לחם רב (ל"לחם משנה") צה

קאמר משום דאיכא למימר בקושטא קא משתבע וכיון שכן אינו חייב מלקות דלא עביד מעשה ולכך לא קתני לה מתני' שהוא כשר ואידך דשלא אוכל ואכל אע"ג דאית בה מעשה וחייב מלקות לא קתני לה משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת ביטוי להבא: ותו קשיא בדבריו דנהי דמי שאינו חייב מלקות לא יהא חשוד מן התורה מכל מקום חשוד מדרבנן מיהא ליהוי דלא גרע מעבר עבירה דרבנן דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות עדות שהוא פסול מדבריהם וכמו שכתב הרב ב"י ז"ל בטור חשן משפט סי' ל"ד וזה לשונו ואף ע"פ שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן משמע דכל שכן הוא לעובר על דברי תורה שאין בהם מלקות עד כאן. ומה שהצריך הרמב"ם ז"ל חיוב מלקות הוא לעשותו פסול מן התורה כדמוכח מדבריו בפרק י' מהלכות עדות מיהו גם לזה י"ל דלית ליה דברי הרב ב"י ז"ל אלא דלא הוי חשוד מדרבנן אלא במילי דרבנן דאית בהו מעשה דאלו הוי של תורה הוי בהו מלקות ועשו חזוק לדבריהם כשל תורה אבל דבר שאין בו מלקות מן התורה גריע: ותו קשיא לי טובא בדברי הריב"ש שכאן בסי' שי"א רצה לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דהיכא דנשבע לפרוע ולא פרע שאינו נקרא חשוד ובסי' דש"מ כתב בהפך זה שכתב גבי אחד שנשבע לפרוע לחבירו כל מה שיעלה היין ולא פרע ז"ל שם וגם לדעת רבינו תם והרמב"ם ז"ל דאפילו בעובר בשבועת ביטוי להבא נעשה חשוד ונראים דבריהם אפ"ה בנדון זה לא נעשה חשוד וכו' שהרי אפשר שכשעבר הזמן וכו' הרי מוכח התם דאפילו היכא שנשבע לפרוע ולא פרע דאין בו קיום מעשה ואינו חייב מלקות דהוי חשוד לשבועה והוא הפך מה שכתב כאן. גם בסי' תקט"ו כתב גבי עובדא בההיא דסימן דש"מ על אחד שנשבע לפרוע ולא פרע וז"ל אבל לדעת רבינו תם והרמב"ם והרא"ש ז"ל הוי חשוד ומחלוקתם תלוי וכו' הרי ג"כ מבואר שם דהרמב"ם ז"ל אית ליה כל שבועת ביטוי דהוי חשוד על השבועה ודבריו סותרים את דבריו וצריך עיון. אבל כפי האמת נראה לי מה שכתב בסי' דש"מ ובסימן תקט"ו עיקר דודאי הרמב"ם כרבינו תם סבירא ליה שכן כתב בהדיא בפרק שני מהלכות טוען דהיכא דעבר על שבועת ביטוי הוי חשוד וזהו כדעת רבינו תם ז"ל וכן פירשו שם ההגהות וכן כתב הר"ן ז"ל בפרק כל הנשבעין דדעת הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כדעת רבינו תם ואע"ג דפרק עשירי מהלכות עדות הצריך לפסול לעדות חיוב מלקות יש לומר דהיינו מדאורייתא כדכתיבנא אבל מדרבנן אף על פי שאין בו מלקות פסול וכן מוכח מדבריו דסתם וכתב דהיכא דעבר על שבועת ביטוי הוי חשוד ולא חלק בין אית ביה מעשה ללית ביה מעשה א"כ נמצא דדעת רבינו משה בר מיימון ז"ל כדעת ר"ת ואע"ג דהטור בסי' צ"ב כתב דדעתו כדעת רש"י ז"ל נראה לי דטעות סופר הוא והרמב"ן בנו"ן גרסי' והיינו הרמב"ן ז"ל דכתב הריב"ש דאית ליה כסברת רש"י: הרי ראינו הפוסקים מערכה לקראת מערכה דהרי"ף ורש"י והרמב"ן והרשב"א והרבה מהאחרונים אית להו דאינו חשוד והרמב"ם ורבינו תם והרא"ש ורבינו חננאל ור"י ז"ל אית להו דהוי חשוד א"כ ראובן זה המוחזק ובא שמעון להוציא ממנו יכול לומר קים לי כהני דאמרי דאיני חשוד ואני נשבע ופטור וצריכים אנו לזה להיכא דחייב ראובן שבועת התורה אבל אם חייב שבועה מדבריהם הרי כתב הטור ז"ל בסי' צ"ב דלא אמרי' בהא שכנגדו נשבע ונוטל ופטור ראובן אפי' שיהא חשוד ומ"מ אפילו בשבועת התורה הוא פטור מטעם קים לי כדכתיבנא והדברים פשוטים לעניות דעתי: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קכ שאלה ראובן היה מביא כסף מהיריד פה שאלוניקי ופגע בלוי בגני' אשר חוץ לעיר וא"ל לוי תן הכסף בידי ואעבירנו דרך הפתח ואח"כ אמסרנו בידך ובכניסת' בפתח שער העיר נעלם מעיני כל חי ויבקשהו ולא מצאו והלך לביתו ושאל ממני כספו אשר נתן בידו וכחש בו לא ראיתיך ואשר לא ידעתי תשאלני ואז נשבע לו שלהד"ם וכראות ראובן שעבר על שבועתו הוסיף שלוח לו איש אחד ושאל ממנו הכסף הנז' ונשבע ג"כ שלא הד"ם ויוסיף עוד שלוח שלוחים אחרי' פעמים שלש ולכלם כפר בענין הכסף הנז' ונשבע בכל פעם ופעם שלא היו דברי' מעולם שלקח ממנו הכסף הנז' ואח"כ הגזימוהו וישטמוהו כי מרה תהיה באחרונה שיוליכוהו בעש"ג ויעידו נגדו ומפני פחד הבריו' הוציא צרור הכסף ונתן ביד ראובן ואין פחד אלהים לנגד עיניו לכפור ולישבע לשקר כ"כ פעמים יורנו מורנו ורבינו האם ראוי להשביע ללוי זה פעם אחרת ומה משפטו ודינו על דברת שבועת ה' שנשבע לשקר כמה פעמים בפני אנשים רבים ומה גם שחסר מהכסף אשר מסר בידו ראובן אם יהיה נאמן בשבועה שלא נתן לו רק הכסף שהחזיר לו ורעה עוד מזאת שאכל מראובן כמה גרושוש' להודות לו על הכסף הנזכר והודה במקצתו וכפר במקצתו על הכל יבא דבר התורה לצדקה ושכרו כפול ומכופל מן השמים: תשובה נראה דלוי זה חשוד על השבועה כיון שבא בשאלה דנשבע על שקר ואף על גב דלא התרו בו בשעת השבועה דהרי כתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות עדות כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלו' אעפ"י שלא התרו בו שהרי אינו לוקה הרי זה פסול לעדות בד"א בשעבר על דבר שפשוט וכו' כגון שנשבע לשקר או לשוא וכו' הרי דכתב דכשנשבע לשקר הוא פסול לעדות וה"ה לשבועה דכל הפסול לעדות פסול לשבועה ואין לומר דכיון דליכא תרי סהדי דמסהדי בחדא שבועה אלא שכל א' מעיד שנשבע לו לבדו דאין מצטרפים דבהדיא אמרי' בפ' זה בורר גבי בר חמא דקטל נפשא וכו' אזיל אייתי תרי סהדי אסהידו ביה בחד מהנך חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיא וכו' הרי דאף על גב דהוי גנבות חלוקות וכל אחד מעיד שראה גנבה אחת שלא ראה אותה חברו מצטרפין לפוסלו וא"כ ה"ה בנ"ד: אבל מה שיש כאן מקום עיון הוא דאין כאן עדים שיעידו שמסר הכסף ראובן ללוי ונשבע על שקר אלא שהוא הודה אח"כ שאותו הכסף אשר בידו נתנו לו ראובן ושנשב' על שקר וא"כ על פי הודאתו הוא נפסל דאם לא היה מודה על כך היינו אומ' דאותו הכסף אשר בידו היה שלו ולא נתנו ראובן וא"כ כיון דעל פי הודאתו הוא נפסל אין זה כלום דהא קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות עדות דאין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו כיצד הרי שבא לב"ד ואמר שגנב וכו' וא"כ בנ"ד נמי לא נעשה חשוד לוי מהאי טעמא. אלא שמ"מ י"ל דהטור בח"מ סימן צ"ב כתב בשם הרמ"ה דאף על גב דאין אדם נעשה חשוד על פי עצמו אי ניחא ליה לתובע לישבע ויטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל אם כן בנדון דידן נמי אם ראובן רוצה לישבע ויטול כמה חסר מהכסף אשר מסר בידו ישבע ויטול מלוי כיון שנעשה חשוד אף על פי שהוא על פי עצמו ומיהו דוקא צריך שיודה לוי שחייב לו מקצת שאז נתחייב שבועת התורה ואמרי' שכנגדו נשבע ונוטל אבל אם אינו מודה לו כלום כגון שהכסף שהודה לו כבר מסר אותו בידו ונמצא בעת התביעה אינו מודה לו כלום דאז אינו חייב שבועת התורה אלא שבועת היסת לא אמרי' שכנגדו נשבע ונוטל דלא אמרינן הכי אלא בשבועת התור' ולא של דבריה וכמ"ש הטור בח"מ סי' צ"ב והכי איתא בפ"ק דמציעא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ובין כך ובין כך אני אומר דהוא ראוי לעונש וגדול עונו מנשוא דהדברים מוכיחי' דעבר על שבועתו וכמו שהודה מעצמו וישיב אל ה' וירחמהו וגרושוש' שאכל אם יש עדים על כך יחזיר אותם לראובן על פי הדין הגמור וכשבולעו כך פולטו ולא ידבק בידו מאומה מדבר עבירה מרה כלענה. נאם הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה קכא ילמדנו רבינו קהל א' שהיו מחוברי' כא' בקהלם ונפלו הפרשים ביניהם ונתפרדו ונעשו שני כתות ובכת של ראובן היה יחיד א' שמו נפתלי ונפתלי זה נשבע לכת של ראובן להיות עמה' באהב' ואחוה אם לטוב אם למוטב וקודם זמן העריכ' אמרו כת של שמעון לנפתלי אל תלך להעריך עם כת של ראובן מפני שאתה מושבע עמנו ונפתלי שתק והודה להם כי כן היו הדברי' ולזמן הערוכה קראו כת של ראובן לנפתלי הנז' לאמ' בא להעריך עמנו שאתה מכתתנו והלך נפתלי הנז' להשבע בפני המעריכי' ואמ' כת של שמעון לנפתלי הנז' למה אתה הולך להשבע עם כת של ראובן שאתה מושבע ועומד עמנו והשיב להם אמת שאני מושבע עמכם אבל שבועתי עם כת של ראובן קדמה לשבועתי עמכם וא"כ לא חלה שבועתי עמכם שהיא מאוחרת וכל אלו הדברים עברו בפני המעריכי' ונשבע עם כת של ראובן ואמרו לו כת של שמעון למה נשבעת עם כת של ראובן בעריכ' אם מושבע אתה עמנו מקודם והשיב נפתלי הנז' אמת הוא ששבועתי עמכם קדמה לשבועתי עם כת של ראובן נמצ' שנפתלי הנז' הכחיש את עצמו ילמדנו רבינו מה יהיה משפט נפתלי זה הנז' ובשכר זאת אל אלהים יאריך בטוב ימי רבינו: תשובה נראה דמה שהודה תחלה בפני המעריכים שהם ב"ד שהשבועה של כת ראובן קדמה היא הודאה ואינו יכול לחזור מדבריו הראשונים דהטור כתב בח"מ סי' פ' דמי שטען טענה אחת בב"ד דאינו יכול לחזור מדבריו הראשונים וכ"ת שאני התם דהוי מילתא דממונא אבל במילתא דאיסורא לא אמרינן הכי הא לאו מילתא היא דזה בא להפקיע עצמו מכת ראובן מענין העריכה והמס וכיון שכבר הודה בפני ב"ד אין יכול לחזור מדבריו הראשונים דהוא חב להם וגדולה מזו כתב הרא"ה ז"ל גבי האשה שאמרה מקודשת ואחר כך נתנה אמתלאה לדבריה דאמרי' בפ"ב דכתובו' דנאמנת דאי אמרה מקודשת אני לפ' אינה נאמנת דלא כל כמינה לחוב לאות' פלו' ולהפקיע עצמה ממנו ואע"ג דהר' מהריב"ל בפסקיו ח"א סי' י"ג נסתפק מאד דדילמ' דברי הרא"ה דברי יחיד הם מ"מ כתב שלא מלאו לבו לעשות כנגד דבריו ומה גם בנ"ד דכ"ע ודאי מודו דהוי ענין ממונא דזה בא להפקיע עצמו מן העריכה והמס של כת של ראובן דפשיטא ופשיטא דאינו יכול לחזור מדבריו הראשונים ואפילו שיתן אמתלאה: ועוד מטעמא אחרינא אני אומר דאפי' שיתן אמתלאה לדבריו דאינו נאמן כיון שלפי דבריו האחרונים ששבועה של כת של שמעון קדמה נמצא דעבר על שבועתו במה שהטיל הגרעינים עם כת של ראובן אמרי' ודאי דכשאמ' תחלה בב"ד ששבועה של כת ראובן קדמה דקדק יפה ולא יועיל לו אמתלאה דאין לנו לומר שמשום אמתלאה עשה עצמו רשע ועבר על שבועתו בראשונה אלא שדקדק יפה בדבריו הראשונים וכדין נשבע ועתה חוזר בו ולא יועילו לו דבריו האחרונים: א"כ עלה בידנו דכל גוונא אינו יכול לחזור בו מדבריו הראשונים כ"ש בנ"ד דלא נתן שום אמתלאה דאפילו התם גבי אשה היכא דאמרה מקודשת אני דהוי מילתא דאיסורא אינה נאמנת בלא אמתלאה וא"כ ודאי בנ"ד דבריו הראשונים קיימים ונפתלי זה מכת של ראובן הוא: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קכב שאלה ראובן ושמעון שהיו ביניהם הפרשי' על דבר כותל מפסיק בין ב' חצרו' שהם דרים ומחזיקים ביניהם