לחם רב (ל"לחם משנה") פט

הוה צריך ואית לן למחשב לו ולאביו כתרתי כי היכי דמנינן כשיעמדו למנין הרב והתלמיד כנגד שנים אחרים כתרי ותרי ולא אמרי' התלמיד כחו של רבו ויהא חשוב חד לגבי שנים משמע דאין הדבר כמ"ש הרב ב"י אלא דחשבינן להו כתרי ועוד דאפילו דלסבריה דרבו צריך בטומאות וטהרות וה"ה באיסור והיתר חשבינן להו לב' כדאיתא התם א"כ לא ידענא מנא ליה להרב ב"י לתת לנו כלל זה דנראה לכאורה דחשבינן להו כשנים: מ"מ בנ"ד אני אומר דאין דעת הטור מוכח כדעת אביו כדכתיבנא וא"כ הוה ליה הרא"ש יחידאה לגבי הרשב"א והרמב"ם ואפילו המוחזק לא יוכל לומר קים לי כוותיה דאין לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו כמו שהשרישנו הרב מהרי"ק זיל: איברא דהרב מהריב"ל בפסקיו הראשונים כתב סימן צ' דדוקא היכא שכל הפוסקים נושאים ונותנים בדין א' ומסכימים לסברא א' ויצא א' מכללם נגד סברתם הרי הוא בטל במיעוטא דמיעוטא אבל בנ"ד שלא מצאנו מי שידבר בפי' אלא הרמב"ם והרמב"ן ז"ל על כיוצא בזה לא כתב מהרי"ק מ"ש וכו' ע"כ. א"כ נ"ד דלא דברו בדין זה אלא הרמב"ם והרשב"א והרא"ש יוכל המוחזק לומר קים לי כהרא"ש ונחלוק השטרות ומ"מ אני אומר דאפילו יהא א' מוחזק בממון השותפות לא יוכל לומר כן דהאי טעמא דכתב הרב מהריב"ל ז"ל לאו טעמא ברירא הוא אלא עשאו סניף לטעמים אחרים הכתובים שם לכן אני אומר דשטרות והחובות יהיו בשתוף עד אשר יגבו אותם ואז יחלקו המעות כדעת הרש והרמב"ם וצריך שישתדלו כלם בגביית החובות דשותפים בסתם חייבים כל א' לעסוק בשותפות אם לא יש תנאי ביניהם שהא' יתעסק לבדו דאז הוא לבדו חייב להתעסק ולא האחרים אבל אם אין תנאי ביניהם כלם חייבים להתעסק עד גמר השותפות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שותפין המתעסק עם חבירו בסתם וכו' ולא יתעסק בסחורה אחרת וכו' משמע משם דכולם צריכים להתעסק יחד עד גמר השותפות: ולענין חלוקת הסחורות כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שותפים ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיתה בחלוקתה הפסד הרי אלו מוכרים אותה וחולקים את הדמים היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה יש לכל א' מהם לעכב שלא יחלוקו עד שתמכר הסחור' בזמן הידוע למכירתם ע"כ. ויש להסתפק אי קאי אדסמיך ליה דוקא שכתב ונשתתפו סתם ולא קבעו זמן וכו' דאז אין חולקי' כשיש בחלוק' הפסד אבל בקבעו זמן והגיע הזמן כיון שהגיע הזמן חולקים בכל גוונא אפי' שיש בחלוקה הפסד ויש דמות ראיה לזה מההיא דמשכיר לזמן קצוב שיכול להוציאו אפי' שיכלה הזמן בימות הגשמי' ואם השכירו סתם אינו יכול להוציאו בימות הגשמים וכמו שכתב הטור בח"מ סי' שי"ב משמע דעדיף זמן קצוב מסתם הכא נמי עדיף לענין החלוקה זמן קצוב מסתם ובזמן קצוב יחלקו הכל אלא שלפי האמת יש לחלק דשאני התם דהוי כאלו הודיעו וא"כ היה לו לבקש דירה ולצאת משם אבל הכא כשנשתתפו על הסתם לא נשתתפו באופן שיגיע הפסד לשותפות אלא לתועלת השותפות וכיון דהתועלת הוא שלא לחלוק אותה הסחור' עד שימכרו אותה ודאי דדעתם כן היה מתחלה ושניהם נתכוונו לכך מתחלה כיון דאם לא היו עושים כן נמשך היזק לשותפותם על כן נראה דהרמב"ם קאי אפי' אחלוק' קמייתא דנשתתפו לזמן קצוב ואם יש בסחור' הפס' בחלוקת' ימכרו אות' ואח"כ יחלקו או אם יש זמן ידוע למוכר' ימתינו עד הזמן ההו' וימכרוה ויחלקו הדמים ושאר כל הסחורות יחלקו והשטרות והחובות לא יחלקו עד אשר יגבו אותם וישתדלו כלם בגבייתם כיון דיש לכלם חלק בהם וכדכתיב' הנלע"ד כתבתי: נאם הקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קיב שאלה ראובן ושמעון כת א' ולוי ויהודה כת אחר' ומשה כת ג' ואהרן כת ד' וזה נוסח השטר נתרצו ויאותו הכתות הנ"ל ועשו ביניהם חברה ושותפו' עד תשלום ב' שנים רצופי' והתנו ביניהם תנאים גמורים שרירים וקיימים כתנאי בני גד ובני ראובן ראשונה נתחייב משה הנ"ל לשלוח לג' הכתו' הנ"ל כל בגדי משי אשר ישאלו ממנו כל משך הזמן הנז' ויהיו הבגדי משי ברשות לוי תחת ידו ולא ביד אחר מהשותפי' הנז' עוד התנו ביניהם ונתחייבו הג' כתות הנז' להתעסק ולהשתדל ולמכור הבגדי משי כל משך זמן הנז' בחניות אשר להם פה לארשו ובחנויות אשר להם בירידי' בכל מאמצי כחם ואפשרותם הכל בנאמנות גמורה וביושר לבב מבלי שיעלי' שום א' מחבריו מהבגדי משי לא מהקרן ולא מהריוח מפרוטה ומעלה ושלא יהיו רשאי' מהיום והלאה להיות להם שום עסק אחר בעולם בבגדי משי לא על ידם ולא ע"י בניהם ולא ע"י אחרים לא לקנות ולא למכור כל משך זמן הנז' זולת הבגדי משי אשר ישלח להם משה הנז'. עוד נתחייבו הג' כתות הנז' למכור הבגדי משי במעות ולא בהמתנה ואם באולי ימכרו בהמתנה מעתה התנו ביניהם שאחריות מכל מה שימכרו בהמתנה יהיה מוטל על הכת שימכור בהמתנה לפרוע כל נזק שיגיע ח"ו וכמו כן אם ח"ו יקרה בשותפות איזה הפסד יפסידו הכתות הנז' כפי מה שחולקים הריוח כפי מה שכתוב בשטר בפרטות וכמו שהן קרובים לשכר כך יהיו קרובים להפסד ח"ו על הכל נטלו הכתות הנז' קנין גמור ושלם מעכשיו וכו' ונשבעו שבוע' חמורה בתורה לקיים כל הנ"ל בלי שום מרמה ותחבולה ובלי שום פתח היתר וחרטה בבטול כל מיני מודעי עד סוף כל המודעו' ע"ד הרשב"א ופסול עדיהן וכו' עתה נפל הפרש בין הכתו' הנז' שאירע מקר' שחלה א' מהכתות הנז' או שאירע לו אונס ששמו אותו בבית האסורי' ונתעכב שם כמו ג' חדשים ועתה יצא וחזר לאיתנו הראשון ושואל מהשותפין הנז' הריוח שהרויחו כל אותו הזמן שנתעכב בבית האסורים והשותפי' טועני' כי מאחר שלא השתדל בשותפו' כל זה הזמן אין לו הנא' והוא טוען להם שכמו שאירע לו זה כך היה באפשרו לאירע להם ועוד טוען להם שנתחיי' בשטר שאם היה מוכר בהמתנה שהיה האחריות עליו לפרוע כל נזק שיגיע ח"ו וג"כ נתחייב בשטר שאם ח"ו יקרה יקרה בשותפות איזה הפסד שהיה מפסיד כפי החלק שהיה לוקח מהריוח ועתה איך יהיה רחוק מההנאה וקרוב להפסד כל זה יורנו מורנו הדין עם מי המתפלל בשלו' תורת אדוננו ובאורך ימיו ושנותיו בנעימים והתמדת שלוחו ובריאותו לעולמים: תשובה הר"ן בפ"ק דבתרא והגהות מיימון בפ"ד מה' שותפין וכמה פוסקים אחרים הזכירם הרב בעל ב"י בריש ה' שותפין בח"מ סי' קע"ו כלם כתבו דשותפין נעשו שכירים זה לזה ומהך טעמא אית להו למקצת רבוות' דיכולים לחזור תוך זמן השותפות דדמי לפועל דיכול לחזור בחצי היום. והרמב"ם דאית ליה בפ"ד מהלכות שותפין דיכולין לעכב מלחלוק עד הזמן אע"ג דדמי לפועל טעמו דיש לחלק דהתם איכא טעמא דלי בני ישראל עבדים אבל הכא בשותפין כי היכי דנעשה שכיר זה לזה כן נעשה האחר לו ושניהם שוים ולא שייך כאן לומר לי בני ישראל עבדים ואין קושיא לדברי הרמב"ם ז"ל אע"ג דמדמי ליה לפועל וכן כתב הרב מהר"י קולין ז"ל בסימן קפ"ב יע"ש: ועם זה אין אנו צריכים לדחוק במה שדחק הר' הגדול ב"י שם בסי' קע"ו שכתב דממ"ש התוס' בפ' המקבל גבי הנהו בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי דכתבו שם דבעל העסק אינו יכול לחזור והמקבל יכול לחזור משמע דפליגי על הרמב"ם דאית ליה דשותפין אין יכולין לחזור עד הזמן ואע"ג דהגהות מיימון כתבו בשם התוס' בהפך וכדברי הרמב"ם הוצרך הרב לומר דההוא דבור פליג על תוס' שלנו ולפי מ"ש אתי שפיר דלעולם התוס' אית להו דינ' כהרמב"ם גבי שותפין דכי היכי דזה נעשה שכיר לזה כן נעשה זה שכיר לזה ואין לא' רשות על חברו מאשר לחברו עליו אבל במקבל ובעל העיסקא דאין למקבל רשות על בעל העיסקא ואיכא טעמא דלי בני ישראל עבדים לא ובהא הוא דכתבו התוס' בפ' המקבל דיכול לחזור כיון דיש לחברו רשות עליו ואין לו רשות על חברו ושייך ביה טעמא דלי בני ישראל וגו' ומש"ה כתבו דהיכא דמקבל עסקא מחברו לא נקט תלמוד' משום דודאי יכול לחזור בו אבל תרי דנקטי עיסקי מב"ה דהם שותפים ודאי דאינ' יכולים לחזור דאיירי בדקבעו זמן ולא הגיע הזמן עדיין כדכת' הגהו' בשמ' ומש"ה נקט תלמוד' תרי דעבוד עיסק' וכו' דהיינו שותפים והתימ' על הרב ב"י דא"כ לדבריו לא משנו ולא מידי התו' כדהקש' הרב מהרי"ק דכיון דמקבל עיסקא מחברו יכול לחזו' א"כ תרי דעבו' עיסק' נמי אמאי קאמ' תלמוד' דאינו יכול לחזו' מיהו לזה י"ל דבשנטלו עיסק' מב"ה לא נשתעבד הא' לחברו ולא שייך כאן כי לי בני ישראל עבדים אלא שניהם נשתעבדו כל א' לב"ה שניהם בשותפות וכיון דכל א' לא נשתעבד לחברו לא מקרי עבד לגביה ומ"מ מצי מעכב לזה דכיון דהם נתחייבו לב"ה הרי יש לאחרי' חוב עליה' ויכולי' לעכב עד שיפרעו חובם כדכתב הרמב"ם ולא שייך כאן כי לי בני ישראל עבדים מטעמא דפרישית. וע"כ אנו צריכים לתרץ כן לדברי הרב הנמוקי שחלק בין ב' שקבלו עיסקא לב' שותפי' וסבר דבב' שותפי' יכולים לחלוק תוך הזמן ובב' שקבלו עיסקא מעכבי אהדדי ואין טעם לחלק ביניהם אלא הך טעמא דכתי'. אבל קשה על הרב ב"י דמ"ש התוס' בפ' המקבל כתב המרדכי ג"כ בריש פ' המקבל והוא ז"ל כתב לקמן דדעת המרדכי כדעת הרמב"ם שכת' גבי מ"ש רבינו ואין זה כדברי הרמב"ם כבר כתבתי לעיל וכו' אבל המרדכי בפרק מי שהיה נשוי כתב כללו של דבר אין השותף יכול לחלק וכו' וזה כדעת הרמב"ם וא"כ לדבריו קשיא טובא דהרב מרדכי מוקש' מדידיה אדידיה דממ"ש בריש המקבל דברי התוס' נר' דלא כרמב"ם וממ"ש בפ' מי שהיה נשוי הוי כהרמב"ם ועם מ"ש א"ש ודברי התוס' אינ' חלוקי' על הרמב"ם דיש לחלק בין מקבל עיסקא לתרי דעבוד עיסק' כדחלק הרב מהרי"ק והרא"ש דכתב נמי בפסקיו דיחיד שקבל עסק' מב"ה לזמן קצוב וכו' אית ליה דינ' דהרמב"ם ולא כתב כן הרא"ש אלא גבי מקבל ונותן אבל לא בב' שותפי' כדכתי' ועם זה נסתלקה תמיהתו ג"כ שתמה על הטור למה לא כתב שהרא"ש חלוק על הרמב"ם דאינו חלוק אלא אדרב' דבריו ממש כדברי הרמב"ם ובאו כל דברי הטו' והרא"ש והתוס' על נכון. נמצינו למדים דשותפי' לשכירי' מדמינן להו וכיון דאית לן דהיכא דחלה שכיר תוך זמנו לא יטול אלא מה שהרויח אבל הזמן שהוא חולה אינו נחשב לו כלל ולית ליה שום רווחא ודעת זה עיקר דכן כתב המרדכי בפרק האומנין גבי מלמד וכתב דהתשב"ץ מסכים לדעת התוס' ואפילו מהר"ם דכתב שם דפליג בתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ל"א כתב דחזר בו יע"ש אם כן מינה לנ"ד דחלה השותף דהוא כשכיר דאין לו ממה שהרויחו בימי חוליו כלל וכן כתב הרב ב"י בהלכות שותפין סי' קע"ו בשם הר"ש בר צמח ז"ל וז"ל שותף שחלה או נאנס ולא נתעסק בשותפות אין מן הדין שהאחר ירויח ויתן ואפי' קנו ממנו בשעת שיתוף אבל אם היה בעיר אחרת בשליחות השותפות ונתעכב באונס יש לו חלק עמהם ואם יש מנהג בזה בין השותפים יעשו כמנהגם ע"כ ולכאורה נר' דבכל שותפות איירי בין נשתתפו במלאכת ידם לבד בין נשתתפו בממונם ובימי השותפות חלה א' מהם מה שירויחו האחרים בכל הממון הוא שלהם ואין לו חלק כלל: אבל איכא לאתמוהי טובא דהטור כתב בהלכות נחלות סימן רפ"ז גבי מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים וזיל ואם יאמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושים ואוכלים כל השבח