לחם שמים על פרקי אבות ג:י

כל שרוח הבריות נוחה הימנו. וא"ת הא בהדיא אמרינן בבתרא דכתובות. האי צ"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי. אלא משום דלא מונח להו במילי דשמיא. והכי נמי איפכא. אשכחן רבה דסנו ליה כולהו פומבדיתא. כדאיתא שילהי פ' שואל. ודכוותיה טובא. וי"ל הכי פירושא כל שרוח הבריות כולן שוין לטובה באהבתם אותו. ואת אות ומופת ברור. שהוא אהוב לשמים כמו כן (עיין בעלית יחוד המעשה. שכיוונתי לדעת בח"ה בזה בס"ד) ואם אין הכל אוהביו. ולא הכל שונאיו. זוהי מדת אדם בינוני. ואפשר שהוא טוב וישר בעיני ה'. או להפך. וכן הדבר בקצה האחד. שאם כל אדם שונא אותו. ורוח הבריות כולן אינה נוחה הימנו. בידוע שאין רוח המקום נוחה ממנו. אע"פ שנראה ככשר ופושט טלפיו. ונזם זהב באפיו. שאל"כ לא ימלט מהיות לו קצת אוהבים ג"כ. וההוא צ"מ דמרחמו ליה ב"מ. ה"ק אביי. דאינה הוכחה על כשרותו מה שבני מקומו אוהבים אותו. כי עדיין צריך לבדוק אחריו. אם הוא נאהב כמו כן משאר בני אדם. ואם לאו. יש לחוש שאיננה אהבה עצמית ואמיתית. אלא יש לתלותה בדבר מניעת התוכחה. עם שאין זה בהחלט. ורבה ג"כ לא היה שנוי אלא מבני פומבדיתא. לסבה שהיה מוכיחם ולא היה מחניפם. ואולם שאר כל אדם וכ"ש תלמידיו. היו אוהבים אותו כנפשם. וכמו שאמר מסתיין את ורבה בר חנן (ואע"פ שהי"ל תלמידים רבים כמ"ש דקמבטל תריסר אלפי גברא כו'. הם היו ממ"א. והיה לומד עמהם בשדות לעתים ידועות בשנה. אח"כ נפרדים ממנו. ושמא לא יהיו מצוים עמו בעת פטירתו) וזה שלא כדברי במד"ש. דאזיל בתר רובא. מדלא קתני רוח כל הבריות. והא לאו מילתא. דסתמא נמי כולא משמע (גם מ"ש מן הכתוב ואת רוחי וגו'. אין בו טעם) ואפ"ה לק"מ ממרדכי. כדאמרינן דתנא דידן לא קאתי אלא לאשמועינן סימן מובהק ומוחלט. ובשקול. או במוכרע מפני הרוב לא קמיירי. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי. מאן מפיס. אז אין הדבר מסור אלא לאל דעות ה' ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר. ועיין פ"י מעלית האהבה. כתבתי ד"א נכון ונאה:

שינה של שחרית. שישן עד שתעבור עונת ק"ש כפרע"ב. אבל אם אינו עובר זמן ק"ש. משובחת כאצטמא לפרזלא כדי שיהא בריא לעבודת ה'. ומי שיכול לעשות כדוד המע"ה. שיהא הוא מעיר השחר הרי זה משובח בודאי. אם איש בריא הוא. ועמ"ש בס"ד במו"ק טא"ח ס"א לענין קימת מצות:

ויין של צהרים. לא אבין מ"ש ד"ח. כי בשחרית האדם עצל. מה רצה בכך. אדרבה א"כ הי"ל למשוך ביין בשרו העצל ועצב מן השינה. כדי לשמחו. גם מ"ש בצהרים האדם בכחו ביותר. אין בו בנ"ט שיהא שמח ביין ושוגה בו מחמת כן. ואמנם אין האדם חזק בכחו כמו בבוקר שנעשה בריה חדשה אחר ששקט ונח זמן מסוים מעצבו ומרגזו ומעמל נפשו ולכן א"צ רק לטעימה בעלמא (וכן בעלי הטבע קורין אותה שעה של שחר שעה של זהב. לפי שהאדם בה שמח וטוב לב ומענה רך מצוי בפיו אז) אבל בנוהג שבעולם דבר התנא כי צהרים הוא זמן סעודה. לפי שכבר נתייגעו החושים וצריך למלאות החסר בהתכה להשלים כחו הנחסר ולשמח נפשו מעצבונה ולקבוע סעודתו לאכול לשבעה. ולשתות לרויה. אז רגיל להמשך אחר היין. לכן הוצרך להזהיר מן השכרות. זה פשוט. ואמנם לא הזהיר משינת בצהרים. כי רובה קשה. ולפ"ד הרופאים אינה יפה כלל לגוף הבריא. כמ"ש הר"מ בהל' דעות (עיין נוה חכם חא ב') מ"מ הכל לפי מה שהוא אדם בטבעו ומזגו כחו ובריאותו יש בני אדם שאי אפשר להם בלתה. וכתוב באיש בושת והוא שוכב משכב הצהרים וקרי ליה דוד איש צדיק. ואביי הוה ניים כמבי כובי עד אקרא דתולבנקי. והטור א"ח (סרל"א) מביאו להיתר: