לחם רב (ל"לחם משנה") ט

העליונה בכל לשון מסופק וכו' י"ל דההוא ודאי לאו כל אפין שוין דרבינו סעדיה אמר כן משו' דמפרש פי' דלא כטופסי דשטרי שלא יהא טופס זה כשאר הטופסין אלא בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונ' וכמ"ש הרב ב"י בסי' קי"ג אבל הטו' כת' שם בסי' קי"ג פי' אחר שר"ל שנשתעבד לשם שעבוד גמור ולא שטופס שטרו' כך הוא וב"ה כת' כיוצ' בזה בשם הרמב"ן הביאו שם הרב ב"י וכן הרב מהריב"ל בראשונות שאלה ק"ה כתב שם מכח תשובת הרשב"א דהוא מפרש דלא כרבינו סעדיה וכן הריטב"א יע"ש א"כ כיון דהלוה הוא מוחזק ודאי דלא דיינינן ליה כרבי' סעדיה כיון דאינו מוסכם וכן הריב"ש בסי' שמ"ה כתב בסוף דבריו אין צ"ל לפי מ"ש הרמב"ן בפ' חזקת בשם רבינו סעדיה וכו' משמע מדבריו דאין הכל מודים בדבריו: ולראיה הב' מיתורא דשטרא איברא דראיתי לרב מהרי"ק בשרש י"ב ובשאר המקומו' בו דדריש יתורא דשטרא וא"כ ה"נ אית לן למדרש דודאי לבני' יפים משמ' כדאמרי' בפ"ק דקדושין דהמקדש לאש' וא"ל התקדשי לי במנה ונמצ' דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף ומדצריך להחליף משמע דמשמעות מנה הוא יפה וא"כ למה לי יפים וטובים ודאי דאתא לאשמעינן אפי' שלמים אלא שראיתי להרב מהריב"ל בראשו' בשאלה הנז' שהקשה ב' תשובות הרשב"א סותרות דמחדא משמ' דסגר לנו הדלת ואמר דאין כח בידנו לדון בדמיונו' ולא נתן רשו' להשתמש בלישני יתורי דשטרי אלא באותן שנאמ' בגמ' והביא' הרב ב"י סי' ס"א. ואחרת בהפך זו על ההיא די' תלמידי' ששכרו רב א' הביא' הרב ב"י בה' פועלים סי' של"ג ובסי' ע"ב הביא הרב ב"י אחר' כיוצא דההי' די' תלמידי' על ראובן שמשכן עלייתו לשמעון בנכייתא וכו' כתב שם תאמ' שלא נכת' התנאי לתוספ' הענין אלא לשופרא דשטר' וכו' לא היא דכל היכ' דאיכא למילף מן התנאי ילפי' וא"כ קשו דברי הרשב"א אהדדי. ונ"ל לתרץ דשאני ההי' די' תלמידי' וההי' דמשכן בית שהוא תנאי א' ובודאי דתנאי א' לא נכתב ללא צורך אבל דבר א' מוכפל שביארו הסופר יותר בזה אין לנו כח לדון אלא מה שנתבא' בגמ' א"כ לפי זה בנ"ד דאינו תנאי חדש אלא ביאור הענין של לבנים שיהיו יפים וטובי' ודאי דלא דיינינן אלא שהרב מהרי"ק בשרש י"ב משמ' דאפי' כפל הענין דריש כדמוכח שם וכן בשאר תשובות אחרות והרב מהריב"ל נר' בההיא תשובה שהבאתי שהדבר מסופק בעיניו ואין לעשו' מעש' להוצי' ממון בכך וכן נר' מדבריו בח"ב שאלה כ"ה שכתב שם ואע"ג דאיכא תשובות חלוקות להרשב"א זאת אומרת דלא דרשינן לישנא יתורא אלא דוקא באותם השנויים בגמ' וכו' וזאת אומרת דכל לישנא יתורא דאשכחן בשטרא דרשינן ליה וכו' משמע דהדבר מסופק בעיניו ולא מפקינן ממונא משום האי: איברא דקשי' לי דשם באותו חלק בשאל' כ"א כתב ובודאי דהך לישנא דאחר החופ' מוכח בהדיא. דמזמן החופ' ימנו הב' שנים כו' ואע"ג דהלשון לא מוכיח בהדי' מ"מ הוי לישנ' יתור' וכל לישנ' יתור' לטפויי אתא וכו' ואיך סמך שם על טענ' להוציא מן הבעל שהוא יורש אם נאמר דהדבר מסופק בעיניו מכח הב' תשו' דהרשב"א כדכתיב' אלא שלזה י"ל דהתם על תרתי סמיך חדא דמוכיח מלשון לאחר החופ' דפי' כן ואפי' את"ל דאינה כן דרשינן יתור' דשטר' מ"מ נראה ודאי דאין להוציא ממון מכח זה בנ"ד כיון דראינו תשובות הרשב"א סותרות כדכתיבנא ועוד דבשטרות שלנו כתוב כ"כ לבנים נקראים אש' יפים וטובים ואע"פ דמסוף הלשון משמ' דהם שלמים מלשון נקראים אשר משמע איפכא דכל שנקרא אש' סגי וידוע שהלבנים הכרותים יש להם שם אש' ואפי' שיוצאים ע"י הדחק יש להם שם אש' וא"כ נוכל לומר דמ"ש יפים וטובים הוא משום דהוצרך לומר נקראים אש' לבאר הלבנים ומשום דלא תיסק אדעתין דנקראי' אש' משמע כל שנקרא אש' אפי' יוצא ע"י הדחק להכי אהדריה ואמר יפי' וטובים כלו' יוצאים בהוצאה כמשמעות לשון בני אדם יפי' וטובים שקורין כן ליוצאי' בהוצא' ועוד דבנ"ד דכל אפין שוין דלא דרשי' יתורא דשטר' כיון שכבר ראינו שלשון יפי' וטובי' קוראים בני אדם לעוברי' בין הסוחרים שכן נעשה מעשה בכל יום א"כ הרי כאלו לשון זה מפור' שאינו אלא לשון עוברים בין הסוחרים ועם זה יתורץ ג"כ מה שהקשיתי למעלה מרבי' סעדיה דיד בעל השטר על העליונה דאיהו מודה בנ"ד משום דהוי לשון זה פשוט בין הסוחרים שהכוונה בו למעות העוברים ביניהם: ובר מדין אני אומר שאפי' דמשמעות יפים וטובים הוי שלמים מ"מ כיון שנהגו כל העולם בפרעון אלו המעות שעוברים בין הסוחרים הוי כאלו התנו בפי' מתחלה בכך אע"פ שכתוב בשטר בהפך ומנא אמינא לה מההיא דכתב הרא"ש בתשו' הביא' בח"מ סי' ס' על ההיא דכתו' בו מטלטלי אגב מקרקעי אע"ג דמן הדין יש לטרוף המטלטלי שמכר כיון שנהגו כן ודאי דסמכי' על המנהג והרב מהרא"ם בתשובו' שאלה י"ו האריך ליישב הך תשו' עם ההיא תשוב' שהביא הרב הפוסק גבי השבון דכ' שם הרא"ש דכיון דתקנו החכמים הא' שההשבון ליורשים איך מכח המנהג שנהגו שהאש' יש לה כח לתת כל נכסיה לבעל' יפקיעוה דין דאין כח במנהג להפקיע ממון אלא ב"ד יש להם כח בכך ותירץ שם הרב דההיא תשו' דהשבון שאני שהיה סותר התקנות הראשונות שתקנו חכמי טוליטולה וגדוליה שהפקר' הפקר והמנהג לא יוכל לסתור התקנות שהם מדין תורה אפי' אם נתפשט בכל המדינה דודאי מנהג של טעות הוא וצריך לבטלו אבל כשהמנהג הוא על דבר רשות שאין בו סתירת דין תורה כנ"ד שהרשות ביד כל אדם לתת מתנותיו וכו' אז הדבר תלוי בהתפשטות המנהג וכו' א"כ לפי זה הטעם בנ"ד נמי אין הדבר כנגד דין תורה אלא תנאים שבין אדם לחברו אם כן כשזה הלוה לזה הוי כאלו התנה בפי' שיפרע מעות עוברים בין הסוחרים כיון שהמנהג הוא כך וכתב שם שכן הוא דעת הרמב"ם יע"ש. איברא שכתב שם תירוץ אחר ואמר דהרא"ש ז"ל בעי מנהג ע"פ ותיקין וישב דעת הרמב"ם ז"ל כן. ויש לי לתמוה עליו טובא חדא דאיך אפשר לומר דלכ"ע בעינן מנהג ותיקין הא בגמ' פרק המקבל אמרינן ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט וכו' וכתב שם רש"י לשון הדיוט שהרגילו ההדיוטו' לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו ואמרו שם ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא ר' יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה ולכפול גובה מחצה הרי משמע משם דאותו המנהג דלכפול מנהג הדיוטות הוא וכדאמ' דורש לשון הדיוט ומ"מ היה הולך אחריו ר' יוסי אע"ג דאינו מנהג ותיקין ואע"פ שבשטר כתוב כפלים דמן הדין חייב כפלים לא היה גובה אלא מחצה. ועוד קשה לי למאי דרצה לישב לדעת הרמב"ם כן ובמ"ש שמה שלא הזכיר בפ' כ"ג מה' אישות אלא שיהא המנהג פשוט על פיו ולא הזכיר שיהא מנהג ותיקין מפני שהמנהגים שהזכיר מנהגי חכמי הגמ' ולכך לא הזכיר שיהא ע"פ ותיקין דאינו כן דמנהג דלכפול לא הוי אלא מנהג הדיוטות כדכתיבנא דר' יוסי אמר דורש לשון הדיוט ואלו המנהגים הוא שהזכיר בפרק כ"ג מה' אישות. ועוד מאי כולי האי שדחק עצמו לישב להרמב"ם ז"ל עם כל שאר הפוסקים ואח"כ כתב ואפי' אם ת"ל שאינו כן הוי פלוגתא דרבוותא דהא בין הכי ובין הכי הוי פלוגתא דרבוותא דהא הטור כתב בה' שותפין סי' קכ"ז בשם הרמב"ן דה"ה נמי אם נהגו בפחות מזה במחצלת שאין יכולים לכוף ביותר וכן כתבו הגהות אשר"י שם בריש בתרא עיין שם והוא דלא כר"ת משמע דלדידהו לא בעי מנהג ותיקין ואע"ג דהגהות אשר"י כתבו בריש הפועלים בהפך דבעינן קבוע ע"פ ותיקין הרי כתבו שם בסוף מא"ז דמשמע דהם דברי א"ז וא"כ כיון דאיכא הרמב"ן והגהות אשר"י ודאי דהוי פלוגתא דרבוותא. ועוד יש לי לדקדק על הגהות אשר"י דאית להו דבעינן מנהג ותיקין אפי' בההיא דפועלים דא"כ מאי מקשו בריש פרק הפועלים וליחזי היכי נהיגי והוצרכו לתרץ בעיר חדשה ובנקוטאי נימא דנהגו ולא על פי ותיקין ומאי דקאמרינן במתניתין במקום שנהגו להשכיר וכו' היינו מנהג ותיקין. ועוד תימה עליו במה שרצה לישב בדברי הרמב"ם ז"ל דבפ' כ"ו מה' מכירה כתב אין כל אלו הדברים וכיוצא בהן מעניינים אמורים אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו אבל במקום שהמוכר כך מכר כך הרי זה מכור וכו' וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכים אחר לשון בני אדם דאותו המקום ואחר המנהג וכו'. וכיוצא בזה כתב סוף פ' כ"ח ולא לישתמיט בשום חד מפרקיו להתנות שיהא המנהג קבוע ע"פ ותיקין לכך נ"ל ודאי דהעיקר שבכל דיני ממון אזלינן בתר מנהגא אם לא יהיה בפי' נגד דין תורה כמו תקנת בית דין גבי חשבון כדכתב הרא"ש וכתירוץ קמא דמהר"ם ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש ומתיישב יפה כל הקושיות שהקשיתי וכ"ת הרי הרא"ש הביא לר"ת בפסקיו דמשמע דאית ליה דבעינן מנהג ותיקין י"ל דלר"ת נמי אפשר להסכימו עם הרמב"ם והרא"ש ז"ל. ובזה ניחא דהרא"ש מייתי ליה בפסקיו דאפשר דכל אפין שוין דבמנהגות הגרועים כמחצלת אע"פ שאין המנהג צריך שיהא קבוע ע"פ ותיקין מ"מ צריך שלא יהיה מנהג של שטות ומחיצה במחצלת מנהג של שטות ומפני כן כתב דבמנהגים הגרועים לא עבדינן כוותייהו אבל כשהמנהג אינו נגד הסברא אע"פ שלא יהא קבוע על פי ותיקין ודאי דאזלי' בתריה ויש לי ראי' לזה דהריב"ש בסי' שמ"ה כתב שסתם מנהג מבטל הלכה אע"פ שאינו קבוע ע"פ ותיקין דכתב שם כשהביא ראיה ממתני' דהשוכר את הפועלים ובודאי לא כמנהג שהתנו עליו בני העיר שא"כ למה היה צריך וכו' אלא ודאי בסתם מנהג אמר כן ומ"מ בסי' תע"ז כתב נר' שהמנהג ההוא בלתי ישר וחוץ מן הדין וכ"ש במה שאמרתי שהוא מנהג וכו' והנה מנהג זה דומה למ"ש ר"ת וכו' משמע דאית ליה כדעת ר"ת וכו' אע"פ דבסי' שע"ה משמע דלית ליה דבעינן ותיקין אלא ודאי כדכתיב' דאין דברי ר"ת סותרים לזה דאע"פ שאין המנהג צריך שיהא קבוע ע"פ ותיקין מ"מ אם המנהג הוא גרוע ודאי דאין ראוי לילך אחריו והשתא אתי שפיר ההיא דמקום שנהגו לכפול וכו' דאע"ג דאינו מנהג ותיקין ראוי לילך אחריו ואע"ג דקנו מיניה אם המנהג הוא דאפי' היכא דקנו מיניה אין גובין אלא החצי וכדכתב הרב מהריב"ל בפסקיו הראשו' שאלה ס"ד ויש לי הכרח לדבריו מדהרמב"ם בפרק כ"ג מה' אישות סתם ולא הזכיר קנו מיניה ואי איתיה דלא מהני מנהג היכא דקנו היה לו לפרש וכן הטור בסי' ס"ו ולא הזכיר קנו מיניה דמשמע דהעיקר כדברי הרב מהר"י ן' לב דבאותו הזמן לא היה המנהג שלא לגבות היכא דקנו אבל אם המנהג הוא אפילו דקנו הולכים אחריו ולכך סתמו הפוסקים דבריהם ואמרו דאזלינן בתר מנהגא סתם ומסכים לכל זה כתב הרב הנמוקי יוסף בפרק המקבל גבי הא דדורש לשון הדיוט כתב שם אלא ודאי כל הני דדרשי לשון הדיוטות עבדי לה כתנאי כתובה שאע"פ שאלו לא נכתב כנכתב דמי ואף זה בכלל דורש לומר שהיה נעשה מנהג הדיוטות עיקר ודן על פיהם כאלו נהגו על פי חכמים שכיון שהיה מנהג פשוט וכולן עושים כן וכל המקבל ע"ד כן הוא מקבל הרי הוא כתנאי ב"ד ע"כ: נמצינו למדין מכל מה שכתבנו שהמנהג הוא עיקר אף ע"פ שלא יהיה מנהג קבוע ע"פ ותיקין ובלבד שלא יהיה מנהג גרוע כההיא דמחצלת אם כן בנ"ד ודאי דכ"ע מודו דהוי מנהג יפה דאין זה מנהג גרוע דדבר זה הוא לטובתו של מלוה ושל לוה דאם המלך יגזור שהכרת יהא שוה ששים לבנים כמו שהיה בימים הקדמונים אם היה פורע לו מהלבנים של שעת הלואה היה רע למלוה כמו שעתה שהוא בהפך אם היינו מחייבים לו לפרוע בשעת הלואה הוי רע ללוה ולכך נהגו שלעולם יהיו