לחם שמים על משנה בבא מציעא ב

כריכות אלומים קטנים. כרמ"ז דצ"ל שאני אלומים. מאלומות.

ואין הכרח. לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד.

עתי"ט מ"ש בביאור לשון ט"ע המורגל בתלמוד. והוא רחוק מאד בענינו. כי אין העין נטבעת ונשקעת בכלי. אבל צורת הכלי היא הטובעת בעין. לכן יותר נכון לפרשו מלשון חז"ל מטבע. שקראו כן לחתיכת מתכת המודפסת. עד שקבל' צורת הדפוס ההוא. כך כשטבעה העין לראות. עד שכבר נשאר ציור הדבר בדמיון. אחרי עבור החוש ממנו. הרי הוא כאילו נדפס ונחקק ונצטייר בעין. לזכור דמותו תמיד. ולזה קרוי טביעות עין. שהוא כענין מעשה טביעות המטבע. שחוקק תמונת כל בגשם אחר זולתו. המוכן לקבלת הצורה. ככה ממש מקרה העין. ברוב הראיה מפתחת ציור הנראה. ושומרת אותו וקובעתו במחשבה. למען יעמוד ימים רבים.

כדי יין רגילות הוא דכולן שוין כו' דאז אין סימן לומר כמה יין בהם ע"כ לפי שהיו כל כדים שלהן שוים במדתן. ערפ"ג דקמא.

גוזלות מקושרין מיירי במדדין וכמהרפ"ך דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמשים אמה.

אינו מוכרח. דאע"ג דמיירי נמי במדדין. מ"מ אינו דומה מדדה בלי שום עכוב. למדדין מקושרין. שוב ראיתי שכבר הושג בזה מבש"ך.

באשפה שאינה עשויה להפנות.

מצא בגל כו' הרי אלו שלו עתי"ט שאם הדברים מראים שאינו מטמון ישן. לא יגע בהן. כתו' וא"ת לקני ליה חצרו (כרמ"ז פירוש ויהא מונח עד שיבוא אליהו. ל"י מאי קאמר) וי"ל שאין חצר קונה בדבר שיוכל להיות שלא ימצאנו לעולם. ע"כ.

כרמ"ז תימה דהוי יאוש שלא מדעת. כההיא דחנות. ע"כ. במ"כ תמיהתו שלא מדעת תורה. אימור דשמעת לה יאוש שלא מדעת אינו קונה. באבדת אחיך. אבל באבדת אמוריים מי איכא למימר הכי. ועוד שבוש גדול הוא. דאפילו בישראל. כי אמרינן יאוש שלא מדעת אינו קונה. היינו משום דאכתי לא ידע דנפל מניה. דלייאש. משא"כ אם מצא זה ברשותו. דבר שהונח שם משנים קדמונים. לא מיבעיא בדבר שאין בו סימן. שזכה בו. אלא אפילו בדבר שיש בו סימן (דכ"ע מודו ביה דלא הוי יאוש) הרי הוא של מוצאו. כיון דלא באיסורא אתא לידיה. גם מ"ש דההיא דחנות ושולחני. יאוש שלא מדעת הוא. במ"כ לא ידע מאי קאמר דא"ה אתיא דלא כהילכתא. אלא התם היינו טעמא דהוי כזוטו של ים.

ועוד אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. משו"ה אבדה מדעת היא.

עוד כרמ"ז. עמ"ש תי"ט. דה"נ מוכח לקמן. מצא לפני שולחני ה"א שלו וכו' לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו להמצא. והגיה ז"ל א"כ נתת דבריך לשיעורין. אם יהיה מטבע גדולה. ע"כ.

וגם זו הבל. שאין דרך לעשות מטבעות גדולות כ"כ. ולא איירי תנא במידי דלא שכיח. אלא במעות הנהוגות בחנות. שוב ראיתי ע"פ הנ"י כתב כן.

מחציו ולפנים של בע"ה לאו משום דתקנה לו חצרו כו'. אלא כמ"ש הר"מ שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בע"ה שהממון שלו כו'. אבל אם הודה שהן מציאה. ה"ה של מוצא ע"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש. וקיי"ל יאוש שלא מדעת ל"ק. עכ"ל תי"ט.

נחית לפלוגתא. דאיכא דס"ל (וכן נ"ל) דחצרו אינו דומה בזה לידו. דמעיקרא באיסורא אתא לידיה. משא"כ בחצר. דממילא הונח שם.

ועוד בדבר שניכר שמזמן רב הונח שם. ובודאי נתייאשו הבעלים. הרי היא שלו. כדקיי"ל (ח"מ סרס"ט) ולא חיישינן לספק יאוש שלא מדעת לכ"ע. וכ"מ במשנה הסמוכה בחנוני ושולחני ופירות (עמש"ל בס"ד) הבו דלא לוסיף.

אלא בודאי שלא מדעת הוא דפליגי אביי ורבא. וקיי"ל כאביי נגד רבא. דאיהו גופיה חדוש הוא. ואין לך אלא חדושו. והכא אם הוא שלא מדעת. ספיקא בעלמא הוא דהוי. ויאוש בעלים ודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. לפיכך צריכין אנו לטעמו. של הה"מ.

ומ"ש תי"ט שאינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה. בתוכה ובצדה בעינן מיהא. משו"ה קפחיה להה"מ בטעותא.

ועוד לא יכולתי להלום דברי תי"ט. שאם כדבריו. היאך זכה בהן המוצא. ומניין ידע שלאחר יאוש בא לידו. אין אלו אלא דברי תימה. וכן שנינו להלן אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. ולא חיישינן לשלא מדעת.

שוב ראיתי שהתי"ט לקח דבריו מהב"י. ומיגז גייז ליה. וצ"ע בנ"י.

כדי שידעו בו שכניו סתמא דמילתא במוצא אבדה בדרך מיירי מתני' (ולאו דווקא בעולי רגלים) כדמפרש לקמן מ"ט.

וס"ל לר"מ. עד כדי שידעו בו שכני אותו מקום שנמצא. ור"י סבר. שכשעולה לרגל מכריז על כל אבדה שמצא. בין בדרך עלייתו. בין בזולת זה. כי בירושלם באין כל ישראל ברגלים. וכל מי שנאבדה לו אבדה בכל א"י בדרכים. נפנה לשם לאבן הטועים. כדאיתא בגמרא. אבל באבדה הנמצאת בעיירות בשוקים וברחובות. ודאי לא איפליגו. פשיטא שמכריזין עליה באותו מקום בלבד. דכאן נמצאת וכאן היתה (אפילו בקרונות של צפורי ודכוותה. דשכיחי רובא דאתו מעלמא. נראה דלכ"ע אינו מכריז אלא שם. ובשעת קרונות בלבד).

ובהכי מתיישב ההיא דספ"ג דפסחים. דאין מכריזין על אבדת ע"ה. פירוש אבדה הנמצאת בעיירות של ע"ה. אינה צריכה הכרזה שם. ונראה דלא לבד מטעם שהפקירו חכמים ממונו. אלא משום יאוש בעלים נגעו בה. דכי משכח לה ע"ה חבריה. לא מהדר ליה. וסתמא אייאושי מייאש. ודילמא אתיא כמ"ד מקום מכריז. וכפרש"י שמכריז במקום פלוני מצאתי.

עתו' דמכילתין (דךב"ב) ולפ"ז אפשר שגם בירושלם היה מכריז כן בכל אופן.

ויכריז יום אחד אני אבדתי. זהו פירש"י. דהך הכרזה. דבעל אבדה היא. ועת"ו (דךב"ב).

אבל להר"מ. פירושו. שימצא בשובו המכריז. מכריז יום אחד.

אם יש שם ב"ד והם זקנים. ואינו לפי כבודם.

ברפת שאינה מתעה שאם היא מתעה. צריכה להיות נעולה. כך נראה לי.

הטמא להשיב אבדה. ואע"ג דהוו להו תרי עשה. נ"ל.

כרמ"ז ה"ה אם היה הולך למול בנו ולשחוט פסחו. ואני אומר אינו הדין. אטו לא שני ליה בין לעבור בקום עשה. או בשב וא"ת. דהא אפילו מפני שבות נדחין פסח ומילה. והעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ואזמל ושארא. ומ"מ ודאי לא אתי עשה שאין בו כרת. ודחי עשה דכרת.

או שאמר אל תחזיר (עמ"ש בחי"ג פ"ק דקדושין) פירוש אלא עסוק בדבורי. הה"מ תי"ט. צ"ע דהא ודאי עשה דכבוד אב עדיף. אע"פ שי"ל. לפי שדבורו של אביו יכול להתקיים אחר כך. ובמקום שאתה יכול לקיים שניהם. אין העוסק במצוה. פטור מן המצוה העוברת. מ"מ דוחק הוא בעיני. חדא מאי פסקא. מי לא עסקינן דעוברת. ועוד מפני שכבוד או"א חמור. שהוקש כבודם לכבוד המקום. ואיתא נמי למצוה בכל שעה. ובכל גוונא דעוסק במצות אביו. פטור הוא ממצוה אחרת. ואיך לא ישמע לן כה"ג. איברא בגמרא משמע. משום דבהשבת אבדה עשה ול"ת הוא. וכבוד או"א עשה גרידא. משו"ה מידחי. וכן הר"מ הביא טעם זה.

לפי זה משמע ודאי. שאף בשעה שיש לו לקיים מצות אביו. מניחה. אע"פ שעוברת. ועוסק במצוה זו. מ"מ אינו נ"ל. מדשתיק תלמודא מלפרושי כה"ג. דאפילו בביטול מצות אביו. יקיים השבה. וכן הר"מ אין דרכו לסתום בכזו.

ודפריך תלמודא למאי צריך מיעוטא דכולכם חייבין בכבודי. ת"ל דהאי עשה ול"ת. היינו דווקא כשאומר לו אביו עבור על ד"ת. ולא חשיב דומיא דהטמא. וס"ד דאפ"ה ישמע לו משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. להכי אתי קרא ומיעטיה. משא"כ בשאינו מכוין להעבירו על ד"ת. אלא שצריך הוא לו בעת הזאת. ועסוק הוא בכבוד אביו עתה. כי האי גוונא מסתברא דאלים כבוד אב ודאי. אע"ג דאיכא נמי ל"ת גבי אבדה. מאחר שאינו עובר עליה אלא בשב ואל תעשה. דוק.

ולא ידעתי מה חסר לו בפשוטו. שמוחה בידו מלקיים המצוה. משום איבה דאב. ושנאתו לבעל האבדה. וכיוצא. ולא משום דבר הצריך לו.

אבל לא לטעון אם נפל המשא. אבל נפלה הבהמה עם המשא שעליה. משמע בגמרא. דבכלל פריקה הוי. ולכ"ע צריך להקים בחנם. וצ"ע.

יתר ממשאו אינו זקוק לו נ"ל אפילו לפרוק פוטרו ריה"ג. משום דס"ל צב"ח אינו מ"ה. ומשום השבת אבדה נמי פטור. דאבדה מדעת היא.

של רבו מובהק ז"ל תי"ט. ולפי שלשון מובהק הוא מבנין הפעל שנבנה על התולדה. לפיכך נ"ל שכך פירושו של רבו מובהק. שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסבת על התלמיד. ע"כ. לפי זה לא יתכן לומר הרב המובהק. וגם לפי דבריו הללו. תלמיד מובהק מעליותא היא לגבי תלמיד. איברא איפכא הוא ודאי. דתלמיד מובהק גרע. מתלמיד סתמא. או תלמיד חבר דעדיף מניה ובחנם הפך הענין ונדחק לשבש משמעות הלשון האמיתי. שמובהק הוא תואר הרב בלי ספק. ר"ל שהוא רב מבורר ומחוור בלי פקפוק וספק ודקדוקו של הרב תי"ט. בהיותו בוחן המלה מאבני בנין הפעל. הוא דקדוק עניות במ"כ. דכוותה חכם מומחה. וטובא איכא. ואמנם גם הרב המובהק גם החכם המושלם. הושלמו על ידי זולתם. בטרם הולידו. ועד לא תלמידים העמידו.

היה אביו ורבו בבית השבי כו'. צ"ע באבן בוחן שלי.

חכם גרסא ירושלמי חכם שקול. וצ"ל דקמ"ל אפילו אינו רבו.