לחם שמים על פרקי אבות ה:כב

בן בג בג. המפרשים התחכמו יותר להכניס פילא בקופא דמחטא. גם בשמות העצם. עיין מ"ש תי"ט משמם. וי"א בג בג ר"ת בן גר בן גיורת. א"כ הוא היה נכד גר וגיורת. ולא היה לו פחד כ"כ מן המלשינים מהסתיר שמו. ואיני יודע מה הביאם לצער הזה. ולמה זה הבל יהבלו. הלא מצינו פ"ק דקדושין (ד' י"א) יוחנן בן בג בג. ומאי דרשי ביה. ואם כדבריהם בן בן בג בג הוה להו למימר. ואף שי"ל איהו ניהו. זמנין קרי ליה הכי בלי שם העצם. וזמנין בשם העצם שלו. כמו שמעון בן עזאי. ובן עזאי ודכותיה. וא"כ יוחנן זה עצמו גר היה או נין ונכד. אך מי הגיד להם זאת. ושמא מטילים פגם בקדשים. ובד"ח הוסיף טלאי ע"ג טלאי. והנה הכל הבל ורעות רוח. נלאיתי כלכל דברים מבודים כאלה. וראה גמרא דר"פ המניח. ודע שבן בג בג היה צח לשון בעברית ג"כ. ואם ניתן רשות לדרוש שמות העצם לכל חפציהם אדרשם לשבח. ב"ג ב"ג רמז גי' שבן עשר היה האומר בעת ההיא. ולכן לא נזכר שמו העצמי. שהיה אולי יוחנן הנ"ל באמת. ומחמת שהיה עדיין ילד כשאמר זאת השמועה. לא קראו התנא בשמו. כדשנינן בבתרא דר"ה. בבן זכאי. דהוא ריב"ז. ומשום דאכתי תלמיד היושב לפני רבו הוה ההיא שעתא לא קרי ליה בשמיה. וכן בבן בתירא ריש תענית. ובן הא הא היה בן שתים עשרה שנים כשאמר לשון זה אבל באמת נראה שהם שמות העצם. גם באמוראים נמצא בר היהי ריש חגיגה. ולחקור לדעת סבת קריאת השם. היא מלאכה נאה לעתות הטיול:

הפוך בה מ"ש בד"ח בטעם לשון הארמית מפני המלאכים. דברי הבאי הם. ומה יעשה בסיום הלשון:

והפוך בה. מלשון לרגלה ולהפכה. לשון חקירה וחפוש בסתרי הארץ. וכן בלשון חכמים יאמר בענין העמק המחשבה בצדדי הדבר. מהפך בזכות. כלומר משתדל. וכמוהו מהפך בחררה הפוכי בעסקא. ככה יאמר התנא הלזה. חקור והעמק שאלה פעם אחר פעם ולא תלאה. ולא תחשוב שכבר הגעת על תכלית הכוונה. אם הבנת פשטי התורה לפי דעתך. לא תאמר אין צורך לטרוח בה יותר. כמחשבת רודפי הפשט. הבולעים מאמרי התורה ועניניה בקליפתם החיצונה. לא יחושו לתוך הגנוז בקרבם. ויש שמדמים שאין בה אלא קליפה גסה בלבד. וממלאים כרסם ממנו עד שכרסם מתבקעת. תפח רוחם ויגועו בבלי דעת. לפיכך הזהירך שלא תהיה חכם בעיניך. לומר כבר השגתי וידעתי כל האפשר. אלא הפוך בה כעני המהפך בחררה. וחזר לקנותה בטורח ובעמל. לשבר כל הקליפות עבות ודקות שעל פני חצוניות דבוריה וספוריה. כדי שתשיג הפרי הטמון בתוכו. ורב טוב הצפון בקרבה. ולא יספיק פעם ושתים. כי בכל פעם שאדם ממשמש ומוצץ בהם. מוצא טעם חדש. לזה רמז הכפל. לנחץ ענין החקירה והדרישה בה. ולא תעמוד מלרגל ומלהכוך. ולתור את הארש. דכולא בה. שכל דבר חכמת בינה כלול בה. כמ"ש אני חכמה שכנתי ערמה. ודעת מזמות אמצא. לי עצה ותושיה. אני בינה לי גבורה. וכל החכמות כלולות בה. כמו שהאריך בה החכם בספר משלי החכמה (ס"ט) ומצינו בריב"ח כששאל לו החוקר נחש לכמה מוליד. הודיעו האמת על פי מקרא מן התורה. והטיח המין ראשו בכותל. לפי שבמה שטרח שבע שנים עד שעלה בידו ידיעתו. על פי הנסיון. הושיטה לו בקנה. וכיוצא מצינו הרבה באגדה שידעו להוציא כל הענינים מתוך המקראות ויהיו למופת בישראל ולאות. טוביה לדזכי והוו דרופתקי דאורייתא. סמא דחיי סמא דכולא ודאי:

ובה תהוי. ה"ג כמה מפרשים ראשיים. כמ"ש תי"ט בשמם. ופירושו לדעתי מלשון הוייות דאביי ורבא. הוי בה רב ששת. והוינן בה. והרבה כלשונות הללו ידועות בתלמוד. ענינם הפלפול והויכוח על דרך החדוד והחריפות. ככה יאמר כאן. אל תדמה בנפשך לומר עכ"פ צריך אני לחכמת בעלי המחקר. כדי לחדד השכל עד שיהא מחודד ושנון לפלפל בתורה. ובא התנא להוציא המחשבה הזאת מלבך. כי אינך צריך ללמוד חכמת יוונית בשביל כך. אלא בה תהוי תחקור ותעמיק ותפלפל בה. אז תחרץ ותחדד שכלך. כאשר יורה הנסיון לכל מודה על האמת אשר בא בדרכי פלפולה והויותיה. כי אין חדוד למעלה ממנו וחכמי האומות עצמן אשר למדו בה ובחכמות אנושיות. מודים בכך. ויעוין גם ש"י. וראיתי בס' נוצרי שבשנים שעברו היו רבים מהם שוקדים בעיון הגמרא ומתפלאים על עומק חכמתה ולכן העתיקו מסכתות רבות ללשון לטי"ן. והן עוד היום נמצאים בהן מלומדים הרבה חושקים בתלמודנו ועוסקים בו:

וסיב ובלה בה. ר"ל אע"פ שהתורה נקראת תושיה שמתשת כח ומזקנת את האדם לפני זמנו. מתוך העמל והיגיעה שבה ע"ד שאמר הר"מ אצל ראב"ע שאמר הריני כבן שבעים שנה. ספ"ק דברכות (עם שאין הכרח לפירושו שם. והוא נגד פשטו של דבר המוזכר שם בענין. ועיין מ"ש שם במקומו בס"ד) מ"מ זה אמת שהשוקד על הלמוד מזקין בלי עתו. ועמ"ש בחלון צורי) טוב שתזקין ותבלה כחך בה. כי אחרי בלותך תהיה לך עדנה. ולא תעמול. לרוח לתת לחכמות נכריות חילך. פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי. ונפשך תמסר ביד מלאך אכזרי:

ומנה לא תזוע פרע"ב. וכן הוא מפורש בספרי. ועמ"ש בס"ד חי"ד פ"ב דמכלתין:

שאין לך מדה טובה הימנה. כמדומה שרמז על ס' המדות היווני. שאע"פ שאין בו חשש מינות. ואין בו אלא ביאור המדות המוסריות ומשובחות על פי חקירה אנושית. ואע"פ שכבר אמר רב יוסף בתלמוד על איסור הלמוד בספרים החיצונים. מילי מעלייתא דאית בהו דרשינן כדאיתא ריש חלק (ועמ"ש שם בס"ד) היינו ס' בן סירא ודכוותיה ס' פילוני האלכסנדרי וכל דדמי להו. שהיו מחבריהם מבני ישראל. ואמרו דברי חכמה בלשון קצרה וצחה. עריבה ונוחה. שתועלתם קרובה. והפסדם רחוק. משא"כ בס' היוני הנ"ל. שיש בו להג הרבה ויגיעת בשר מאד. בהיותו מועתק בלעגי שפה ולשונו סרוח ומגומגם מאד. ואבוד זמן יקר המציאות. בהבל ורעיון רוח בלשונות בני נכר עמקי שפה. שיש בו ודאי היזק גדול מאד. ורחוק משכר (עם שחטאתי אני מזכיר כי לא זזתי עד שעברתי עליו לראות מה טיבו. ומעט דבש הנמצא בו רדיתי אל כפי. ועי"כ הכרתי מעט התועלת הנמצא בו והפסד הזמן בו מרובה משכרו) וכן אמרו במ"ר סוף קהלת כל המכניס יותר מכ"ד ספרים בתוך ביתו. כגון בן סירא ובן תגלה והדומה להם. צרה מכניס לביתו. זהו שאמרו כאן שאין לך מדה טובה בחכמת המוסר והמדות הטובות הימנה. שוב נזדמן לידי ס' מד"ש. וראיתי להציג פה מ"ש בשם החסיד כמדומה לי הוא הר"י יעבץ זצ"ל. ז"ל והפך בה. כי הכל כלול בה. וממנה יתבארו טענות הרבה להשיב לאפיקורסים. ולא יצטרך להכעיס אותה בצרותיה הנכריות. כי דדיה ירווך בכל עת. ואפי' שתחשוב שהן נאות לה לרקחות ולטבחות ולאופות (רמז למה שהתנצל הר"מ באגרותיו על שעסק בחיצונות) אין לך מדה טובה הימנה. כי מי יחוש לפנותיה וליסודותיה חוץ ממנה וכוון במ"ש מלת מדה. כי אולי תתאוה למדתו של הגיוני או של רופא או של פלוסוף. או תוכן. והודיעך התנא שאין מדה ושלמות תשוה עמה. ומה שתחדש בחזרתה. הוא יותר טוב מקרן שאר החכמות כולן. המבדיל בין קודש לחול. ובאמת כי מכח קדושתה. נותנת לעוסקים בה לשמה. כח וגבורה לעמוד נגד כל הקמים עליה. כמ"ש בגמרא הרבה מחכמיה יתוכחו עם האפיקורסים המוציאים כל ימיהם בחכמות נכריות. ולכן הזהיר הבקשה אולי תשכיל תעלומות חכמה. עכ"ל השוה בכל מה שאמרנו ומסכים עם מה שפירשנו בכוונת תנא שלנו: וכבר דברתי הרבה מהיזק גדול הנמשך לעוסקים בפלוסופיא. שסופם יוצאים לתרבות רעה ומשליכים כל התורה אחרי גיוום (ויעוין בבית ובמגדל בכמה מקומות) עכ"ז לא אוכל להתאפק בכל פעם שפגעתי במנוול זה. למשכו לבית המדרש לפרושים. קודם שימשוך הפתאים כשור אל טבח וחיתם בקדשים. והסתכל נא מה עלתה לאומות הקדומות אשר עלו מאד בסולם הפלוסופיא מאה חוקים. כמעט כבשו כל העולם בחכמתם מה היה סופם ואחריתם. מי לא ידע מחכמת מצרים (שנזכרה גם בכתוב) שהגדילה לעשות לה שם בארץ לא יהל שם ערבי ועתה היא נוה שודדים. וארץ כשדים המלאה לה חכמים מחוכמים. ועתה היא נוה רועים ומדרשיהם גדרות צאן. איה מעון אריות הפלוסופיא שבארץ יון אשר מלאו מחכמת בני קדם. ושמע חכמת יונית הלך בכל הארץ. להכניע כל יושבי תבל תחתיה. לפניה תכרע כל אומה ולשון. עתא מעון ?תנים. ואע"פ שלא נצטוו על למוד התורה. נעקרו מן העולם. ולא עמדה להם חכמתם. עאכ"ו אנו שיש לנו חכמה אמתית בטוחה שנתנה לנו על מנת שנעסוק בה כל ימינו ולא בזולתה. איך נקוה להשיג שום הצלחה נפשית או גופנית על ידיה. הלא הנסיון הוכיח ההפך. שבכל מקום וזמן שרדפו אחריה. היא היתה בעוכרם ועקרה אותם ממקום תחנותם בכבודו של עולם. כמ"ש שם. ומדי דברי בזה אזכרה הלצה נאה שכתב בס' החיים על הרודפים אחר הפלוסופיא ונפשם קצה בלחם החמוד הוא התלמוד אשר הוא מזון הנפש. על כן הסיר האדון ה' לבאות כל משען לחם. מדה כנגד מדה. ולחם שמידא וחוורתא גושקרא הוזכרים בעובדא דמרתא בת בייתוס. כל אלו הן מדרגות תכמי התורה שבע"פ. כגון בעלי המשנה בעלי תלמוד בעלי אגדה. איש איש לפי שכלו. ומרתא היא שם לכנסת ישראל שנעשית בת לכת הארורה הנקראת בייתוס. ועל כן השיגוה שברון מטה לחם. גם הגרוגרת דר' צדוק שמצצה היא ומתה. יש לפרש שהוא רמז לנופת תטופנה שפתי זרה. שמצצה כנסת ישראל מן הכת השניה הארורה הנקראת צדוקים. אלא שאין להחליף סם הצדיק הזה בשם של צדוקי עכ"ל המתוק לחכי. אמנם אני אתקן המליצה יפה ואשלימנה ע"פ דרכו ז"ל. כי בודאי ר' צדוק צדיק גמור היה. אף הוא היה מוצץ גרוגרת של כת צדוקים ופלוסופים ובלע התוך הטוב הנמצא בהן. והשליך הקליפה. כענין ר"מ שלמד מאחר. באמתלא רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אבל מרתא זו מצצה הקליפה המצוצה כבר. שלא היה בה עוד שום לחלוחית טוב. לכך ממנה מתה. ונקראת על שם כך מרתא. כי שתתה מי מרה ומרתה באלהיה. על כן קראו שמה מרתא בת בייתוס. הכופר בתורה שבע"פ כי מרה כלענה אחריתה. וזה יפה אף נעים. ואני ממשל אותו ביחוד על ההולכים חשכים בס' מורה נבוכים. כי הר"מ הי"ל התנצלות הצ"ל שאכל התוך וזרק הקליפה הוא החבור מ"נ. והפלוסופים שבאו אחריו מצצו בקליפה זו שכבר נאכל כל הטוב שבה ונמצץ. והם חזרו למוץ ולהתענג בקליפה. כבא על שפחה חרופה חרפה וגדופה. ושמעת מה יהא בסופה. ה' יצילנו מסער וסופה: