לחם רב (ל"לחם משנה") צ

שהשביחו וכו' ואפילו שהשביחו מחמת הנכסים אע"ג דשאר שותף אין לו בשבח אלא כשאר אריס אפילו אמר לעצמי אני עושה שאני הכא דכיון שהן אחין ולא נשתתפו תחלה להרויח וכו' ע"כ. ועוד בפ' חזקת אמרינן דשותף כיורד ברשות דמי ונוטל כאריס בחלק חברו וכתבו הטור סי' קע"ה א"כ משמע דהיכא דהשבח מחמת הנכסים שנוטל שכר טורחו ממה שהשביח בחלק חברו ושמין לו וידו על העליונה אפילו אמר לעצמי אני עושה וכדכתב הטור בסימן רפ"ז והשאר יתן לו כיון שנכסיו הם שהשביחו והדעת מכרעת כן וכי יעסוק בממונו של זה וירויח ומפני שזה אינו יכול להתעסק שהוא אנוס או חולה יטול כל השבח זה ודאי לא יעלה על הדעת אלא ששמין לו שכר עמלו והשאר יתן לו וא"כ אם דברי הר"ש בר צמח הם כפשטן כדכתיבנא הם תמוהים הרבה מכח הדין ומכח הסברא. ואפשר דלא איירי הר"ש בר צמח אלא במי שנשתתפו במלאכת ידם דאז ודאי דינא הוא דכיון דאין השבח אלא מחמת גופם אינו נדין שזה יטרח וירויח ויתן חלקו לאחר אבל בדבר דאיכא שבח נכסים כגון שטרחו בסחורתם דהיינו שבח נכסים כדכתב הטור בסימן רפ"ז ודאי דשמין לשותף שכר טורחו בחלק חברו ושאר השבח יתן לו. ואפי' נאמר דהר"ש בר צמח איירי דנשתתפו בממונם אפשר דלא אמר כן אלא לומר שלא יתן לו חלקו משלם אלא שמנכים לו שכר טורחו אבל שלא יתנו לו חלק כלל זה בעיני לא יעלה על הדעת: על כן אני אומר בנ"ד דנכסים אלו היו לשכר ולהפסד על כל הכתות ונעשה לכל א' חלקו מלוה והרי הוא כשלו א"כ זה האיש שחלה או נאנס הרי השותפים נתעסקו בממונו והרויחו בו ויטלו בחלקו שכר עמלם בשבח והשאר יתנו לו ד"מ אם מגיע לחלק עשרה בשבח ינכו מאלו הי' מה שראוי לשכר טורחם והשאר יתנו לו שהוא שבח ממונו ואע"ג דבאחין לא יהבי להו שכר טורחם כדכתב הטור סימן רפ"ז כבר כתב הרא"ש בפסקיו דשאני אחין דמחלי אהדדי זה נראה בעיני דין נכון וקרוב אל הדעת דמה שהרויחו האחרים בממונו אין סברא שיטלוהו כיון שהוא אנוס וחולה ולא היה יכול לטרוח: אבל צריך לדקדק במה שכתוב בשאלה שהיה חבוש בבית האסורים אם היה אפשר לו לצאת בנקלה משם ולא יצא דנראה מדברי הריב"ש בסימן ת"ס גבי שבועה או חרם דהיו אנוסים הקהל מחמת צווי השלטון דאם בנקלה היו יכולים לבטל צווי הנזכר היה להם להשתדל בזה דאל"כ אין כאן אונס דנהי דלא היו מחוייבים לפזר ממון רב מ"מ אם בנקלה היו יכולים לבטל היה להם לעשות גם אני אומר בנ"ד שהיה לזה החבוש שבועה בשטר להשתדל ולהתעסק כל משך הזמן הנז' אם בנקלה היה יכול צאת מבית האסורים הי"ל לעשות כן מכח השבועה וכדכתב הריב"ש הגם הלום ראיתי בדברי הריב"ש בסי' שפ"ז דברים סותרים לאלו במה שהשיבו לחכם ר' עמרם אפרתי הוא ואחיו וז"ל שם אבל מי שחלה לעליו השבועה בלי שום טעות ואונס ונתחדש לו אונס בשעת קיום השבועה ואינו יכול לקיימה בזה לא דבר הכתוב וכו' אלא אם האונס הוא שאינו יכול לקיים וכו' או שחבשוהו בבית האסורים ואינו יכול לצאת בשום פנים הוא פטור מולנערה לא תעשה דבר וכו'. עוד כתבו שם ואפילו יאמר הנשבע אדעתא דהכי לא נדרתי הרי זה פתח היתר והוא אינו מיחל לעצמו וכו' ואם יביא עוד ראיה בעל הדין לומר שמבטלים מצוה מפני הפסד ממון מרובה וכו' סוף דבר אין דעתינו נוטה שיהא אונס ממון פוטר כנדון זה וכן לעיל כתב ולא עוד אלא אפי' לא היה יכול לבטל אונסו אלא ע"י ממון הרבה שיצטער בנתינתו נראה לנו שחייב לתת וכו'. מוכח מכל דברי אותה תשובה שאינו יכול לפטור עצמו מן השבועה בטענ' אונס ממון אלא כל מה שיש לו יתן לקיים שבועתו וכאן נראה בהפך דדוקא אם בנקלה היו יכולים לבטל אין כאן אונס אבל אי לא הוי אונס והביא ראיה לזה מתשובת הרשב"א ובודאי דכדברי תשובה זו עיקר ולתשובה הראשונה יש לי קצת ישוב ואין להאריך: על כן אני אומר אם בנ"ד היה יכול לצאת מבית האסורים בנקלה ולא יצא לקיים שבועתו ולהשתדל ולהתעסק הוא כשגגה וה' יכפר בעדו ומ"מ בין כך ובין כך כיון דאינו פושע ומזיד כל כך נראה לי לענין דינא מ"ש שינכו מחלק השבח המגיע לו שכר טורחם כפי מה שישומו והשאר יתנו לו זה נראה לי מכח הדין אבל אם יש שום מנהג אחר בין השותפין יעשו כמנהג דהמנהג עיקר וכדכתב הר"ש בר צמח ז"ל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קיג שאלה ראובן ושמעון נשתתפו לזמן שנתים ימים ראובן הכניס בקרן השותפות ט"ו אלפים לבנים להתעסק בהם בכל אופני מיני סחורה ושמעון שם חנותו ביד ראובן לעמוד בה כל זמן השותפות לישא וליתן בשותפות הנז' ושעבדה לו בתורת אפותיקי גמור שאם ח"ו יהיה היזק בשותפות שיהיה ראובן בטוח להתפרע חצי הנזק מהחנות הנזכר באופן שכמו שהם קרובים לשכר כך יהיו להפסד ובתוך זמן השותפות בעלי החוב שהיה שמעון חייב להם היו נוגשים ולוחצים אותו לפרוע החובות שנתחייב הוא לבדו קודם זמן השותפות ואע"פ שהיה תנאי ביניהם שכל איזה ריוח שיזמין להם הבורא בכל אופני מיני סחורה ואפי' מציאה בשוק יהי' לחצאין ולא יוכל שום א' מהם לעשות שום עסק מיוחד לעצמו זולתי לצורך השותפות הפליא חסדו ראובן עם שמעון לתת לו רשות לעשות בגדים בביתו לפרוע חובותיו המיוחדות לו לבדו ואחר שעשה הבגדים היה רוצה שמעון לתתם לב"ח שהיו לו לערך רב ועצום בעד החובות ומאנו לקח' אותם באותו הערך וחלף הלך לו בסחורות שהיו בידו מהשותפות למוכרם שם לחשבון השותפות והניח הבגדים ביד ראובן שותפו ושלחם לו אל המקום אשר היה שם למוכרם ולקנות ממעות הבגדים וממעות השותפות כל כך צמר לתועלת השותפות ושמעון קנה ממעות השותפות צמר לבד וממעות הבגדים לבד ושלח הצמר שקנה ממעות הבגדים ליד חמיו כדי לפרוע החובות והצמר שקנה ממעות השותפות שלח ביד ראובן עתה טוען ראובן שרוצה חלק ריוח הצמר שקנה ממעות הבגדים בטענה שלא הרשהו רק למכור הבגדים ולפרוע ממעותיהם לב"ח לא להלבישם בשום סחורה לתועלתו רק לתועלת שניהם יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים. תשובה לכאורה נראה דהדין עם ראובן משום דאמרי' בפ' הנודר מן הירק דאזלי' בתר כוונת הנודר וכתבו הטור ביו"ד סימן רי"ח כיצד היה טעון צמר או פשתן והיה ריחו קשה עליו ונדר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר לכסות וללבוש ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו וכו' וכן בהיו מפצירין ליקח בת אחותו ואמ' קונם שהיא נהנית לי לעולם או שגירש את אשתו ואמ' קונם שהיא נהנית לעולם מותר ליהנות שלא נתכוון אלא לשם אישות ע"כ. א"כ נראה דבנדרים אע"פ שאין הלשון מוכיח אזלי' בתר כוונתו וידוע דשטרות ונדרים שוים דכי היכי דבנדרים אזלי אחר לשון בני אדם הכי נמי בשטרות וא"כ נראה ודאי כיון דכוונתו לא היה אלא לעשות חסד עמו כדי שיפרע חובותיו ודאי שלא נתן לו רשות אלא שיעשה הבגדים וימכרם לפרוע חובותיו דהרי עם זה יוצא מידי דוחקו שדוחקים לו כי מפני הדחק נתן לו רשות וכיון שיוצא מידי הדחק די לו ולא נתן לו רשות שילביש המעות בצמר הגע עצמך שבאלו המעות היה עושה הלבשות הרבה זה אחר זה ועם זה היה מטריד עצמו ומונע מלהתעסק בעסק השותפות הנאמר שנתן לו רשות גם בזה זה לא יעלה על הדעת דלא נתן לו רשות אלא לצאת מידי דוחקו כדכתיבנא ואפילו שאין הלשון מורה כן אמרי' גבי נדרים דאזלינן בתר כוונתו והוא הדין גבי שטרות כדכתיבנא וכן ראיתי להרב הגדול מורי ורבי זלה"ה בפסקיו חלק שני סי' מ"ה שלמד מנדרים לשטרות לענין זה וכל שכן בנ"ד דהלשון אינו סותר כוונה זו אדרבה פשט המאמר מורה שנותן לו רשות לעשות בגדים ושימכרם במעות ויפרע מהמעות לא שילביש המעות בדבר אחר ואפי' נודה שהלשון מסופק ואפשר לפרש שני הכוונות מכל מקום הרי זה שקבל הרשות הוי כמקבל מתנה מחבירו דהרי הוא חייב בכל מה שירויח והאחר נותן לו רשות ומוותר לו וכיון שכן הרי ידוע דכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה אם נתכוון במתנה גמורה עליו להביא ראיה דהוא המוציא וכמו שכתב הרב ב"י בשם הרשב"א בח"מ סי' רמ"ו יע"ש: ומה גם אי איכא בשטר זה שבועה כנהוג בכל השטרות דראוי להחמיר דהוי ספק שבועה דאם לא נתן לו רשות לכך והוא נוטל כל הריוח מהצמר הוי עובר על שבועתו והוי ספק של תורה ואזלי' ביה לחומרא ואין לומר דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דהרי כתב ר' ירוחם ז"ל וכתבו הרב ב"י בטור יו"ד סי' רכ"ט ויר' לי דכ"ש למי שנדר או נשבע לחבירו בענין שאין יכולים להתיר לו בלא חבירו כגון לעשות מלאכה או לפרוע לו חוב וכיוצא בזה והתיר לו חבירו מקצתו דלא הותר השאר וכו' וכתבתי זה בשביל שראיתי רבים טועים וכו' ע"כ א"כ נראה דלמה שהתירו התירו ולמה שלא הותר לא הותר וא"כ הוי ספק שבועה להחמיר כל זה נראה לכאורה: אבל מ"מ יש כאן עיון דאם זה הצמר שלקח ממעות הבגדים שמעון לשלוח לחתנו לא הפסיד במה שנתעסק בזה בשותפות כלל ולא בא מזה שום היזק ושום גרמה להזיק לשותפות כלל א"כ למה לא נאמר דנתן לו רשות גם לזה כיון דלא בא לו היזק וראיה לדבר ממה שכתב הרב מהר"י קולין בשרש קי"ב שבכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו אין אומרים הלך אחר לשון התנאי דוקא עד שלא נלמוד ממנו לחייב המתנה כי אם באותו תנאי שהוזכר דוקא ולא בכיוצא בו אלא יתחייב המתנה אפי' בדבר שאינו יוצא מתוך התנאי כלל רק שלא יקשה עליו יותר ממה שהתנה עם חבירו ע"כ: א"כ גם בנ"ד כיון דאינו קשה לו יותר הדבר הזה שעשה שמעון ולא בא לו היזק ממנו למה לא נאמר דנתן רשות ג"כ לקניית הצמר אלא שיש להשיב לזה דראובן לא היה רוצה להרויח ולוותר אלא כדי שיצא מחמת דוחקו דהיינו הבעלי חובים כדכתיבנא אבל אם יהיה לו ריוח מאחר שיכול לצאת מהבעלי חובי' לא ויתר לו דהוא זכותו כפי התנאי אשר לו בשטר ולמה יוותר לו כיון דכבר יכול לצאת מידי דוחקו ואף ע"פ דאין הדבר מוכרח כל כך בעיני אם בשטר כתוב שבועה אני אומר דהוי ספק של תורה וראוי להחמיר כדכתיבנא ויתן שמעון לראובן חלקו מהריוח ההוא ואע"פ שהרב מהר"י ן' לב ז"ל כתב בכמה תשובות דבכל מקום שאינו חייב מכח הדין אינו חייב ג"כ מכח השבועה דממון אין כאן שבועה אין כאן בכל זאת בעקבות הרב הגדול מורי ורבי ז"ל אני הולך דחלק עליו וסובר דאדרבה אפי' שמכח הדין אינו חייב מחמת הספק דספק ממונא לקולא מכח השבועה חייב דהוי ספק שבועה וספיקא דאורייתא לחומרא זה דעתו ז"ל בפסקיו כמה פעמים וכן ראיתיו דן הנראה לע"ד כתבתי: נאום הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קיד נדרשתי לאשר שאלני החכם הרופא המובהק ה"ר שלמה וונאנה יצ"ו על המאורע רע אירע בצופיא"ה כי קם איש רשע עריץ פריץ מבני עמנו ומסר והלשין לאגודת עדת ממוני ברורי עברות אשר בקהלות הקדושות אשר בעיר ההיא האנשים הנגשים אל ה' ברשות החכמים השלמים מרביצי תורה אשר שם ובתוכם החכם הרופא הנז' אשר העליל עליו עלילות דברים כי המיר דתו פה שאלוניק"י והביא עדים שקרי' על כך עד שהוכרח החכם הרופא הנז' לבא פה העירה להמלט על נפשו ולפזר ולהוציא הוצאות להציל עצמו מני שחת כי נלכד בארשת רשת האיש