לחם שמים על משנה שביעית ט:א

ונלקחין מכל אדם בשביעית. כתב הרע"ב ומן המשומר אפילו כחצי איסר אסור:

ונ"ל טעם נכון למה אמרו דווקא חצי איסר. והיינו משום דמעיקרא קאמר דמוסרין לע"ה דמי ג' סעודות. וקיי"ל בעירובין [ד' פ"ב ע"ב] ובשילהי פאה [פ' ח' משנה ז'] ובכמה דוכתי. דככר בפונדיון הוי שתי סעודות. והפונדיון הוא שני איסרין. נמצא סעודה באיסר ומשום דנקט מעיקרא שיעורא דג' סעודות שהוא אכילה ליום. נקט השתא נמי חצי איסר. דהו"ל חצי סעודה. דקמ"ל דבשמור אפי' חצי סעודה א' אסור:

ותו למ"ד צא מהן מחצה לחנוני [שם בעירובין ד' פ"ב ע"ב] שמשתכר בככר הנאפה. א"כ בתבואה הניקחת מן השוק משכחת. דמטי כדי סעודה א' לחצי איסר. ובהכי עסקינן בלוקח מן השוק. ודווקא כחצי איסר. דהו"ל שיעור סעודה הוא דאסור. הא בציר מהכי דליכא שיעור שביעה לא. דלא גזרו כולי האי וזה ישר מאד:

ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן. לשומרן שאינן חשובין בעיניהם. כדאיתא בירושלמי. ולשון הרע"ב אינו מדוקדק קצת: