לחם שמים על פרקי אבות ג:ט

ר"ח בן דוסא. חשב הרב בעל כפתור ופרח (פמ"ד) שר' חנינא זה הוא בנו של ר"ד בן הרכינס. וכמדומה טעות הוא בידו. כי רחב"ד כבר היה נודע לאיש מסוים בחסידותו והפלגת פליאות מעשיו בימי ריב"ז. כנראה שילהי פא"ע. ובריש מדרש חזית נראה שהיה בזמן הבית. ורדב"ה היה בימי תלמידי ריב"ז כדאי' ספ"ק דיבמות. והוא אז עשיר גדול מאד. ור"ח כל ימיו עני מופלג. שהיה די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש (ולמה נצטער כל כך עד שהוצרך לבקש רחמים שיעשו לו נס. דליתבו ליה מידי. ועשו לו נס גדול יותר מאד. יהבו ליה משמיא פתורא דדהבא. ולבסוף אהדרה. למה ליה כולי האי. והו"ל לאתהנויי מעותרא דאבוה מידי. ולא לגלגל עצמו בצער גדול. ולמטרח קמי אבוה דבשמיא. משו"ה לא דמי לדרפב"י שלא נהנה מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. שלא היה דחקו כל כך עצום. שהרי לא הוצרך לבקש שיעשו לו נס בהשגת מזונותיו. שמא היה יודע מלאכה ובקי באומנות. דכפנא אבבא אומנא לא חליף (סנהדרין כט, א) . וגם אולי לא היה אביו עשיר כל כך ואפשר היה דחוק במזונותיו וטורח ויגע מאד לפרנסתו. לכן בדין היה שלא יטיל משאו עליו ממדת חסידות על כל פנים) וגם מסדר משנה זו מוכרח לומר כן. מאחר שהקדים דברי ר"ח. לדברי ר"ד הסמוכים. ואע"פ שכבר הפסיק שלשלת הסדר. בקודמים שנזכרו בפרק ה'. מכל מקום היה מהראוי להקדים דברי האב לדברי הבן. מה גם בהיותם שייכים יותר לבבא הקודמת וק"ל:

כל שיראת חטאו קודמת. כ' רע"ב במחשבתו. ובהכי מתרץ דל"פ אדהלל כו' תי"ט. לא ידענא מאי קשיא ליה. בור מאן דכר שמיה. אטו בשופטני עסקינן הכא במאי עסקינן בתלמיד שלומד כדי להיות חכם. ועדיין לא נתחכם. וק"ל:

שיראת חטאו. מ"ש ד"ח דהול"ל כל שיראתו מהחטא כו'. לאו דוקא הוא לגמרי. דאי תני הכי. הוה אמינא שירא מחטא חברו. להכי נקט לישנא דיראת חטאו. דדייק טפי שירא אחטא של עצמו. ותו בלא"ה נמי אינו דקדוק של כלום. כי וי"ו הכינוי דחטאו נופל גם על יראת. ששתי מלות הדבוקות נחשבות לאחת. והכינוי מוסב על שתיהן כאחת. וכך נאה בלשון לקצר. גם לשון י"ח לישנא קלילא הוא טפי:

כל שמעשיו מרובין. השאלה שנזכרה בד"ח. כי נמצאו חכמים באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם ומתקיימת. נראה ודאי כי לא מחכמה שאלוה השואלים. וא"צ לדחקו של תי"ט. שאין בו טעם כל עיקר (עם אריכותו הכבד. ולא ימנע מחלוקה. אם הקבלה כמעשה וכמו שנחשבה באמת כמ"ש פ"ק דברכות וספ"ק דקידושין מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. א"כ הדר קושיא לדוכתה הול"ל כל שמעשיו קודמין. ואם אינה נחשבת מעשה. איך יתכן לומר שמעשיו מרובין. הלא בפועל אין כאן מעשים. אלא מחשבה שאין לה דין מעשים. והיה צריך שיאמר שמעשיו מרובין במחשבתו. הא ודאי אין כל הרחבת לשונו בכאן. אלא דברי הבאי במ"כ ומאריך טירחא במילי בכדי) ואמנם דבר ה' אמת בפי רבו בד"ח. במ"ש דהכא בחכמת התורה איירי. ובודאי לא נתכוון התנא לחכמת הטבע או הלמודית והמלאכותית כי אינן חכמות עצמיות. רק על דרך השאלה הן נקראין חכמות (בהיותן כלים ומשרתים לחכמה עצמית אמיתית. היא האלהית. כי חכמת מה להן) אבל החכמה האמיתית. היא המצלחת והמאשרת ומחיה בעליה בזה ובבא. אשר אין בה דופי. והיא המעשרת אנשיה בדעות ובמדות ישרות. וזוכים על ידיה לכל טוב הקנינים הגופנים והרוחנים את הכל נמצא באוצרה הטוב. מלא ברכת ה'. היא ודאי החכמה השלימה. הנקראת סתם חכמה בעצם וראשונה. בה יקרא האדם חכם ונבון ומשכיל באמת. אשר לא יכזב. וכמש"ה ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת. וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וכן שנה התנא אם אין יראה. אין חכמה. גם בעלי המחקר אשר זכו להתעטר בכתר חכמת המוסר ומעלות המדות ההגונות. והפרישה מן המגונות. מתוך מעשים הגונים נתקיימה בידם. אף חכמתם עמדה להם על ידי שהשיגו יראת שמים והכירו שיש מנהיג לבירה מושל עולם השי"ת ב"ה. לולי זאת ודאי לא דבקו בה (ואמר הפלוסוף בפ"ט מששי למדות. א"א היות נבון מבלי טוב המדות. וא"א להיות בעל מדות טובות אם אינו נבון. הוא דבר חז"ל אם אין יראה כו' ואין בור ירא חטא) אמנם אשר אין להם חלק ונחלה בחכמה האמיתית. והמה חכמים בידיעות האנושיות בלבד. הם אומנים נבונים יקראו בשמם (ואוילים מחודדים קראם החוקר היווני הנ"ל שם) בעל מלאכה פועלים משכילים יחשבו. כחרש ונגר ובעלי חנות וסוחרי ארץ. העושים מלאכתן בחכמת החשבון. והציור והערך ומדה ומשקל ובכלל כל המלאכות. ועל כרחך אתה אומר שאין כל אלה חכמות עצמיות שהרי אפי' הלסטים והרוצחים וכן המנאפים וכל הכתות הרעות ב"א הדומין לבהמות. בקיאין באלה. וגם מעשי שקוציהם ותועבותיהם נעשים בחכמה המדומה בעקבה ובמרמה. וכן נקראין כל בעלי התחבולות הרעות והמאוסות לכל בן דעת. חכמים ע"ד העברה (כמעשה קוף המתדמה ג"כ חכם) וביחוד אצל אנשיהם. הלבעבור זה יהיו נחשבים חכמים אמתיים. אחר שהשם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה ולא זכרון בשכל האלהי: