לחם שמים על משנה שביעית ח:י

האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. ז"ל הרב תי"ט ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים איירינן. וקשה דלתני עכו"ם עכ"ל:

ולא ידענא מהיכא משמע. ובודאי בימי חכמי המשנה הקדמונים כר"א ור"ע לא נעשו עדיין כנכרים. אלא בימי תנאים אחרונים כגון ר"מ ור"ג האחרון גזרו עליהם ולא קיבלו מהם. עד שבאו ר"א ור"א גזור וקבלו מנייהו כבפ"ק דחולין [דף ו' ע"א] ולא מנייהו איירי במתני'. ולא ידעתי מי הצריכו לכך דהא ר"א הוא דס"ל הכי ויחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. ובהכי אזדא ליה כל השקלא וטריא שכתב הרב ז"ל בכאן. דלא צריך כלל:

ואף לפמ"ש ז"ל לא אדע מה קשה לו ליתני עכו"ם. דפת עכו"ם לא אצטריכא ליה דמי"ח דבר הוא [שבת דף י"ז ע"ב] ולית בה פלוגתא. והא קמ"ל דכותים נמי עשאום אח"כ כעכו"ם. אע"פ שלא גזרו עליהן תלמידי שמאי והלל שגזרו י"ח דבר דקדמי טובא:

ותו איכא למימר דפת כותים אצטריכא ליה. דקמ"ל דכל פתן נאסר. משא"כ פש"ג דלא נאסר פת פלטר [ע"ז דף ל"ה ע"ב]. ואע"ג דאמרינן שעשאום כגוים לכל דבריהם. לא להקל אמרו אלא להחמיר. שנתנו להם כל דין גוים לחומרא ועוד החמירו עליהם יותר ואסרו כל פתן ועשוהו כבשר חזיר. ולא הגדילו כל כך האיסור בפת ש"ג דהני גריעי דהוה להו מומרים:

עוד כתב הרב והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי. ולפירושו קשה אמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים עכ"ל. והא נמי לק"מ דהא אמרינן התם במסכת דמאי [פרק ה' משנה ט]. דכותים עשורי מעשרי ודאי. אלא שחשודין למכור פירות טבל. דאין נזהרין להכשיל אחרים. וכמ"ש בתי"ט גופיה הכא. א"כ פת דידהו דווקא צריכא ליה. ולרבותא נקטה דאע"ג שהיא פת שלו. שעשאה למאכלו ולא למכור. דלא בפת פלטר מיירי אלא פתן סתמא. אע"ג דודאי מיזהר זהיר בה ועישר והפריש חלתה. אעפ"כ אסורה באכילה כבשר חזיר. וכ"ש פירות שסתמן עומדין לימכר. פשיטא דאסורין משל כותים כבשר חזיר. משום דודאי לא מעשרי למכור לאחרים. ומשו"ה אסרו אפילו פתו שעשה לעצמו. משום דלא פלוג בגזרתייהו. ואי לא הא לא קיימא הא. וזה דבר ברור וכפתור ופרח אליבא דפירושו דהר"ש: