לחם שמים על משנה בבא מציעא ג

או שאבדו נקט אבדו. אע"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא. שאם נתייקר אחר אבדה. וזה רצה לשלם ולא להשבע. אם נמצא אחר מכן. ונתייקר. הכל של נפקד. נ"י. ר"ל נתיקר אחר ששלם אבל מה שנתיקר קודם תשלומין אחר גנבה ואבדה. והשומר לא שלם אלא כשעת גנבה. והמפקיד לא ידע שנתייקרה. ולא מחל עלה. פשיטא ליה דברשותא דמרה אייקור. דאע"ג דשלם. לא אקני ליה שבחא דמגופה למפרע בסתמא. זיל בתר טעמא. דלא אטרחיה לבי דינא. מי איכא למימר משו"ה אקנייה כוליה שבחא דהאידנא. אלא דלשנויא דאמר ליה סמוך לגניבותה תקני. משמע קצת דקני למפרע נמי מיהו לא מכרעא כולא האי. דסתמא איירי דשלם סמוך לגנבותה וק"ל. איברא לדידי חזי לי. דלהכי נקט אבדו נמי לאשמועין רבותא. כלומר לא מבעיא כי טעין נגנבו. דקני כפילא אלא אפילו קטעין שנאבדו. דלא הוה ידע שנגנבו. והדר אגלאי מילתא דנגנבו. סד"א כיון דלא אסיק אדעתיה למקני כפלא. לא קני ליה. קמ"ל. ונמצא הגנב אתרווייהו קאי אנגנבו ואשאבדו. דחד מילתא היא. ולא זו אף זו קתני. הכי דייק טובא לישנא דמתניתין.

למי שהפקדון אצלו והרי היא כמסורה לו ע"מ כן. שאם תגנב וישלם לו קרן שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. דאל"ה במאי אקני ליה כפילא. דהוי דשב"ל. ותו דכל דאי לא קני. אלא משום דהוה ליה כמקנה לו מתחלה על תנאי זה.

ולא רצה להשבע שבועת השומרים. כרמ"ז אבל שבועה שאינה ברשותו. צריך לשבע.

ואני אומר אינו צריך. כיון שעל מנת כן שלם. והלה נתפייס בתשלומין. מחל לו כל שבועה.

ישלם לשוכר ותימה אטו בשופטני עסקינן. לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא א"ל ראב"א לאביי. מיכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתך. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל (דלא מצי למימר לאו בכל דברים דידי את. כיון דברשותו ובשליחותו של משכיר השאילה לו. כדאוקימנא. ותו דאפילו לא בשליחותיה עבד. מיהא מפקינן מניה מדרבי נתן. ודינא דמשכיר הוא בהדיה דשואל) א"ל מ"ס שוכר בשבועה הוא דקני. משעת מיתה הוא דקני. ושבועה להפיס דעתו של בעה"ב. ופירש"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס כו'. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה להרע"ב בפירש"י שלא נסמן בה גמרא. קודם דבור. בשבועה שהוא נשבע למשכיר. והעתיקה הרב בפירוש המשנה. וגם בפירש"י בשבועה. צ"ל ושבועה. עכ"ל תי"ט.

ואנכי לא ידעתי מה התימה בזה. אטו בדידיה תליא. אנן דינא תנן. דשואל חייב לשלם לשוכר על פי שבועה שנשבע הוא למשכיר. שקנה בה הפרה. ולא מצי למדחי ליה. ולמימר אנא מבעלים שאילתה. דברשותיהו קעביד. וזה פשוט. מ"מ נראה לי שהאמת אתו. שטעות נזדקר כאן בפירוש הרע"ב. מהעתקת פירוש רש"י. שנשמטו בו נקודות המבדילות. וכמקרה ראשונים. כך מקרה אחרונים. שגם הרב תי"ט כזאת קרהו. בזה המקום עצמו. במה שחשב להגיה בפירוש רש"י. שכתוב בו בשבועה. והוא ז"ל אמר צ"ל ושבועה איהו קסבר. דבתירוץ שמתרץ אביי להפיס. מציין רש"י. ולא היא. דשם הוא שלא לצורך.

אלא בקושיא דמקשי תלמודא. במאי קני בשבועה. על זה פירש רש"י בשבועה שנשבע למשכיר. ר"ל. וא"כ כיון דמחמת משכיר קאתי השתא שפיר מקשי נימא ליה. דל אנת ושבועתך. וק"ל זה ברור. וגרם לו ז"ל ג"כ. השמטת הנקודות המפסיקות. וכסבור שדבור אחד הוא.

לא יגע בהן ע"פ רע"ב (ועמ"ז פ"ט דמכלתין) לפ"ז נראה עכ"פ. היכא דידע דלא גדלו אצלו. ולא עמל בהן. מוכרן לד"ה. אפילו לא אבדו אלא כדי חסרונן. אבל הפקיד סתמא. והנפקד אינו יודע אם משלו הן. או קנה אותן בשוק. מוכחא דמילתא דלאו למכירה הן עשויים. מדשתק ואפקדינהו סתם. מכלל שהן חביבים עליו יותר.

משא"כ בידוע שלקח מן השוק. לא רמי אנפשיה דלימא ליה. כך נראה לי.

המפקיד פירות כו' ה"ז יוציא לו חסרונות עמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ (סרצ"ב) דאע"ג דלהר"מ מתוקמא מתני' בעבר וערבן דווקא. אינו מוכרח אטו ברשיעי עסקינן. אלא הכא במאי עסקינן. בידוע שאין פירות הללו משלו. אלא שלקחן או שנתנו לו במתנה. דכה"ג רשאי לערבן לכתחלה. דמידי הוא טעמא דמתני' דלעיל. אלא משום שאדם רוצה בקב שלו. והך מתני' דהכא שבקה דמוקמא נפשה. בגוונא דמצי לערבן. וה"ה למכרן. אם רואה שמתחסרין והולכין. אפילו אינו יותר מכדי חסרונן. ועמש"ל בס"ד. וראיתי בקרמ"ז שהקשה על הרע"ב מאי דוחקיה דמוקי למתני' כברייתא. דערב עם פירותיו. וז"ל. וק"ל מאי דוחקיה לאוקמי מתני' ברשע שמערב כו' ונסתפק בלי חשבון. הלא עיקר דמתני' לאשמועינן שעורי החסרונות. וה"מ לאשמועין בסתם מפקיד פירות אצל חברו. שאם פחתו. כך וכך הוא טבע העולם ע"כ.

והנה לראשונה כבר ראית דהר"מ ודאי מוקי למתני' בעבר וערבן. כמש"ל בס"ד. ואטו ברשיעי עסקינן. לא היא. אלא כדלעיל.

ואמנם מש"כ. וה"מ לאשמועינן כו'.

דברי תימה הם. למאי הילכתא. לישמעינן כה"ג. כיון דבלא ערבן. אומר לו הרי שלך לפניך.

ולאורז קלוף. אבל שאינו קלוף. דינו כזרע פשתן. ותנא דידן תני ושייר.

ולזרע פשתן בגבעולים. אבל בקלוף. לא הודיעו שיעור חסרונו.

הכל לפי הזמן לכל שנה יניח לו כך. וצ"ע שבהמשך הזמן נמצא זה חסר הכל. וינח נקי זה מפקדונו. והרי בכוסמין וזרע פשתן. בעשר שנים אין לזה אצלו כלום. אפילו הפקיד בידו כמות רב מחד.

וכי מה אכפת לעכברים א"ל הרבה אובדות מהן כו' פרשו תו' לדברי רי"ב קאמרי. דלית ליה טעמא דהירושלמי. דמייתי אליבא דרבנן.

שתות נראה בכלל שתות הוא גם שמרים. וכן משמע בגמרא בעובדא דרב יהודה דקאמר איכא גולפא ושמרים. ואם לא ניכה כלום בעד השמרים. מה ריוח יש לו בזה. אדרבה יותר מפסיד. שהשמרים נחשבו לו ביין. והא דלא מפרש לה תנא כמו בשמן. היינו משום דלא פסיקא ליה ביין. שיהא מחצה שמרים מחצה בלע בדווקא. משו"ה לא מפליג בין קנקנים חדשים וישנים. ויין חדש וישן. שלא עמדו על שיעור בלע ושמרים דיין. לשער כל אחד לבדו. משו"ה לא פלוג. כך נראה לי

וראיתי לרמ"ז בשם ל"א שנתקשה בכך. ודבר ברור הוא בס"ד דלק"מ.

וטלטלה והגביהה. ע"ס פרקין. מיהו לפמ"ש תי"ט. י"ל דלא בעינן הכא הגבהה. אבל אינו מוכרח. משום דאיהו אייתי אוקמתא דר"ש עלה סמיך. ולר"י ליתא.

לצרכו להשתמש בה. צ"ע אם הוצרך למקומה. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן רצ"ב).

אם משהניחה כו'. כתב הרע"ב ר"י היא דאמר בגונב טלה מן העדר כו' לאו בגנב מרשות בעלים כו' אמר. דהתם דווקא בב"ח. משום דלמודה ללכת חוץ כו'. והכא בחבית. אלא הכא ברועה ששמר ברשותו כו'. וס"ל לר"י דלא בעינן דעת. עכ"ל תי"ט משמא דגמרא.

ואיברא הרע"ב מיגז גייז לישנא דברייתא. דהא סלע נמי קתני. ובסלע אין חילוק.

גם דברי תי"ט אין להם הבנה. דלמאי נ"מ קאמר לא בגנב כו'. אדרבה אי אפילו בגנב מרשות בעלים סבר ר"י אף בב"ח. אין צריך דעת. כ"ש בחבית משו"ה לא הוה צריך רע"ב לאסוקה לברייתא.

ולא כ"ש הוא. כמדומה משגה הוא ביד התי"ט בציונו. דאסיפא דאתיא אליבא דר"ע. קאי. לפרושי למילתיה דרע"ב. דמייתי נמי לההיא דגונב שה מן העדר. דלא דמי לחבית. ואצטריך לפרושי. דמיירי בשומר שגנב מרשות עצמו ואפ"ה מצריך דעת. הוא הדין הכא נמי לענין חבית. ודוק. שכך הי"ל לבעל תי"ט לומר. ואת הפוכי הוא דאתהפכא ליה.

אבל עם כל זה לדעתי טעות היא ביד התי"ט. שהביא ההיא אוקמתא. דליתא לגמרי לפי שטת משנתנו. דמוקמינן לה בתר תנאי כר' יוחנן. ולר"י שמעינן ליה בהדיא דשלא לדעת. אפילו מנין אינו צריך. ואפילו בב"ח דאנקטיה ניגרי ברייתא. וזה לכ"ע בין לר"י בין לר"ע. כה"ג לא צריך דעת. כדס"ל לר' יוחנן. וכי פליגי ר"י ור"ע. בלדעת דווקא. ור"ח הוא דפליג אדר"י. ומפליג באנקטיה ניגרי. מיבעו ליה לאוקמה לפלוגתא דר"י ור"ע. בשומר שגנב מרשות עצמו. אבל לר' יוחנן ליתה כלל. אפילו לר"ע. כ"ש לר"י. דלא מפלגינן בין אנקטיה ניגרי. או לא.

צררן ובבית א"ל שמירה אלא בקרקע. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. הא כראוי פטור. ע"כ תי"ט. ולק"מ בנעילה כראוי. ודאי פטור. ולא צריך שמירה בקרקע. אלא בלי נעילה הראויה. ונעילה בלא שימה בקרקע. סגי.

אבדו כרמ"ז צ"ע למה לא קתני נמי נגנבו. והא לאו דיוקא הוא לגמרי. בכלל אבדה. גנבה. דכותה לעיל פ"ב מ"ז.

ובעלמא איכא למידק. היכא דתני לתרווייהו כי הא דריש פרקין. והתם אצטריכא ודאי כמ"ש שם.

חייב באחריותם בגניבה ואבידה. ואע"ג דבפ"ב מפרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו כו'. תירץ הראב"ד הנאת שמוש דהכא גריעא. כו'. לפי שירא לקנות בהן סחורה. שמא יבוא המפקיד. כו'. אבל דמי אבדה. יודע שישהא אצלו ימים רבים ע"כ.

ידיעה זו נעלמת באמת. שכך אפשר שיבוא בעל אבדה מיד. כמו המפקיד. וי"ל בלשון אחר. כי מן המפקיד יש לו בושה. כשיראה שנשתמש במעותיו בלי רשות. כי לא לכך נמסרו בידו. אע"פ שמותר מן הדין. משא"כ בדמי אבדה. שאין לו בושת בכך. כיון שטרח ומכר עד שהשיג המעות לטובת המאבד. וכבר הכריז והודיע שיבוא ויטול את שלו. לפיכך אינו מתבייש לגמרי. ואינו נמנע כלל מלהוציאם.

הגביהה ונטל לאו דווקא. דמכי אגבהה כו' ומיהא ע"מ ליטול בעינן כו' ול"ד למ"ט דלא בעינן ע"מ לחסרו. אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה כו'. עכ"ל תי"ט.

ואני אומר כל תשמיש יש בהו חסרון כל דהו. דבלי ואזיל. ואפילו היא גופה. לא מכרעא. כמש"ל בס"ד.