודם פניו. וכנגד מה שגרם לבון פנים לחברו. דאזיל סומקא ואתי חיורא. לכך הוא צריך ליבון באש. שניצוצות החוצפא נתזין ממנו. ובושת פנים. ר"ל אפי' הוא חוטא. נתקן הוא ע"י מדה זו והולך לג"ע על כל פנים. כמ"ש (ספ"ק דברכות) כל החוטא ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו. וכאן תפס לשון בושת פנים שם דבר (לא אמר בוש פנים. או ביישן. תוארים) כלומר מעשה הבושת ופעולתו. שגורם לו הלבנת פנים כבושות בקרקע. הוא המתקנו. שאינו צריך לתקון גיהנם. ומביאו לג"ע. כי נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש. משילבין פני חבירו ברבים. משום מאי דסני לך. לחברך לא תעביד. ואהבת לרעך כמוך. שהיית בורר לך מיתה יפה. לדון בשרפה. מלקבל עלבון בפנים לחי ישבע בחרפה. הרי ששקולה היא כאש אוכלת מנפש עד בשר. לכן אינו צריך לאשו של גיהנם להלבינו. מאחר שכבר נתלבן. אבל אין די לו במה שהוא בוש פנים. בזולת מעשה ופעולת הבושה. כי אין זה מספיק. בהכרח צריך תקון ולבון דוגמת גיהנם. המפליט גיעול דם הנבלע באיברי הנשמה. והרי זה נכון מאד. והתימה מן המפרשים שלא שתו לבם לתיבת בושת. כי לפי דקדוק הלשון כמו זר יחשב. ולא יכון לדבר כן. ולפי מה שפירשנו מיושב היטב בעז"ה. עוד יש להמתיק שאמר עז פנים לגיהנם. וקשורו לסותר הקודם על דרך הנ"ל. ירצה כי מדת עזות פנים כל כך מגונה. שאפי' בדבר מצוה הוא מקלקל. ומוליכו לגיהנם. תחת שהיה ראוי לתקנו ולכפר על חטאיו. כי אחד מתנאי התשובה הוא הוודוי. ומודה ועוזב ירוחם. ואם יתוודה בפרהסיא בחטא שאינו מפורסם. נקרא חציף. כמ"ש שילהי פ"ק דברכות (שם המלצתי על זאת. הכתוב הכרת פניהם ענתה בם וגו') והרי הוא העז פנים שיורש גיהנם. עם היותו סבור לעשות רצון אביו שבשמים בכך. ומקביל לזה אמר אחריו. ובושת פנים לג"ע. שיש בו תקון גמור לחוטא כנזכר. והוא יפה אף נעים בחבור הדברים ובבאור הענין:

יהר"צ כו'. זה המאמר צווח ואומר דרשני. כי מה ענין בקשה ותחנה במשנה. שלא מצינו דוגמתו. אף כי נראה לכאורה אין לו קשר ענין למה שקדם. ומה טיבה כאן. באמת פלא גדול הוא. והיותר נפלא איך המפרשים שטרחו כמה פעמים בפטומי מילי. בהרבה מקומות הבלתי צריכים באור. ומדוע בכאן שתקו לא אמרו בו דבר. ואני בעניי אמרתי הלא דבר הוא שאי אפשר לו מבלי ביאור. ואחזה אנכי אשית לבי. שחוזר לענין של מעלה שצוה מתחלה להיוה עז כנמר כו'. ועכשיו בגלותנו בטל ממנו העוז והעצמה. וניטל הלב ואמצו. כי המקום גורם. כן איש נודד ממקומו. הגולה לבו בל עמו. וכדאיתא גבי סבי דבי אתונא. חזי דמיענו אייתי מעפרייהו שדי עלייהו. אקשו לאפי מלכא הנה שארץ נכריה מכנעת לב האדם. ואם הוא אמיץ לבו בגבורים (וכן במשל הדיוט כלבא בלא אתריה שב שני לא נבח) וארץ מולדתו של אדם. חוזר ומקנה לו מדת העזות (וכן מצינו ברמי בר תמרי. אי הוית באתרי. הוינא מחוינא לך חורפאי) לכך בקש יהר"צ שתבנה עירך כו'. ותשוב לנו מדת עזות הנצרכת. בשלמות. אך יש לחוש פן יצא שכרה בהפסדה. שקרוב להפסד במדה זו מחמת שמוכנים יותר לחטוא. מתוך העזות. כמו שאירע בהיות ישראל על אדמתן מלפנים. שמרוב טובה בעטו. והיתה להם העזות לאבן נגף לצור מכשול. להעיז פניהם כלפי מעלה. לזה אמר אחריו ותן חלקנו בתורתך. ר"ל הרי בראת תורה תבלין להתיש כח העזות שבהם לשבור לבם ולהכניעו כמ"ש רז"ל בפא"צ לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין. שאלמלא כן אין אומה ולשון יכולה לעמוד בפניהם. על כן כשתתן חלקנו בתורתך. כבר אנו נשמרים מרעת מדת העזות. שנמצאת בנו ביותר בא"י. ולא נשתמש בו עוד כי אם לעשות רצונך. ובזה האופן נשיג התועלת המבוקש. ונמלט מרעתו. אע"פ שתסור מעלינו עול רציעת הגלות. ולא יכניע אותנו טבע ארץ אחרת כאמור. כי מ"מ הלא די בתורה המתשת כח העזות לטוב לנו. וזה כפתור ופרח בלי ספק. ועמ"ש בבית יעקב דמוסף השבת (דשסו"א):