לחם שמים על משנה נדרים ח

ור"ה ע"ק רמ"ז מכביר מילין. בלי תבלין.

חודש אחד צ"ע עמ"ש בס"ד במו"ק לי"ד סר"ך.

עד לפני הפסח בגמרא משמע דהגרסא עד פני בלא למ"ד.

נתעברה השנה תנא בא"י קאי. בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה. ומעברין על פי ב"ד ונשיא. ובזה א"צ לדוחק המפרשים. אלא בכל גוונא איירי. רק שקדם נדרו לעבור ב"ד. דקמ"ל רבותא. אע"ג דהא ודאי לא ידע. ולא אסיק אדעתי' שתתעבר השנה. וכי קאמר השנה. עד תשלום שנה פשוטה נתכוין. לפי ענין השנה שהיה עומד בה בשעת הנדר. אפ"ה נאסר בה עד שתצא כולה. ואין מונין לו יב"ח מתחלת השנה.

ולפ"ז אין מקום כלל למ"ש המפרשים דבר חדש וזר. שאפילו נדר סתם. נאסר י"ג חודש. כי מאין הרגלים. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שכוונתם על רוב השנים. לכן לענ"ד פשוט שאפילו עומד במעוברת. ונודר משנה סתם. מונה יב"ח מיום ליום. ואם קדם נדרו לעבורה של שנה. בודאי נאסר עד שיכנסו כל כך ימים כחודש שנדר בו. אבל אם אח"כ נדר. פשיטא שאין הכוונה אלא על סתם שנה.

אינו אסור אלא עד ליל הצום. עתי"ט וקרמ"ז כתב דאינו חייב לאכול בו בשר.

ואני אומר לדברי ריה"ג (דסתם לן תנא כותיה) חובה היא. שאל"כ לא היו כופין את הטבח להפסידו. ולא גרעא ודאי ממצות ד' כוסות. שגם היא אינה אלא מדבריהם.

ממעשה דחייט לא מוכח מידי. די"ל שזה תוספות כבוד. יתר על בשר בהמה ועוף.

מסרבין נראה שמעקר הלשון צ"ל מסרהבין, וכן בסמוך מסרב. דילמא מסרהב גרסינן. שהוא לשון הפצרה. כמו בפ"ק דחולין בעובדא דרפב"י ורבי. ואולי הוא קצור בלשון. גם עכ"פ קרובים הם בענין. כי המסרהב ומפציר מסרב הוא גם כן. וממאן לקבל דברי המפציר ונותן לאל מלתו.