לחם שמים על פרקי אבות ד:י

והוי שפל רוח. שלא תזוח דעתך עליך מחמת למוד תורה הרבה. כענין שאירע לרשב"א. כשבא מבית רבו ממגדל עדר. לכך סמכו ענין לעסק התורה. אבל ענין השפלות הוא בכל דבר. כך נראה לי נכון יותר בס"ד:

בטלים הרבה. לפירוש שני דרע"ב מדויק יותר תיבת כנגדך:

ואם עמלת כו'. נדחק הרע"ב בחנם. כי לא היה צריך לכך. לחדש דבר מעתה. ולחלק יצא בין תשלום פורענות ע"י שליח. ובין גמול הטוב ע"י הקב"ה בעצמו. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. כי אם בשלשה דברים שלא נמסרו ביד שליח. אכן באאע"ה מצינו. מה שעשה למלאכים בעצמו. פרע הקב"ה לבניו בעצמו. ולא נשמע כזה לזולתו. וא"כ כל המצות אדם עושה אותן בעצמו ובודאי הקב"ה נאמן לשלם שכר. בין ע"י עצמו. בין ע"י שליח. גם במדת פורענות לפעמים נפרע בעצמו. כמ"ש במצרים ובסנחריב וזולת הרבה ואין להאריך בכך. על כן ודאי אין זה ההפרש העצמי. בין מדה טובה למדת פורענות. ומה לנו ולדוחק והרי החילוק מבואר היטב בלשון התנא. באמרו שכר הרבה. והוא ת"ק פעמים יותר. כמ"ש במקום אחר. משא"כ במדת פורענות. שאינו מוסיף על המדה. אלא מדה במדה בשוה. ואמנם יש לדקדק. מאי קמ"ל תנא דיש שכר הרבה. אטו עד האידנא לא ידעינן הא. שאין הקב"ה מקפח שכר. כמדומה אני שרצה לרמוז ג"כ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כלומר ואל תדאג אם אינך מקבל שכרך מיד. לא תהא לך למפח נפש ומחלת לב בתוחלת ממושכה. כי ארוכה היא ובכלל ברכה. שמתוך כך נושא השכר פירות הרבה. לפי רוב הזמן הנמשך בהמתנה. ובזה מיושב ג"כ יתור נפיש מלת לו. שהיה מספיק לומר יש שכר הרבה. אלא י"ל אע"פ שהשכר שמור הוא אצלו. בטוח הוא לך לשלם במיטב ובשפע רב. והרי זה טוב. ויש לי לומר בו עוד דרך אחר יפה. על פי מה שנשאל ונחקור. מדוע באמת תהא מדה טובה יתרה הרבה כל כך. ולא דיה השכר הפשוט והשוה לערך המצוה. הלא אף זה חסד חנם הוא (עמ"ש בס"ד פ"ק מ"ג) אבל הענין הוא נודע ליודעי חן. כי נר המצוה האחת מדליק נרות הרבה למעלה. וגורם תוספת שפע ברכה והארה גדולה בעליונים. וכל העולמות שמחים על ידי האדם שמכשיר מעשיו. ולכן אמרו רז"ל אדם מקדש עצמו מעט. מקדשין אותו הרבה. לפי שבמעשיו קנה לו אוהבים רבים. ולכן אפילו כשבא ליטהר מסייעין אותו. וכן אמרו שהצדיקים מוסיפין גבורה בפמליא של מעלה. וזהו ג"כ לדעתי מה ששנינו ששכר מצוה. מצוה. שכך מתחייב מתוספת הקדושה שנתרבה מכחו. עד ששלהבת יה (הדולק בנר מצוה) עולה מאליה. ומספיקין בידו לקיים עוד מצות. ולפי שהרוויח והשביח הרבה למעלה. כן ראוי ומחויב הדבר שיתרבה שכרו כמו כן. וכך היא המדה ישרה. וזהו שאמר התנא מכוון מאד. יש לו שכר הרבה. פירוש מפני שיש לו שכר הרבה על ידך. לכן בדין הוא ליתן לך ג"כ. עוד אני אומר לפי דרך זה. שלא כוון התנא לשכר העוה"ב בעצם. אלא על שכר מצוה מצוה נתכוון. שהרי יש בזה שכר הרבה ודאי. שבח דממילא וממילא יזכה לרב טוב הצפון. וא"ת לפי דרך זה יקשה. הלא שנינו גם שכר עבירה עבירה. אי הכי מאי בינייהו. הא לא קשיא. דכבר אמרו רז"ל עבירה שעושה פירות. היא שיש לה פירות. ולא עבירה שאין עושה. פירות (ועל כרחך צריך לומר כן. דאי לאו הכי קשיין אהדדי. כמש"ל בס"ד מ"ב דפרקין) אבל המצוה איזו שהיא לעולם עושה פירות. זהו ההפרש המיוחד בבחינת ערך התשלומין בין מדה טובה להפכה. ולפי דרכנו למדנו. שעל כל פנים גרסת יש לו שכר . ישרה היא ודאי: