לחם שמים על משנה בבא קמא ח

רואין עתי"ט עמ"ש הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דאי איתא שהקנה לו. הרי זכה בו ויש ח"כ. עכ"ל. ואינו מוטעם לחכי. אלא טעמו של דבר הוא. לפי שהמתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הו"ל מתנה כמכירה. כמ"ש בפב"ה (וכמ"ש בס"ד מ"ה פ"ז) וכן בכמה דוכתי.

וחובל בחברו ביו"ה לא מיבעיא במתקן אצל יצרו בלבד. אלא אפילו צריך לו גם לכלבו.

נתגרשה האשה נראה הוא הדין דהוה מצי למתני אם הי"ל נכסים שאין לבעלה רשות בהן. חייבת. אלא דנסיב תנא מידי דשכיח.

לא אמרינן תמכור נ"מ בטובת הנאה. דלגבי בעלה ודאי מחלה. ואין קונה.

שנדון בנפשו עמ"ש בס"ד לעיל מ"י פ"ג.

פטור מכולן ואין צריך לומר ממלקות דפטור. כמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ (סת"כ). יע"ש. ומיהו מדת חסידות לשלם ג"כ לעבד שלו. והכי עבד שמואל עובדא. דבדק באמתיה. ויהב לה דמי בשתה (שילהי יו"ד) ואע"ג דלא נתכוין לביישה. כיון דלא אפשר בלא ביוש. הוי ליה בושת דבכוונה. אלא דשמואל לדינא ס"ל. דיש עבדים בושת. ואע"ג דבושת העבד. לרבו. מ"מ היה עושה כן להנצל מעונש. כמ"ש התו'.

איברא לכ"ע נמי ראוי והגון להחמיר כה"ג. וכענין שאמר איוב. אם אמאם משפט עבדיו וגו'.

התוקע נותן סלע כו'. כרמב"ם כו' ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת כו'. והרי"ף סובר שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושה וצער כו'. ואם יש רפוי ושבת. הכל לפי הענין. ובזה לא יכלו חכמים לתן קצבה.

ונראין דברי הרב מדברי תלמיד. כי התוקע יכול לסמות עין המוכה או להפיל כל שניו. ע"י ההכאה באגרוף רשע. או לחבול בו ולהחליאו עד קרוב למות. כענין שכתוב. והכה איש את רעהו באבן או באגרוף גו' ונפל למשכב. והרי כתוב שבת ורפואה בצדו.

הא ודאי לא באו חכמים להקל דין החובל. מדין תורה. שלא ישלם אלא סלע. אפילו הזיקו ברפוי ובשבת כמה סלעים. אלא להחמיר עליו בדמי בושת וצער בלבד. השוו המדה. וזה מוכרח. ופשוט מאד.

מנה צורי וכתו' תימה שחלוקין כל כך כו' אבל ליכא למימר דל"פ ע"כ. איכא למימר דפליגי בפלוגתא דרי"ף ור"מ הנ"ל. ת"ק כרי"ף. ור"י כר"מ ס"ל. דלא נתנו דבריהם לשעורין חלוקין. אלא כללו כל הארבעה דברים ביחד. ושעור מנה ודאי יספיק לארבעתם. אפילו גדולה. חוץ מן הנזק. שצריך לשומו כעבד.

זוז הוא הדינר. שארבעה ממנו בסלע מדינה.

ארבע מאות זוז נ"ל לתת טעם. מה ראו לקצוב זה השעור לדמי בושת הגדול. לפי שהרי הוא כאילו שפך דמו. דחזינא דאזיל סומקא ואתי חיוורא. ודם הנפש משקלו כ"ה סלע. כמ"ש בס"ד בברכות הורי (פלג ח') וכן הוא דמי פדיונו.

ואמנם אע"פ שזה נחשב כש"ד. מ"מ איני עושה אלא מחצה. דאע"ג דאזיל סומקא. הדר אתי. משו"ה בדמי פלגא. סגי ליה. והיינו מאה סלע מדינה. שהם שתים עשרה סלע וחצי סלע צורי.

העביר טליתו. צ"ע היכי דמי. דלא מסתבר דאיירי בעטוף בטלית על בגדיו. דאין בשתו כל כך מרובה. והרבה בני אדם הולכין אף בשוק בלי טלית. אלא נראה דבמכסה בו גופו עסקינן. וכשמגלהו נראה בשרו ערום.

אי נמי בת"ח קמיירי. דלאו אורחיה בלא טלית. עמו"ק א"ח (ס"ח).

החובל בעצמו כו' פטור. קמ"ל דפטור אע"ג דלאו בר תשלומין הוי באיידי נקיט ליה. אע"ג דלא דומיא הוי דסיפא.

גם י"ל דפטור נמי מפגם משפחה.

קטע את ידי נראה פשוט הוא הדין לחבלה שאין בה חסרון אבר. דמידי הוא טעמא אלא משום צערא דגופא. דלא מחיל אנש.

אע"ג דאשכחן גבי נביא דאחאב כה"ג. שצוה לחברו להכותו. והכהו המכה הכה ופצוע (ולא עוד אלא שהממאן נענש מיתה) נביא שאני.

מיהו הכאה גרידא בלי חבלה. נראה שניתנה למחילה. ושמא רפואה היא לו (שכן יש שחובטין עצמן במרחץ בשבט עד שפך דם עליהם. ומועיל להם כהקזה. והעמדת כלי מציצה. וכויה בברזל. וזולת זה) אבל חבלה דאבר בסתם. אין תולין בצורך רפואה (אלא במשפט דיילי סדום) עד שיוודע בבירור.

אע"ג דבודאי איכא לאשכוחי כה"ג נמי. אפילו לקטוע אבר. כגון שעלתה לו נומי ביד או ברגל. שצריך לחתכה כדי שלא ישחת כל הגוף. אלא דבמילתא דלא שכיחא לא קמיירי.

שוב ראיתי בתי"ט. שכתב ג"כ מסברא דנפשיה דהכאה ופציעה בלי חסרון ראשי איברים נמי.

ומשמע קצת דמפליג נמי מיהא. בין פציעה להכאה יבשתא. דסתמא ניתנה למחילה. דאיכא למתלי דמהני ליה ומעלי.

ומ"ש מהרפ"כ. שאם אמר בפירוש ע"מ לפטור. פטור. אפילו בחסרון ראשי איברים. ודאי נראין דבריו. איברא נ"ל דאינו פטור אלא מדיני אדם. שלא ניתן ליתבע עוד. בחמשה דברים. כיון דבהדיא פטריה. אבל חייב הוא מכל מקום בדיני שמים. זה לא ניתן למחילה. שהחובל בעצמו אינו רשאי. ונענש על זה. כדתנן לעיל. א"כ לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אדרבה גרע משאר חובל בעלמא. דיצרא אנסיה. ומתקן הוא אצל יצרו. כי אין אדם שליט ברוח. אבל האי. קעבר אבל תשחית דגופא בחנם. ללא תועלת והנאה. ואע"ג דעשה רצון חברו. וחבריה מינח ניחא ליה. אפ"ה לא שרי. דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ואפילו שולחו נמי לא מיפטר. משום דבדינא רבה יש שליחות לדבר עברה (ולא עוד אלא אפילו בקרע את כסותו כו'. אע"ג דפטור. נ"ל פשוט דחייב מיהת בדיני שמים בכל גוונא. משום דקעבר אמימרא דרחמנא בל תשחית) מיהו היכא דודאי פליט מצערא אחרינא דרבה מניה. אין הכי נמי דמישרי שרי לכתחלה נמי. דכה"ג הנאה או הצלה לגוף ולשאר איבריו. הוא דהוי.

ובכה"ג אפילו על מיתה ורציחה עצמה. אינו נענש. כענין שאול. וכמ"ש רז"ל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש. יכול כשאול. אלא שעכ"ז לא הותר לשליח. וכמו שעשה דוד לעמלקי. עם שאפשר עילה מצא לו. מפני שעמלקי היה. ומצוה להרגו בלא"ה. אלא כלפי שהיה סבור שהתחסד עם שאול. לעשות רצונו ולמלטו מיד הערלים שלא יתעללו בו. גם הראה עצמו כצדיק ומתחסד עם דוד במה שהביא אליו התכשיטין שלקח משאול. וזכה בהן מן ההפקר. ואעפ"כ נתנם לדוד. והיה נראה כאכזריות וכמשלם רעה תחת טובה. אם היה דוד הורגו בלי סבה אחרת. לפיכך בקש עליו תואנה. כאילו הוא חייב מיתה גם מחמת זה המעשה עצמו. אע"פ שאינו דין תורה. ולא היה דמו מסור בידו בשביל כך. רק עלילה היתה. לקיים בו מ"ע דמחיית זכר עמלק. והתנצל עצמו לסלק מעליו טענת האכזריות הגדול. לפי מחשבת בני אדם.

אמנם מפציעת הנביא שאמר הכיני נא. אין ראיה. כמש"ל דעל פי הדבור. ודאי שאני. כי בכל מה שיאמר לך הנביא. שמע לו ועשה. חוץ מעבודה זרה.

עשה כן לאיש פלוני כו'. חייב. העושה.

ולא דמי לההיא דמשנה ו' פ"ז דלעיל. דהשולח חייב על מעשה שלוחיו. התם כסבורים שהוא שלו. אבל כאן הרי הוא אומר עשה כן לאיש פלוני. מכל מקום נראה שחייב האומר. בדיני שמים. אם סבור זה דברשות פלוני קאמר ליה. ושליחותו קעבד.

ואפשר כה"ג יש שליח לדבר עברה. דאפילו בדיני אדם חייב.

בין בגופו בין בממונו כתי"ט אפילו א"ל ע"מ שאני אשלם חייב. כו'. ואינו ברור. דהא בבא קמייתא. נמי שליחות לדבר עבירה היא. כדכתיבנא. אפ"ה מהני על מנת למפטריה מממונא. א"ה בדחבריה נמי. אי קביל עליה השולחו לשלומי מאי שנא משאר חיובי ממון. איברא דאיכא לפלוגי. בשלמא גבי דידיה גופיה. פקע חיובא בדיבורא בעלמא מחילה א"צ קנין. אבל הך שליחות כיון דלא בר עברה הוא. לא אשתעבד בדבור. ואינו נקנה באמירה. אפי' קנין לא מהני כה"ג. כך י"ל לכאורה ועדיין צ"ע.