לחם שמים על פרקי אבות ב:יב

יהי ממון חברך חביב. מה שציין תי"ט על מ"י. לומר שאע"פ שאינו חס על ממונו. מ"מ צריך להיות ממון חבירו חביב עליו. ושם הביאו ללמד וכאן נמצא למד על עצמו. ובאמת לא היה צריך שם וכאן. כי פשוט הוא מאד. ודבר תימה הוא שהוצרך שם ללמוד מכאן. וכי איזה דבר חמור. כבוד גופו או ממונו. פשיטא דגופיה עדיף מממוניה. אע"ג דגבי צדיקים אשכחן זימנין דממונם חביב עליהם מגופם. מ"מ לגבי חבריה ליכא למימר הכי דרוב ב"א מוחלין יותר על ממונם. מעל כבודם. ואיך שיהא מאי עדיפותיה דממון מכבוד. כיון דאיכא דקפדי אהאי טפי ואיכא דהאי חשיב להו. ומאי אולמיה דהאי מהאי. דליגמר ממון טפי אכבוד. ומסברא תרווייהו שוו בהא. ותנינהו נמי. בשלו הוא רשאי. ואינו רשאי בשל עניים לדר"מ פ"ז דפאה. ובשילהי החובל. בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור. באחרים חייבין. ועמ"ש בס"ד מ"י ובסמוך:

כשלך. לאו דוקא. עתי"ט מ"ה פ"ג דב"ק. שהוכיחו תו'. שיותר צריך ליזהר שלא יזיק. משלא יוזק. ובנזקי ממון איירי התם:

והתקן עצמך ללמוד תורה כו'. שלא תאמר הואיל ואבא חכם ואבי אבא כו' לשונו זה מדויק. דדוקא כי האי גוונא דאכתי לא מוחזק באבהתא. אז אינו מובטח עדיין שלא תפסוק תורה מזרעו. דבעינן שלשה דורות. אתה וזרעך וזרע זרעך. אבל מכאן ואילך ודאי תו לא צריך. ובזה לא הרגיש תי"ט. והוא דבר ברור. ונתיישב לי עוד בו דבר קשה. שכך אמרו גם בבתרא דנדרים. מפני מה אין מצוין בת"ח בניהם ת"ח. שלא יאמרו תורה ירושה להם. שנראה כסותר לאותה שאר"י בפ' הפועלים. תו לא צריכנא תורה מחזרת על אכסניא שלה. והוא סתירה גמורה לכאורה. והשתא לק"מ. כמ"ש בס"ד שם בפי' אגדות: