לחם שמים על פרקי אבות ב:יג

הוי זהיר כו'. מ"ש במד"ש ג"א א"ל עיקר. והפירוש א"ל טעם. אטו צריכה למימר דק"ש דאורייתא. חמורה מתפלה דרבנן.

אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים בחלק הדרושים אשר לי. הנקראים הקשורים ליעקב:

וא"ת רשע בפ"ע. ע"פ רע"ב בשם הר"מ. כלומר לא תחזיק עצמך רשע. צ"ע. דהא אמרינן בהמפלת. שמשביעין את האדם קודם שיוצא לאויר העולם. ואומרים לו אפי' כל העולם אומרים לך צדיק אתה. היה בעיניך כרשע. אלא שיש להשיב לכך אמרו כרשע. בכ"ף הדמיון. שאין הוראתה שוה בכל כנודע. ר"ל שיהא בעיניו כרשע לענין שלא תזוח דעתו עליו. אפי' אם באמת יהיו בו מדות טובות כצדיק. אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ויחשוב ג"כ שלא השלים חובתו. גם כי האדם יראה לעינים. על כן לא ישים לב למה שמשבחים אותו ב"א. ואל יבטח בדבריהם להתרשל במעשה הטוב מחמת זה. אמנם כאן התנא מדבר. במי שיצרו עליו מתגבר. ומתחכם ומתחבל עליו להקשות לבו מיראה. ולסתום בפניו דרכי התשובה. באמור אליו. הלא עצמו חטאותיך. רבו פשעיך. ולא יועיל לך נתר התשובה. גם כי תרבה בורית להמלט בבור כפיך. לא תוכל נקיון. נכתם עוניך. אין לך תקנה אבדה תקותך. אין ישועתה לו באלקים סלה. לכן עשה זאת איפוא. ותהנה מעולמך להשביע יצרך מעבירה (כמ"ש באלישע אחר) למען ספות הרוה. ולא תירת תרתי גיהנם. ויכלו ימיך באפס תקוה. כזה וכזה יעץ אחי תופ"ל. המאבד עצמו לדעת לכרות שוחה כי יפול הנופל. אל מקום צלמות ואופל. וילכד ברשת האבדון אם ישמע אליו. לפיכך הזהירו שיעמוד על דם נפשו להשיב מני שחת. מלפול בפחת. וקמ"ל כדר' אלעאי. שאם רואה אדם יצרו מתגבר עליו. ילך למקום שאין מכירין אותו והיינו נמי בפני עצמך דתנן הכא. ר"ל שלא תשאר בפני עצמך במקומך. כאלו הוא נמנע ובלתי אפשרי לשוב לדרך הטוב. אף המושרש בחטא. לא יגזור על עצמו הכליון המוחלט. לומר בלבו היהפוך כושי עורו. אלא ינוע ממקומו למקום אחר שאין מכירין בו ואין יודעין מה טיבו. אולי יתבייש מהם. כי אינו דומה המבייש עצמו. למתבייש מאחרים. ושלא במקומו שאין לו מכירים. בודאי לא ישאו לו פנים. ולא יחוסו על כבודו. ויחוסו. אם יעשה שם ג"כ מה שלבו חפץ. משא"כ במקום שיש לו אוהבים שמחפים עליו. כך נראה לי בפירוש דברי ר' אלעאי הנ"ל. גם יזכור שלפעמים החטא הקודם. טובה הוא לאדם כמ"ש החסיד בח"ה. על כן אל יתייאש מן הרחמים. שאפי' שלשה מלכים וד' הדיוטות אם היו באין לשוב. היו מקבלים אותם. וכמ"ש כל האומר מנשה א"ל חלק לעוה"ב. מרפה ידיהם של ב"ת. וי"ל עוד לקושיא הנ"ל בד"א וקצרה. וזה שיש שני מיני יצר רע. כי לפעמים הוא מכשיל אותו באמור אליו הלא צדיק אתה. וצריך אתה לפרסם מעשיך הטובים. וכדומה לזה. וכמ"ש בח"ה. לזה אמר היה בעיניך כרשע. ולפעמים בא לפתותו להכשילו בהפכו. בהחליטו אותו לרשע גמור. שאין לו תקנה ומיעצו לפי דרכו כל כך נטרד ההוא גברא. ליזל לתהני בההוא עלמא. ולא לירת תרתי גיהנם. לזה הזהירו א"ת רשע בפני עצמך דייקא כי אין אדם משים עצמו רשע. ויתחכם לעמוד כנגדו. בלמוד זכות על עצמו. ובזכור חסדי בוראו. באופן שלא ינעול דלת התשובה בפניו. וזה טוב וישר. ע"פ הדברים האלה מתיישב ג"כ מ"ש בהרואה (דסא"ב) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא. שנראה לכאורה כסותר למשנתנו בקצה האחד. ולאגדה דר"ש הנ"ל בקצה האחר. ומעתה צדקו יחדו יהיו תמים: