לחם שמים על פרקי אבות ד:ח

אל תהי דן יחידי. כתב רע"ב אבל קבלוהו בע"ד. דן יחידי. אפי' מדרך חסידות. והכי נמי משמע שהבינו התו' במשנתנו ממה שכתבו פ"ק דסנהדרין (דה"א) אע"פ שי"ל דממה נפשך קשיא להו. אמנם המחוור בזה כמו שהכריע בש"ך (ס"ג) דבקבלה סתם לא ידון יחידי לעולם. אי משום דכי טעי. בעי שלומי מביתו. ואי משום דמגיס דעתו. וחציף למימר דידע למידן דין תורה. מיהא כי קבלוהו בין לדין בין לטעות. פשיטא דכה"ג אפי' מדת חסידות אין כאן. כיון דסברי וקבילו ליה בכל גוונא. ודילמא הרע"ב נמי בהכי איירי. וסרה תלונת תי"ט מעיקרה:

שאין דן יחידי אלא אחד. ואע"פ שמצינו כמה פעמים שיזכירו חכמים בבית דינו של הקב"ה. כמ"ש רש"י עה"פ וה' המטיר. ה' ובית דינו. וזולת זה הרבה. היינו שלוחי הדין. לעשות הגזר דין ולהוציאו לפועל. כענין גזר דינה של סדום לקיים בה שרפת ארצה בגפרית ואש. לזה כוונו חז"ל. במקום שבאה הוי"ו. עם השם ב"ה. לרמוז זה. שלא לייחד שמו על הרעה. אבל אין שם ב"ד שיגיד דעתו להסכים או לחלוק על השי"ת ח"ו. כי הוא לבדו אומר ועושה חפצו. גוזר ומקיים דברו כרצונו. אין מבלעדו להצטרף עמו. לישב בדין אצלו. כענין שכתוב עושה כל וגו' לבדי. ואומר פורה דרכתי לבדי. וכזה הרבה. ועם שכתוב נעשה אדם. ואמרו חכמים במלאכים נמלך. זהו רק להראות ד"א כמו שאמרו ז"ל. לא שיש להם ישיבה אחת עמו. כי מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו. וכן הכתוב אצל דינו של אחאב. ראיתי את ה' יושב על כסאו וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. כמלך וחילו. עומדים לפניו. לא צרכם לישב עמו במשפט. אך נמלך ג"כ עמהם באיזה אופן יפול אחאב. ללמד ענוה וד"א. גם לידע אם יש עליו מלאך מליץ. ולהודיע שאין אחד מלמד עליו זכות. והוא כענין ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ללמד זכות או חובה. כטוענים העומדים נצבים לפני הדיין והוא לבדו דן בישיבה (ובדרך הנעלם היודע ומבין פירוש אחד שבק"ש. לא יקשה לו מאומה) ושמא כך הוא פירוש א"ת דן יחידי. שהרי אין יכול לדון יחידי אלא אחד הקב"ה. ואעפ"כ נמלך במלאכים ובבית דינו. הרי יש לך לדון ק"ו מעצמו ונכון הוא. אע"פ שהלשון קצר. ועל פי דרך זה יתיישב ג"כ אותה שאמרו דאפליגו ברקיעא קב"ה ומתיבתא כדנח נפשיה דרבה ב"נ. אף שענין אחר הוא לישב בדין ומשפט על פני תבל ארצה. או לעסוק בבאור עניני התורה על דרך הלמוד בלבד. דכוותה אשכחן דפליגי תרי מלאכי ברקיעא:

וא"ת קבלו דעתי שאני מומחה כו' דוקא כה"ג דצרפם לישב עמו בדין. תו לא מצי למימר להו הכי. איברא יחיד מומחה. יכול ורשאי להחזיר את הדין שדנו ב"ד ולכופם שיעשו כדעתו דוקא. כדאשכחן פ' נערה גבי פרנסה. דון דייני בנהרדעא. ואמר להם ר"נ אהדור. ואי לא מגבינא לאפדנייכו. ותו התם שילהי פירקא. דאמר ר"ל זילו הבו לה. ואי לא מפיקנא לכו ר"י מאונייכו. חלק גם על ר"י רבו. והכריחם לקבל דעתו היינו משום דר"י לא היה יכול להיות דיין באותו ענין. שהיה נוגע לבעלי דין. שהיו קרוביו. לכן נסתלק. ודן אותם ר"ל. שהיה תלמיד חבר. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (עש"י ס"ה) כ"ש בדבר זה. שר"י לא ראה להם חובה. מפני הקורבה. ור"נ שאני דדיינא דר"ג הוה. כדאיתא בדוכתי טובא. ואמר אנא דיינא. ור"ש לאו דיינא. ואמר נמי כגון אנא דן ביחידי. הילכך ודאי רב גובריה. אפי' למהדר דינא. עמ"ש בס"ד בהגהת ש"ע ח"מ (ס' כ"ה):