לחם שמים על משנה ביצה ב:ח

ומקרדין לשון התי"ט כתב הרע"ב אף על גב דעביד חבורה וכן לשון רש"י במשנה. אבל בגמ' פירש הך חששא דחבורה בקירוד איתא עכ"ל. כוונתו דבפירש"י שבגמרא משמע דאינה אלא חששא. ולא ודאי עביד חבורה כדמשמע מפירש"י במשנה. ומשו"ה כ' על פירש"י שבגמרא דנימוקו עמו. דאי כפירושו במשנה הא מודה ר"ש בפסיק רישיה. וא"כ ראב"ע כמאן. אבל גם פירש"י במשנה מסכים הולך אל מקום א' עם כוונת פירושו שבגמרא. והא דקאמר ואף על גב דעביד חבורה.. ה"פ אע"ג דאינו נזהר וזימנין דעביד חבורה:

בי"ט. כתב בתי"ט מדאיצטריך למיתני בי"ט. ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי"ט אלא בשבת וכן פירשה רש"י והר"ן בשבת. ומכאן נ"ל ראיה גמורה למאן דס"ל דאין מצווין על שביתת בהמה בי"ט כו'. ותיובתא למאן דאמר [עיין פר"ח סימן תצ"ה] שביתת בהמה אסור גם ביו"ט והטור מכללן עכ"ל:

ואומר אני צריכין אנו לחוש לדברי רבותינו ז"ל המחמירין בה. כעדותו של הרב"י והסכמתו שכל הפוסקים שוים בה לאיסור. והנה לדעתי אין מכאן דמדומי ראיה ולא בדקדוקו של הרבתי"ט כלום. דאיכא למימר לעולם חכמים דפליגי עליה דראב"ע. אסרי אפי' בי"ט. ולא תני לה. להודיעך כחו דראב"ע דאף בשבת שרי. ולא תני שבת ברישא. משום רבותא לאשמועינן דרבנן אסרי אפילו בי"ט. וזוהי דעת הטור במשנתינו ופירושו בהו זך ונקי:

ולא תיקשי עליה אמאי איצטריך למיתני בי"ט בסיפא. דאי לא הוה תני הכי. הו"א דרישא נמי בי"ט לחוד הוא דפליגי. (כדאיירי הכא במכילתין) אבל בשבת אימא מודה להו ראב"ע לרבנן. ומדסיפא בי"ט. שמעת מנה לסתמא דרישא אליבא דראב"ע. דאפילו בשבת פליג ודוק:

אי נמי משום רישא איצטריכא. כיון דשמעינן להו לראב"ע ורבנן דפליגי התם בבמה בהמה [ד' נ"ד ע"ב] ברצועה בשבת. ופליגי נמי בי"ט כדתנן הכא. סד"א דבכולהו תלת מילי פליג ראב"ע בשבת נמי. משו"ה תני גבי קירוד בי"ט. דקמ"ל דלא ס"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין. אלא גבי י"ט דקיל וק"ל. וכל זה שלא כפירש"י והר"ן:

איברא אפי' לשיטתייהו. ליכא סייעתא להתי"ט לחלוק על הסכמת ראשוני הפוסקים מחמת דקדוק הקל. דאפילו תימא בי"ט מודו רבנן ברצועה דשריא. היינו משום דאע"ג דמחמרי' בשבת בנוי ובנטירותא יתירתא. אפ"ה בי"ט לית לן בה כיון דאית ביה קצת צורך. (לנוי או לנטירה כל דהיא) אמרינן מתוך והא ודאי דלא עדיפא שביתת בהמה. משביתת אדם דבשבת בכרת. והותרה לו ההוצאה בי"ט לצורך כל דהו. אבל שלא לצורך כלל. להוציא משא על הבהמה בי"ט. או לחמר אחריה. לעולם אימא לך דאסור בי"ט כמו בשבת. וכפשטא דסתמא דמתני' דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ודוק:

ומ"ש הרב"י אליבא דהמקילין. דס"ל דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי י"ט. אלא הארבעים מלאכות כו'. אינו נוח לי דמאן פליג להו בהכי. ותו דאי דווקא למאי דמיקרי מלאכה דחייבין עליה בשבת אתי קרא. לכתוב לא תעשה מלאכה. כל לאתויי מאי. ועוד אף בשבת מלאכה היא ואסורה. אלא שאין חייבין עליה:

ועוד אי אפשר לומר כן דהא בהדיא מרבי במכילתא (הביאה רש"י פ' בא) אקרא דלא יעשה בו מלאכה לא תעשה ולא יעשה גוי מלאכתך. הרי שאפילו מלאכת ישראל ביד גוי. נאסרה בי"ט כמו בשבת. אע"פ שאין מוזהרין על שביתתו. כ"ש בהמה דמוזהר בשבת על שביתתה. לא כל שכן דאסירא מיהא במלאכת ישראל. דהיינו להביא עליה משאוי בי"ט. כדרך שאסורה בשבת:

אבל האמת הברור שנצטוינו גם על שביתתה של בהמה בי"ט כמו בשבת. דאפילו את"ל דאינו נכלל באזהרת לא תעשה מלאכה. אעפ"כ נאסרה מהכתוב ושמרתם. דכולל אף השבותין. וכן למדו רז"ל [שבת ד' קי"ד ע"ב] עוד משבתון שבות. דאע"ג דלענין השבותין אסמכתא בעלמא היא. מ"מ לשביתת בהמה ילפותא גמורה היא:

ואי נמי תיהוי דרבנן. ודאי דלא גרע מכל השבותין. ואסורא מיהת בי"ט נמי. לאפוקי מדעת המתירין דשרו לה לגמרי. אמנם העיקר שאסורה ד"ת. ויש להסכים גם דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הנז':

ומה שכתב בפ"ה דהל' י"ט אין מוניכין משאוי על הבהמה בי"ט שלא יעשה כדרך שעושה בחול. דלכאורה משמע דס"ל שאינו אסור אלא מדבריהם. דמיחזי כעובדין דחול. איברא בקושטא בהא דכתיבנא לעיל ניחא. דאתי כשיטת כל הפוס' שחששו לשביתת בהמה בי"ט מן התורה וכנז'. והא דאיצטריך לטעמא דעובדין לחול. כדפרישית משום דלצורך היה מותר ודאי. דלא אמירא שביתת בהמה מדאדם שהותרה לצורך י"ט. ומ"מ נאסר מדרבנן כל היכא דמיחזי כעובדא דחול. כשאינו באוכל נפש עצמו. ואף בכה"ג לפעמים הצריכו שינוי. וכן הדבר בשביתת בהמה דמיירי אפילו לצורך היום. דמדאורייתא הוה שרי. ורבנן גזרו בה משום דמיחזי כעובדא דחול ולעולם בנושאת משוי שלא לצורך היום כלל. זה אסור כמו בשבת. ואפי' אינו מחמר אחריה. וכן עיקר ודוק: