לחם שמים על משנה ביצה ג:א

אין צדין. פירש הרע"ב דצידה דמי לקצירה וקצירה לא הותרה. וכתב בתי"ט טעם האיסור דדמי לעובדין דחול וכן צידה אסרו שלפעמים שתעלה מצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול הרא"ש עכ"ל:

אבל אין זו שיטת רש"י ותו'. דלדידהו איסור צידה מן התורה. ופירושו של הרא"ש הנז' דחוק קצת. דנראה דאין כל כך טירחא בצידה אחת. ולפי דרכו ז"ל י"ל יותר בלשון זה שמא יצוד כחושים ויניחם. ויחזור לצוד אחרים שמנים וטובים מהם. וחיישינן לאפושי בטירחא. או דילמא משכח כולהו כחושים ומנח להו. ואתי לאימנועי משמחת י"ט:

ותו קשיא לי על פירוש הרא"ש דמשום דמיחזי כעובדא דחול. לא הוה לן לאסור בספק נצודו מעי"ט. דלא מסתברא לאחמורי כולי האי. דלא דמי למוקצה ונולד. דאע"ג דאיסורי דרבנן נינהו עבדינהו כשל תורה להחמיר בספקן משום דהו"ל דשיל"מ. ועשאום כגופו של איסור. משא"כ אי אמרינן דלא נאסרה צידה. אלא משום דלזימנין שקיל טובא ומיחזי כעובדין דחול. דהיא גופה גזרה למיסר נמי היכא דלא שקיל אלא מאי דצריך ליה. והיכי ניקו ונגזור בספיקיה נמי:

ותו כה"ג לא הוה אסרינן ליה משום שאינו מן המוכן. דהא כיון דמדאורייתא לאו איסורא קעבד מוכן הוא. כדאמרינן גבי טבל הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן מוכן הוא [שבת ד' מ"ג.] ואמאי אסרינן הכא אף באינו יודע אם נצודו בי"ט. ואפי' בטלטול קאסר ת"ק משום ספק מוכן. הלא אפילו ודאי יש לו להיות מוכן:

ועוד אם כדברי הרא"ש דאין איסורא אלא מדבריהם כנז'. ונימא נמי דמשו"ה הוו להו מוקצין. כיון דרביע עלייהו איסורא דרבנן. אי הכי הו"ל למשרינהו ע"י הזמנה. אפילו בביברין כשמכירן בסימנין. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם. מכל האמור נ"ל דפי' רש"י ותו' עיקר. ולכן פשוט דהזמנה נמי לא מהני בהו: