לחם שמים על פרקי אבות א:יא

שמא תחובו חובת גלות ותגלו. יל"ד הול"ל בקצור שמא תגלו. א"נ שמא תתחייבו גלות. מאי חובת. יתיר נפיש לגמרי. וי"ל ה"פ ודאי בחייב גלות ממש לא קמיירי. דהא קי"ל הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. עביד ליה מידי דליחי. ובתלמידיו אין לחוש לשתות מים הרעים. כדאמרינן לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי ב"ג קיים לא נשא שלמה את בת פרעה (והיינו דקאמר וישתו התלמידים הבאים אחריכם. ולא תלמידיכם) אלא הכא במאי עסקינן בחייב ואינו חייב גמור. כגון שבא לידו מכשול עון שחייבין עליו גלות. והוא לא חטא בידים אלא בגרמא שאחרים נכשלו מחמתו. כענין יהונתן ב"ג ששמע מרבו לעולם יעבוד אדם ע"ז ואל יצטרך לבריות. והבין שע"ז ממש מותרת מפני העוני. והלך ועבד. וע"ז היא עון שחייב עליה גלות כמפורש במכלתין פ"ה. נמצא שהעובד בפועל בר גלות. והגורם. נכשל בחובת גלות דגרמא. א"נ כההוא עובדא דר"כ דשמטיה לקוטיה דההוא דבעי לאחויי אכריא דחבריה. וא"ל רב קום גלי. דאע"ג דלא בר חיוב גלות דבר תורה הוא. שאין גלות על המזיד וגם בדין הרגו. אלא כעין חובת גלות רצוני. הטיל עליו. ונראה דבהכי איירי נמי ההוא עובדא דראב"ע דאיקלע לאתרא דע"ש ואמשיך בתרייהו. שהיה עליו חיוב גלות רצוני. ובחר לו לגלות אל ארץ טובה. והפסיד עי"כ ונתחרט וחזר ואמר הוי גולה למקום תורה. כלומר כשיש עליך דין גלות מרצון. תבחר לגלות למקום תורה כו'. ובכה"ג מיירי הכא בגולה לרצונו. מחמת חובה דסבה בעלמא. הלכך מוזכר ביותר להזהר עוד בדבריו שלא יכשלו בו ב"א שאינן בני ישיבתו ולא יחושו לשאול לעמוד על דעתו היטב. כתלמידים היושבים לפני רבם ולבם גס בו. ודילמא היינו נמי מקום מים הרעים. כענין מי דיוחסת שהם יפים לגוף לבריאות. ורעים לשתיה כי מרים ומלוחים הם דמקרי רעים (עמ"ש בס"ד פ"ב דביצה) א"נ משום דרעים לנפש בסבת התענוג הנמשך מהם ומפסיד את הכח הנפשי. כמו שאירע לראב"ע. משו"ה קרי להו רעים. ואתי שפיר נמי וישתו התלמידים הבאים אחריכם פירוש התלמידים ילמדו ממנו לתור להם גם הם מנוחה ארץ נחלי מים להתענג. וילכו אחריו אל הארץ ההיא. ששמעו שהלך לשם ראב"ע ואשר כיוצא בו. ותשתכח תורה מהם. כי לא תמצא בארץ החיים במי שמחיה עצמו עלה:

וימותו. יגועו בבלי דעת. כי לא יבקשו רחמים עליהם. כדרך שעשו חבריו של ראב"ע דהדר תלמודיה:

ונמצא ש"ש מתחלל. כאמור עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו אל ארץ אחרת. לרעות את עצמן. וישכחו את ה' ואת תורתו: