לחם שמים על פרקי אבות ד:ט

כל המקיים התורה מעוני. בהא דלא תנן כל העוסק. כ' ד"ח דוחק גדול. שאינו נתפס בחוש השמע. ואין בו טעם כלל מאי שנא הא מהא. ותי"ט הוסיף טלאי ע"ג טלאי. שיש בו לת"ח גנאי. גם סיפא דמתני' הוקשה להם ולכל אדם. דהא חזינן דלאו הכי הוא. ולא ידענא מאי קמתרצי לה ד"ח ותי"ט דהא בכל פטומי מילי ממולייתא. קושיא בדוכתה קיימא. דאנן לא תנן הכי. אלא סופו לקיימה מעושר. והלא ריפו שבר על תקלה. אטו מתניתין משבשתא ובדותא היא. איברא הוה להו למימר בה מרגניתא. דקושיא חדא מתרצא חברתה. דמשו"ה לא תנן כל העוסק כו'. דהעוסק אינו מובטח בכך. כמו שאנו רואים מעשים בכל יום. וטעמא ודאי כמו שאמרו. עהיפ כי העושק א"ת העושק. אלא העסק. כדי שלא יתבטלו ת"ח מתלמודם. ולכן התענו ג"כ אנשי כנה"ג. על כל העוסקים במלאכת שמים. שלא יתעשרו. מטעם זה. אבל המקיים התורה ושומר מצותיה מתוך דוחק. ואינו מבטלה בטענת אונס ועניות. המעבירים את האדם על דעת קונו. הוא אשר דיבר ממנו התנא (ודלא כפירוש רע"ב) שסופו לקיימה מעושר. והכי נמי דייק לישנא דסיפא דקאמר מעוני. מחמת עוני ודאי. ותנא דווקנא הוא. כולה ניחא טובא בס"ד. והשתא דאתינן להכי אתי שפיר נמי דלא תקשי הא תנינן לעיל ספ"ב שמ"ש של צדיקים לע"ל. כי זה אינו שכר עצמי של מצוה. אלא כמו ששנינו רפ"ב ששכר מצוה מצוה ע"ש. ובמ"ש שילהי מכלתין בס"ד. כן הוא הדבר הזה. שע"י העושר זוכה למצות הרבה. וגם אותה המצוה עצמה שאחז בה בעיניו מתקיימת בידו עצהי"ט ומשובח מתוך עושר מה שלא השיגה ידו בעיניו. ד"מ אם היה מביא קרבנו עשירית האיפה. עכשיו יביא שור פטום. ואם היה קונה אתרוג כזית וכביצה. מעתה יזכה לקנותו במנה מן המהודר שבמינו. ככה בכל המצות זוכה ע"י העושר לקיימן מן המובחר. ואצ"ל מצות צדקה וג"ח שאם קיימן גם מתוך עוני. מזכין אותו לקיימן בשפע רב:

סופו לקיימה מעושר. אע"ג דכבר תריצנא למתני' בגוונא שפירא. ועלתה ארוכה למחלת הקושיא העצומה. הנופלת במאמר זה שנראה מתנגד לאמת ולפום מאי דפרישית אתיא שפיר אפי' אליבא דשטת המפרשים גופייהו. דלא הוו צריכי למטרח ומהדר משינויי דחיקי וק"ל. אכתי אית גבן תושונויא אחרינא דסליק נמי שפיר. דהא דתנן סופו לקיימה מעושר. היינו העשירות הגמור. שהיא מדת ההסתפקות כדתנן ריש פרקין. איזהו עשיר השמח בחלקו. וה"ק תנא דידן הכא נמי. כל המקיים את התורה מעוני. ר"ל עניות המוחלטת שאין עני אלא מדעת. והוא מכת אשר לא ידעו שבעה. כי עיני האדם כזה לא תשבענה. ועליו נאמר כל ימי עני רעים (אע"פ שיש לו ממון הרבה) כי לעולם הוא בצער ובדאגה על ממונו. ומתאוה להרבות לאלו. וזה הוא טבע לאדם מתולדה. לפי מזגו המחייב בנטייתו למדה זו ביותר (עיין חלון צורי) ולכן איש אשר אלה לו. כבד ממנו הדבר לקיים התורה מעוני. ומרוב עבודה בעסקי ממונו. כי כל ימיו מכאובים וחליו וקצף. אבל האדם מכל מקום בעל בחירה. לכן אם נתגבר על טבעו. והכריחו לקיים התורה על כל פנים. עם עניות טבעו הרע והמקולקל מראשיתו ותולדתו לפיכך תחלתו מר. אמנם סופו מתוק. כי ודאי בדידיה תליא. שאם ירצה יכוף טבעו העני ודל. ויעשהו עשיר שמח בחלקו וגורלו. אם רב אם מעט. טוב מעט לצדיק באופן שיזכה לקיים התורה. מתוך עושר גמור שמחה וטוב לבב. תחת אשר קיימה מתחלה ברוע לבב. על כרחו נגד טבעו הראשון. הבטיחו שיוכל לנצח טבעו בודאי. ויזכה למעלה זו היקרה מפנינים. ולא יחשוב אדם שלא יוכל לשנות הטבע. כי ההרגל טבע שני. וזכות התורה מסייע. והרי זה יפה אף נעים. אמת לאמתו. עם שגם דרך ראשון טוב ויפה ואמיתי. אעפ"כ יפה כח זה התירוץ השני. ליישב מה שלפעמים אנו רואים. יש צדיק אובד בצדקו (ואצ"ל מענין איוב שהיה נסיון. ושב לקדמותו) אע"פ שאינו מצוי כך. אך על כל פנים מרוצה הוא ושמח ברצועת המוסר שנפלה בחלקו. כמ"ש חסד ומשפט אשירה. וכן אמר עוד על דרך זה חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה. הילכך בין בקיום מצות התורה בין בעסק למודה. בטוח הוא להתעשר בסופו. במדת העשירות האמתית: