לחם שמים על משנה בבא מציעא א

זה אומר כולה שלי. כרש"י אבל אומר ארגתיה. לא יחלוקו. דודאי איכא רמאי. ק"ל מ"ט לא נימא תרווייהו ארגוה. בשותפות. בחומר ובמלאכה.

ישבע מ"ש תי"ט על הג"א. שלא היה צורך להגיה כו'. דחי ליה בגילא דחיטתא ופשיטא דקבלת מ"ש מבטלת ג"כ נאמנות המוכר. כיון דלא מהימן בדבור גרידא. ודאי לא הוי עד. ושפיר קאמר הג"א. דדווקא מעיקרא מקמי דתקינו רבנן הסת. הוא דמהימן מוכר. ברם בתר דאיכא הסת. וה"ה מ"ש. נמי הסת קרי לה. דרבנן השיאוהו לכך. אבל מן התורה ודאי ליכא מ"ש. והשתא דאיתה למ"ש. בעי מוכר לקבולי מ"ש. ואינהו בעו לאשתבועי. דומיא דההיא דקדושין.

ומ"ש בשם תו' טעמא דלא חשיד אשבועתא. אע"ג דחשיד אממונא. משום דשבועה חמורה כו'. שהעולם נזדעזע על לא תשא.

לפי דבריהם הללו צ"ל דשבועת היסת נמי אינה אלא בשם.

אמנם שבועת המשנה חמורה. אע"ג דאינה אלא דרבנן. בעיא נמי נק"ח.

היה רוכב ע"ג בהמה קמ"ל אע"ג דאיהו גופיה לא מצי זכה בה. שאי אפשר לו להגביהה בעודו רוכב ע"ג בהמה וגם לירד יקשה לו לפחות. או יהא ג"כ בלתי אפשרי על זה. מדאגה מדבר על אודות הבהמה. שלא יאבדנה. בהיותו פונה אל עסק המציאה. מ"מ קנה. אם הגביהה לו חברו. ואע"פ שלא זיכה לו בהדיא. ודוק.

תנה לי אבל אמר זכה לי בה. קנה הרוכב. ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה. אחר ששתק מתחלה. אבל אם כשהגביהה. אמר מיד לצרכי אני מגביה. ודאי קנה הלה לעצמו. בכל גוונא.

גוזלות מפריחין עתי"ט דוחק גדול מ"ט נקט הך לישנא. ולי נראה. משום דמיירי בקטנים (דקבעי לאשמועינן רבותא) שעדיין אין בהם כח לפרוח בקלות כל אחד לבדו. אלא עכשיו מתחילין להרגיל עצמן להפריח עצמן בדוחק ובקושי (ומפריחין הוא פועל יוצא לעצמן. בבחינת קושי הפעולה. בהתחלתה וחינוכה. שצריכה להתפעלות יתר. וכן היא הוראת כל פעל עומד. כענין הוראת ההתפעל. שפעלתו יוצאת לעצמו ועומדת בו. דוק ותשכח) ומטעם זה ג"כ אינן פורחין אלא בחבורה וקבוץ. מחמת קטנותם. שהם יראים עדיין לפרוח לבדם. וקמ"ל דאף המתחילין לפרוח. ואינן פורחין כפשוטן. נמי חד דינא הוא.

מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן לה כתובה. תימה מאי אע"פ. אדרבה. כ"ש דמציאתה שלה. עתי"ט. נראה לענ"ד. דכתובתה כמשמעה. וסד"א כל כמה דלא יהיב לה כתובתה. אכתי אגידא ביה קצת. ושמא חייב בפרקונה נמי. כיון דקאכיל פירי. אע"ג דהשתא לאו בתנאי כתובה אכיל. אלא שמחזיק כתובתה שלא כדין. או מט"א. ואוכל פירותיה עדיין.

קס"ד דבכדי לא פקעה תקנת חכמים. והרי הוא ג"כ חייב בפרקונה. כל זמן שלא נתן הכתובה. ונהנה מפירותיה. והשתא ודאי שפיר מיתני ליה אע"פ. דמכי יהיב לה כתובה. פשיטא דאסתלק ליה לגמרי. אבל משום דאכתי אגידא ביה. וחייב לה כתובה עם תנאיה. משו"ה הו"א דמציאתה נמי שלו (כיון דאוקימנא למתני' באינה מגורשת ודאי) ואצ"ל היכי דנתן כתובה וגרשה. דתו ליכא לאסוקי אדעתא. שיהא לו זכות עוד במציאתה. זה ברור בס"ד. אבל התי"ט נדחק מאד לפרש כתובה. תנאי כתובה. מה שאינו במשמע. ועוד מאי אע"פ שלא נתן לה. ומי לא עסקינן דנותן לה מזונות. ואין לו רמז בלשון המשנה.

לא יחזיר דחיישינן לפרעון כו' רע"ב. ואתי כאביי ור"י. ודלא כרב אסי ושמואל

וצ"ע מנליה. דהא קיי"ל הילכתא כשמואל בדיני ול"ח לפרעון. ור"א דאדבריה שמואל עליה. נמי קאי בשיטתיה. וכתי"ט א"ה כל שטרי דאתו לקמן כו' גמרא. ולא מצאתי זה בגמרא אלא אדר"א. דחייש לשמא כתב ללות ולא לוה. קשיא ודאי. כי מקרה אחד הוא זה לכל. ומשני לה שפיר. כיון דנפל אתרע. דמשום דכתב ללות כו' לא הוה חשיב ליה ללוה. משו"ה נפל מניה. משא"כ בכל שטרי דלא ריעי. אבל למאן דחייש לפרעון ולקנוניא. לא שייכא הך קושיא.

לא יחזיר שיבוא לטרוף לקוחות. שלא באחריות מפורש. רע"ב ותי"ט. לרווחא פירשו כך. ואין צורך. מי לא משכחת לה אפילו לא פירש. ובדלית ליה. דליכא למיהדר ומיגבי מניה.

מלת קנוניא. הוא ודאי לעוזית. שכך קורין להסכמה קונוינציע.