לחם שמים על משנה ביצה ב:י

עגלה של קטן. כתב הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה וכ"כ רש"י. וכתבו התו' ול"נ דמאי קמ"ל וכו' לכנ"ל דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להילוך כו' עכ"ל. וכדבריהם מוכח בגמ' כו' דהא סמיך עליה ולרש"י יושב עליה מיבעי ליה. ועוד דלא צריך לפרושי עכ"ל תי"ט:

מ"ש על לשונו של הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה שכך כתב רש"י. אינו בהחלט. לפי שלשון הרע"ב אינו מכוון עם לשון רש"י. שלא הזכיר ומיוחדת לו לישב עליה. אלא ומיוחדת לישיבה. ר"ל גם לישיבה. דעת רש"י שלפעמים יושב עליה. ועשויה ג"כ לשחוק בלא ישיבה. דוק בלשונו במס' שבת (דסו"א) ותמצא שכן הוא:

ואזדא לה קושית התו' והוכחת התי"ט. דמשום הכי בעינן נמי סמיכה. דר"ל אפילו כי שחיק ביה. תורת מדרס עליה. מחמת הסמיכה. ואין אומרין לו עמוד. דבשחוק נמי להכי עבידא. ועל פירוש התו' קשה לי דהא אפילו לרבא התם. כל לתרוצי סוגיא עביד טהור. והך נמי להכי עבידא ודוק:

ואינה נגררת. לשון הרע"ב בשבת וכ"ה לשון רש"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן וניטלת בשבת כו' אבל באיסורא הוי רבותא דאפילו בי"ט אסור עכ"ל התי"ט:

דעתו במשנתינו לאסור אף בי"ט דבר שאינו מתכוין. ולא הביא ראיה ומניין. ולא עוד שדבריו אינן אלא תימה על הני תרי תנאי רש"י והרע"ב. אע"ג דמתני' כוותייהו דייקו כמ"ש הוא ז"ל עצמו. ועוד תפשת מרובה לא תפשת. ומאין לגדוש המדה לאסור דבר שאין מתכוין גם בי"ט. וכל המחמיר עליו ראוי ללמד. ואף דרבי יהודה ודאי בי"ט נמי מחמיר בדבר שאינו מתכוין. כדמוכח בדוכתי טובא. מכל מקום תנא דידן לא ס"ל כוותיה בהא:

אבל הוא הדבר אשר דיברתי למעלה. דלא קאי ראב"ע כר"ש אלא בי"ט. ועלה אמרינן הלכה כר"ש משום דראב"ע מודה לו. אבל בשבת דלא מודי ליה ראב"ע כדפרישית לעיל לית הילכתא כוותיה:

והשתא ניחא דאתי סתמא דהכא אליבא דהילכתא (משא"כ לפירוש התי"ט הוא נגד ההלכה הפסוקה כר"ש. כדאיתא בהדיא בגמרא) והיינו דקשיא ליה לרש"י דאיכפל לפרושי דבשבת דווקא איירי מתני'. דאע"ג דמוקמינן לה בגמרא כר"י דשמעינן ליה דבר שאינו מתכוין אסור. אפ"ה מדריש' סתמא איתניא. ש"מ דסתם לן תנא לענין זה גבי שבת כר"י. דקאי ראב"ע בשיטתיה והילכתא כוותיה. כדפסקינן גבי י"ט כר"ש משום דראב"ע מודה לו. ודוק היטב כי נכון הדבר מאד. עם היות שהפוסקים (עיין א"ח סימן של"ז) פסקו כר"ש אף בשבת. מ"מ מתני' דהכא סברה כדאמרן. והפוסקים נסמכו על סוגיות אחרות דמוכחי כר"ש:

ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דצ"ע מנ"ל למפסק כר"ש אפילו בשבת. דלענ"ד עיקר סמיכתם בזה הוא אהא דאמר אביי [שבת ד' כ"ב ע"א] כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת. ולא השגיחו שסותר לכללא דהלכתא כרב באיסורי [בכורות ד' מ"ט ע"ב] אף שי"ל בזה דטעמייהו משום דקיי"ל הלכה כבתראי. מאביי ורבא ואילך. ואיכא נמי מעשה רב:

אך לפמ"ש אינו מוכרח דשמואל יסבור כר"ש גבי שבת. כיון דלא פסיק הילכתא כוותיה אלא משום דראב"ע מודה לו. והכא לא קמודי:

והנהו עובדי דפ' ב"מ [ד' כ"ט:] דגרר ספסלי לעילא מר"י. נמי מוכחי דבשבת קיי"ל כר"י. ולא צריכינן לאפושי בפלוגתא. ואף על גב דאיתותב ר' ירמיה רבה. היינו במאי דקאמר אליבא דר"ש בלחוד. אבל לענין דינא לא. דוק ותשכח שיש מקום לדברינו:

והנה במדליקין מנר לנר נמי לא עבדינן כרבה. כדכ' התו' פ' ב"מ [ד' כ"ב ע"ב ד"ה מאי]. ונקטי' בה כרב דהילכתא כוותי' באיסורי. עיין שם ברא"ש ותדע: