לחם רב (ל"לחם משנה") צז

כי לא קנו מידי אלא אני רוצה שיקוב הדין את ההר ועתה אדוננו יורנו הדין עם מי ומשכורתו שלמה: תשובה אם טענה זו שטען שמעון תחלה לא הלויתני כלום לא היה בב"ד לאו דינא ולאו דיינא דיכול לחזור ולסתור טענתו הא' ולומר פרעתי ונאמן בשבועתו אפי' שהטענה הא' היה מחייבו בדין דכל מה שטוען חוץ לב"ד אינו כלום וכמ"ש הטור בה' טוען סי' פ"א כ"ש בנ"ד דהטענה הא' היה פוטרו והוה מצי למיקם בטענתו הראשונה אך אם מה שטען שמעון תחלה היה בב"ד ולא הכחישוהו עדים בטענתו אלא שמאליו חזר וטען פרעתי אם יבאו עדים אח"כ ויכחישוהו בטענתו הראשונה שאמר לא הלויתני כלום בהא איכא פלוגתא דרבוותא דבסי' הנז' כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל והוא דלא אתו סהדי בתר הכי אבל אי אתו סהדי בתר הכי והכחישוהו בטענה קמייתא לא משגחינן בטענה בתרייתא עד דמייתי ראיה וכו' וה"ר יוסף ן' מיגאש כתב דאין טוען וחוזר וטוען וכו' אלא דוקא בהכחישוהו עדים בטענה הראשונה אבל כל זמן שלא הכחישוהו חוזר וטוען אע"ג דנפיק לברא דמגו דאי בעי קאי בטענתיה קמייתא וכו' ע"כ וטעמו של הרמ"ה הוא כדכתב הרב ב"י ז"ל דאמרי' מה שחזר בו מטענה ראשונה לפי שהיה יודע שיש עדים בדבר ואולי יבאו ויכחישוהו: איברא דקשיא על הרמ"ה ז"ל מהא דתניא בפרק מרובה גבי מודה בקנס דקיי"ל פטור ראה עדים שמשמשים ובאים ואומר גנבתי אבל לא טבחתי ומכרתי אינו משלם אלא הקרן ואע"ג דרבי אלעזר בר"ש פליג קיימא לן כחכמים משמע דאע"ג דהודה מפחד העדים שהיה רואה שהם באים להעיד מכל מקום פטור הכי נמי אימא דאף על גב דבאו עדים אחרי כן כיון שלא הכחישוהו קודם טענתו האחרונה שיהא נאמן וראיתי להרב ב"י ז"ל בסי' ע"ט שכתב בשם מצאתי כתוב וזה לשונו אם הודה מעצמו אינו כפרן עד שיעידוהו עדים ואף ע"פ שלא הודה אלא מפני שראה עדים משמשים ובאים לא הוי כפרן כחכמים דפליגי ארשב"א גבי גנב על פי שנים וכו' ע"כ והיא הראיה שהבאתי ונ"ל לתרץ לדעת הרמ"ה דשאני התם דאמר קרא אם המצא בעדים וכו' פרט למרשיע את עצמו וכיון שהודה מפי עצמו הרי הוא הרשיע את עצמו מה לנו שעשה כן מחמת יראת העדים מ"מ מעצמו הודה אבל הכא כיון דטעמא הוי משום מגו דאי בעי קאי בטענתיה קמייתא היכא דירא מעדים ליכא טעמא דמגו דודאי ירא הוא לומר כן שלא יכחישוהו העדים זהו דעתו של הרמ"ה ומ"מ אין דעתו מוסכמת שהרי כתבתי בשם מצאתי כתוב שכתב הרב ב"י הפך סברתו ועוד הר"י ן' מיגאש והרמב"ם ז"ל שכתב הטור בסי' פ"א כתב שם הרב ב"י דלדעתם אפילו באו עדים והכחישוהו בטענתיה קמייתא כיון שלא באו קודם שיטעון טענה שנית יכול לסתור דבריו הראשונים נגד דעתו של הרמ"ה ז"ל והדבר מוכרח בעיני מלשון הטור דיש לדקדק עליו איך כתב אח"כ והר"י ן' מיגאש כתב וכו' דנראה דפליג אדלעיל הא כ"ע מודו ליה דהטור בתחלת הסי' כתב מי שטוען בפני ב"ד טענה ונתחייב בה וכו' ונפקא ליה הא מההיא עובדא דפרק חזקת דזה אומר של אבותי וכו' ומדכתב שנתחייב בה משמע דדוקא משום דאתו סהדי והכחישוהו ונתחייב בה הא אי לא אתו סהדי ולא הכחישוהו לח והיינו מאי דכתב הר"י מיגאש ואי משום דכתב דאע"ג דיצא מב"ד יכול לטעון במגו דאי בעי קאי בטענתיה קמייתא גם בזה לא כתב הטור לעיל הפכו דמאי דכתב שאם יצא מב"ד אינו יכול לטעון היינו היכא דנתחייב בטענה ראשונה וכמו שכתב בתחלת דבריו מי שטוען בפני ב"ד טענה א' ונתחייב בה אבל אם לא נתחייב בה שלא הכחישוהו עדים אפילו יצא מב"ד יכול לטעון. לכך נראה לפרש דברי הטור דבתחלה כתב דבטענה שנתחייב בה אינו יכול לחזור ולטעון ודבריו סתומים אי הך נתחייב בה הוא שנתחייב קודם שיטעון השניה וכגון שבאו עדים והכחישוהו בטענתו הראשונה קודם שיטעון השניה או דילמא שנתחייב מ"מ אפילו שבאו עדים אחר הטענה השניה והכחישוהו בראשונה לזה אמר שהרמ"ה מפרש שאפילו שבאו עדים אחר הטענה השניה ואע"ג דבגמרא אמרו שבאו עדים קודם שיטעון השניה לאו דוקא והר"י ן' מיגאש כ' דדוקא שבאו עדים קודם שיטעון השניה אבל אם באו עדים אח"כ לא וא"כ הדבר מחלוקת דלהרמ"ה אם באו עדים ויכחישוהו בטענתיה הראשונה אחר השניה אינו נאמן ולר"י ן' מיגאש והרמב"ם ומצאתי כתוב שכתב הרב ב"י נאמן וא"כ בנ"ד נאמן שמעון בטענתו שטען באחרונה פרעתי אפילו שיביא עדים ראובן אח"כ להכחיש טענתו הראשונה כיון שלא הכחישוהו קודם השניה ואע"ג דהרמ"ה פליג יכול לומר קים לי כר"י ן' מיגאש ז"ל וסייעתו וכ"ש דהרמ"ה יחידאה הוא: ועוד יש טעם לזכות לשמעון מפני שראובן אמר לו השבע והפטר ומדברי הטור בח"מ בסי' כ"ב והרב ב"י באותו סימן נראה דאיכא פלוגתא דרבוותא אם נתחייב שבועה בב"ד ואמר איני רוצה לישבע ולא לשלם או שאמר תובע לנתבע השבע בחיי ראשך והפטר דלר"ת כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב עד שיגמר הדין וישבע ולרש"י והרא"ש קודם שיצא מב"ד יכול לחזור אבל אחר שיצא מב"ד אינו יכול לחזור והריב"ש בסי' ת"צ כתב בשם גדולי האחרונים דכיון שקבל בב"ד סגי ואינו יכול לחזור בו נמצאו ג' מחלוקות בדבר ר"ת והרמב"ם בחדא שיטתא ורש"י והרא"ש בחדא שיטתא ואע"ג דכתב שם הרב ב"י דהרא"ש כהרמב"ם דבריו תמוהים דלא משמע הכי אלא דהוי כרש"י והוא עצמו כתב שם כן וכ"כ הטור וגדולי האחרונים הרמב"ן והרשב"א בשיטה אחרת וא"כ יכול שמעון המוחזק לומר קים לי כהרמב"ן והרשב"א וכיון שקבל בב"ד לישבע סגי א"כ זכינו לדין דשמעון פטור מכל הטעמים ונאמן בשבועתו: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קכד שאלה שמעון היה לו עסק ומשא ומתן עם גוי אחד וראובן היה נושה באותו גוי סך אלף לבנים ואמר לשמעון הואיל ויש לך משא ומתן עם גוי זה עשה זאת למעני שתקבל ממנו לשמי האלף לבנים שאני נושה בו והמחהו עם הגוי ושמעון קבלם מיד הגוי לשם ראובן ולקצת ימים קראו הגוי לשמעון ונתן לו האלף לבנים שצוה לו ראובן שיפרעם ביד שמעון באופן שפרעם ב' פעמים כי חשב הגוי שעדיין לא פרעם ושמעון קבלם ועכבם בידו כי לא פרע לראובן רק האלף לבנים ראשונים שקבל מיד הגוי ועתה נפל הפרש בין שמעון וראובן כי ראובן תובע האלף לבנים משמעון בטענה שטוען שכיון שאותם האלף לבנים שטעה בהם הגוי לתתם פעם שנית ליד שמעון לשם ראובן הוא נתנם מחמת חובו והרי הוא זוכה בהם ושמעון טוען כיון שכבר קבלתים פעם אחד ופרעתים לך הרי האלף לבנים האחרים הם טעות חשבון ואני זוכה בהם ועוד טוען שמעון דלו יהי' כדברי ראובן שהוא זוכה בהם הוא רוצה לעכבם בידו בטענה שמא היום או למחר יזכור הגוי שנתנם אליו ב' פעמים ויחזור לתובעם ממנו וראובן משיב אל הטענה הזאת הב' כי יתן לו המעות כי הוא יתחייב בשטר בשעבוד אפותיקי מבתים שכל זמן שהגוי יחזור ויתבעם שהוא והבתים יהיו משועבדים לפרעונם והכל בכל חזוקי סופר על כל אלה הטענות ילמדנו רבינו הדין עם מי ושכרו גדול מעל שמים: תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בפרק אלמנה ניזונת גבי מתני' דהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה וכו' מסקינן התם בגמרא אליבא דרבי יוסי דקי"ל כוותיה דבדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות ובדבר שיש לו קצבה חולקים ונפל מחלוקת בין הפוסקים היכא דשלח את חבירו לקבל מעות מן הגוי והטעהו בחשבון לג' סברות הא' סברת ר"ת קודם חזרה דחולקין והוא דעת העיטור וכמו שכתב הרב ב"י ז"ל בח"מ סימן קפ"ג והוא ג"כ דעת רב צמח גאון שכתב המרדכי בפרק אלמנה ניזונת וז"ל ששאלתם על שנים שהיו בפונדק וכו' ואזל חבריה וסייעיה והוה ביה חריפותא אתו לקמיה דהלל הזקן וכו' אמר להו זילו מדדו וכו' ומאי דפייש לכו פלגו פלגא וכו' והודו לו חכמים להלל וכו' ע"כ. וכנראה לכאורה דהרי"ף ז"ל דסובר טעמא דאמרי' בגמרא דדבר שיש לו קצבה חולקים דהוי משום דבאת לשליח הנאה על ידי בעל הבית חולק עמו א"כ גבי מי ששלח לקבל מעות דאיכא הך טעמא אית ליה ג"כ דחולקים וכן כתב הרב כסף משנה בפרק א' מהלכות שלוחין ושותפים אבל בח"מ סימן קפ"ג כתב בהפך שכתב דאפילו לדברי הרי"ף דאית ליה הך טעמא אפשר דסבר כר"י גבי טעות חשבון דהכל לשליח שהיתרון דבר בפני עצמו ואם גנב או גזל או הטעה את הגוי מה טיבו של ב"ה בזה ע"כ. ונ"ל שמה שכתב בח"מ הוא העיקר ולא תלי הך דינא בטעמא שנתן הרי"ף כדכתב בספר כסף משנה דהא הרא"ש אית ליה טעמא דהרי"ף שכתבו בפסקיו וכתב שכדברי ר"י עיקר ועוד דר"י עצמו משמע דאית ליה טעמא דהרי"ף ז"ל שכתבו התוס' בפרק אלמנה ניזונת וז"ל ולרבי נראה שהכל לשליח שאם גנב וגזל וכו' ואפילו חולקין איך שייך לומר דעל ידי מעותיו נשתכר דלא דמי לשאר טעות שנותן הכל בשביל המעות וכו' משמע דאית ליה טעמא דהרי"ף משום דעל ידי מעותיו נשתכר ומ"מ כתבו דגבי טעות חשבון הכל לשליח משמע דלא תלי דינא דחולקים גבי טעות חשבון בטעמא דיהיב הרי"ף גבי דבר שיש לו קצבה ומ"מ דעת העיטור ותשובת רב צמח דחולקין כסברת ר"ת קודם חזרה: הסברא השנית היא דעת ר"ת אחר חזרה דסובר דהכל לבעל המעות ועם היות שהרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו הראשונים סי' צ"ב כלל י"ו כתב שם דדעת כל הפוסקים הוי דהכל לשליח זולתו דעת ר"ת דסובר דהכל לבעל המעות ואינו יכול לומר קים לי כוותיה משום דדעת יחיד הוא ואין לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו אינו נראה כן אלא דרש"י לכאורה מסכים עם רבינו תם משום דכתבו התוס' בפרק אלמנה כדברי רבינו תם קודם חזרה שהיה אומר דחולקין אע"ג דאיכא טעמא אחרינא גבי חולקים האי טעמא דפרישית הוא עיקר דמוחזק הוא וידו על העליונה ע"כ והך טעמא אחרינא הוי טעמו של רש"י כמו שכתב הרא"ש בפסקיו ומדקאמר דאית לן לומר דחולקין משום דהשליח מוחזק ולא כטעמו של רש"י משמע דלטעמו של רש"י הכל לבעל המעות דכיון דלא הוי מתנה ליכא למימר לשליח נתנה אלא טעות הוא ומחמת המקח בא ולכך הכל לבעל המעות וכן כתב הרב מהר"ר דוד הכהן בתשובותיו בית י"ט דר"ת אחר חזרה דאית ליה דהכל לבעל המעות היינו משום דסבר שטעמו של רש"י עיקר והך טעמא לא שייך גבי טעות כדפרשתי והמוחזק ידו על העליונה עד כאן: אמת דקשה לי לשונו שכתב והמוחזק ידו על העליונה דלטעמו של רש"י אמרינן הכל לבעל המעו' גבי טעו' אע"ג דבעל המעות אינו מוחזק אלא השליח וא"כ לא הוי טעמא החזקה אלא שיש לומר דמה שכתב והמוחזק ידו על העליונה קאי לנדון דידיה, וה"ק אפי' תאמ' שאעפ"י שר"ת חזר וסובר כדברי רש"י דמ"מ אין דברי רש"י עיקר מ"מ כיון שהוא מוחזק כנדון דידיה ידו על העליונה ונאמר