לחם רב (ל"לחם משנה") ח

לומר שראב"ן מפרש כפירש"י דמ"ש גמרא דגוי בתר ערבא אזיל היינו שיכול לתבוע מאיזה מהם שירצה וכיון שכן איכא טעמא רבה להחמיר בגוי המלוה משום דכיון דהוא יכול לגבות מן הערב אם ירצה הוי כאלו מלוה לערב אבל כשישראל הוא מלוה לגוי וישראל ערב כיון דאין הגוי יכול לדחותו לך תבע מן הערב דמאיזה מהם שירצה יוכל לגבות וגם הישראל ודאי לא יגבה אלא מהגוי תחלה משום איסורא דרבית דודאי לא סמכא דעתיה אלא שהגוי הוא הלוה וישראל ערב כדי שלא יכשל באיסור רבית ובודאי שלא יתבע הוא אלא מן הגוי תחלה ולהכי מותר דהוי הגוי הלוה וישראל ערב ודעתיה על הגוי. איברא דרש"י כשפי' גבי גוי בתר ערבא אזיל כתב אינו תובע אלא מן הערב משמע דאפילו לפירש"י דינא דגוי הוא לתבוע מן הערב תחלה כמו הרשב"א ז"ל ולא נשתנה פירושו מדברי הרשב"א אלא בתירוצא שאמר שקבל עליו לדון בדיני ישראל דלרש"י צריך לקבל שיתבע מן הלוה תחלה ואח"כ מן הערב וא"כ אין מקום למה שכתבנו לתרץ לראב"ן במה שכתב דבגוי הלוה אסור כיון דבדיניהם תובע מן הערב ולא מן הלוה אם לא שנאמר שראב"ן איירי עתה כפי זמנינו שדיניהם כדכתב הרא"ש אבל לא משמע כן מדברי רבי"א שכתב שם כשחולק על ראב"ן דכיון דגוי בתר ערבא אזיל וכו' יכול לדחותו וכו' משמע דפליגי בדין התלמוד אלא ודאי מחוורתא כדכתיבנא דראב"ן מפרש דגוי בתר ערבא אזיל שתובע מאיזה מהם. ועל דברי רש"י יש לתמוה למה הוצרך לומר שאינו תובע אלא מן הערב הא לפי פירושו יכול לפרש שיכול לתבוע מאיזה מהם ונראה שלרש"י הזקיקו לפרש כן משום דבפ' גט פשוט דף קע"ג אמרו גבי מאי דאתקיף שם רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא הקשו שם אדרבה בתר ערבא אזלי ותירצו אלא בי דינא דפרסאי לא יהבי טעמא למילתייהו ע"כ ומוכח שם דדינא דידהו הוי לתבוע מן הערב ולא מן הלוה אפי' יש לו נכסים כדפירש"י שם ולכך כתב כאן רש"י כן משום דמציאות הדבר כן הוא אבל לא שהוצרך רש"י לפרש כן כדי שיקשה התלמוד דבלאו הכי מקשה שפיר לפי פי' אפי' שבדיניהם יוכל לתבוע מאיזה מהם כדכתיבנא: מ"מ למדנו לפי הנרא' דראב"ן הסכים לפירש"י ז"ל ולדידהו ערב קבלן אסור אפי' שקבל לדון בדינינו וא"כ בנ"ד שיצאו האחים ערבים קבלנים בעד לוי הקטן אפי' שיהיה עתה דיניהם כדינינו כדכתב הרא"ש ודאי שהוא אסור וא"כ אם ראובן ושמעון פרעו לגוי הקרן והריוח ודאי דיכול לוי המוחזק לומ' קים לי כרש"י וראב"ן וכיש מגדולי המורים שאסרו שכ' הרשב"א בתשו' דהוו ראובן ושמעון לדידהו כאלו לוו מהגוי ואינהו קא שקלי רביתא מלוי וא"כ אין לוי חייב לפרוע להם כלום כיון דהוא מוחזק ולדברי הנהו רבוותא הוא רבית וכן כתב הרב ב"י בסי' ק"ע בדין זה דדיינין ביה כדין הספקות וזוזי היכא דקיימו לוקמו: ואם נהגו שאפילו שכתוב ערב קבלן שאינם יכולים לתבוע אלא מן הלוה תחלה הא ודאי אפי' שפרעו בנ"ד חייב לוי לפרוע לראובן ושמעון דהוי כמו שקבל עליו שלא לתבוע תחלה וכמו שכתב הרב ב"י בסי' הנז' בשם בעל התרומות אך אמנם אם לא פרעו עדיין ראובן ושמעון לגוי כמו שנראה מלשון השואל נראה דבר פשוט דאין ראוי לחייבם ואדרבה איסורא איכא דמאיזה טעם נחייבם אי משום שעשאוהו שליח ללוי ושליח אין צריך קנין שאמרו לו לך לוה לנו מעות מן הגוי ברבית זה אינו כלום חדא דלא נזכר בשאלה לשון שליחות אלא שהרשות בידו נתונה לעשות כן אבל לא אמרו לו שיעשה כן ועוד אפילו היה שליח גמור הרי כתב המור בסימן קס"ט ואם לא נתן לו משכון אסור שהגוי אין לו עסק אלא עם הישראל שהלוה לו והוא חוזר ומלוה לישראל ששלחו ובנ"ד ג"כ כשפורעים עתה הריוח הוי רבית שפורעים ללוי מהמעות שנתעכבו בידם ממשכון אביו דהמעות שלוה מהגוי לא לוו הם בעצמם כדי שנאמר שהם פורעים לגוי אלא לוי הוא הלוה ואי משום שנכנסו ערבים קבלנים מ"מ הלוה גמור מהגוי הוי לוי ולא הם ומה שהם פורעים לגוי הוי בעד לוי ודבר זה פשוט בעיני לע"ד: נאם הצעיר והקטן אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה י הלא מאז ראתה עיני אור יקרות אמרות טהורות דברי פי חכם רב וזקן ויושב בישיבה לו נאוה תהלה תורה וגדולה החכם השלם כמה"ר חיים באסן נר"ו כי הוא אמר וגזר יקוב הדין את ההר על דבר ראובן שמכר סחורה לשמעון בסך מעות וזקף דמי הסחורה במלוה בשטר ובעת ההיא היו המעות לערך תשעים לבנים הזהוב ובעת הפרעון היו לערך ק"כ לבנים כי הגם כי כתוב בשטר שיפרע לו לבנים צריך לפרוע לו לערך לבנים שלמים יוצאים ממטבע המלך ולפחות הלבנים שהיו עוברים בזמן ההלואה או שויים אמרתי אני אל לבי ראה זה חדש ונפלא כל כי הני מילי מעליתא דינא חדתא אשתומם כשעה חדא ויען וביען הדבר היה נוגע אלי בעת ההיא ידי שמתי למו פי זאת אשיב אל לבי דבר דבר במילתא דאת צריך לא אריך שתיקותיך יפה מדבוריך ויהי היום כי בעל החוב גבה חובו ויצאתי ידי חובת פריעת בעל חוב מצוה ופרוע ומפוייס בעל דיני ולא איכפת לי אמרתי לחזות בנועם אדוני ישמע מהיכלו קולי כי הנה היום איני נוגע בדבר דומה להא דר' יקר שכתב הטור בח"מ סי' ל"ד דהנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפין עליו לפוסלו דלא חשיב כנוגע בדבר שכבר נשבע לו ונפטר ממנו ע"כ לכן אמרתי יהיו נא דברי אלה נגד הדרת תהלתו יקר תפארת גדולתו אולי יכשר אמור יאמר שמא ואפשר: ראשונה הביא הרב נר"ו ראיה מההוא דהגוזל עצים דהמלוה על המטבע ונפסל דכיון דקצץ לו מטבע צריך לתת לו מטבע היוצא בשעת הפרעון ואי מהא לא אירייא כדכתב הרב הנז' בעצמו דשאני התם דמטבע נתחייב לתת לו ואין זה מטבע כיון שנפסל אבל נחתך עדיין שם מטבע עליו לזה הביא עוד ראיה מפ' הנז' מגזלן דגזל מטבע ונסדק דאמרינן התם דגרוע טפי מנפסל וגם זו אינה ראיה דאע"ג דנסדק אפשר דיוצא בהוצאה הא דגרוע גבי גזלן מנפסל הוא משום דהתם כיון דאיכא שינוי אע"ג דהיה שם מטבע עליו קנאו בשנוי והיינו טעמא דנסדק כדכתב שם רש"י ז"ל וה"ה לנחתך נמי דהוי שינוי וקנאו גזלן ומשלם כשעת הגזלה משום דאין זה כעין שגזל אע"פ דשם מטבע עליו וגרוע גבי גזלן נחתך ונסדק אע"פ דיוצא בהוצאה מנפסל משום דאיכא ביה שנוי אבל במלוה על המטבע לא אזלינן בתר טעמא דשינוי כלל אלא טעמא הוא משום דמה שנקרא מטבע חייב ליתן לו דכן נתחייב לו וא"כ נסדק או נחתך דנקרא מטבע דהוי יוצא בהוצאה עדיף טפי מנפסל דלנסדק ונחתך יש לו שם מטבע ולנפסל לא וא"כ כיון דבנ"ד בין שיהיו הלבנים הכרותים שוים במשקלם בשעת הפרעון כשעת ההלואה בין שהם פחותים ממשקלם סוף סוף יוצאים הם א"כ שם מטבע עליהם ואע"פ שקצץ לתת לו מטבע ישלם לו וא"כ לא דמי נ"ד לההוא דגזלן אפי' שנא' דנסדק דהתם יוצא בהוצא' וכ"ש אם נאמר דאינו יוצא בהוצא' כנפסל דלא דמי כלל זה נראה בעיני דבר ברור כשמש. וכמדומה לי שהרגיש הרב בעצמו זה ונתן לזה שתי תשובות הראשו' שהלבנים הכרותים האלה אינם יוצאים בתורת מטבע אלא מחמת שויין הכסף הנותר בו ואני תמיה על זה דהרי אנו רואים בחוש בהפך דמי שרוצה ליקח דראמ' א' של כסף יקחה בו' או ז' לבנים כרותים ובאותה הדראמ' יש כפלים כסף מאותם הלבנים הכרותים ומה הגורם שיתנו לו כן אלא מחמת שויין המטבע ומחמת החשיבות שיש לאותם הלבנים הכרותים מחמת מטבע שלהם לוקחים בהם כסף כפלים כפי הם ועוד אנו הולכים בשוק לקנות ואם אנו מוליכים כסף בלי צורה כיוצא בלבן הכרות אינם נותנין לנו כלום ובלבן הכרות אנו לוקחים כל מה שאנו צריכים א"כ ודאי דהגורם הוא חשיבות המטבע אשר בהם וא"כ אין לדמות הלבן הכרות לנפסל דלבן הכרות שם מטבע יש לו מה שאין כן בנפסל. והשני אותות שהביא הרב הנז' הא' שהזהוב עולה מחמת כריתת וכן הגרושו' אפשר להכחיש לו לזה והוא האמת דסבת עלית הגרושו' לא היה אלא מחמת השאי"ש שכיון שהשאי לא היה בו אלא משקל שלשה או ד' לבנים כסף כשהיה הגרושוש לערך ארבעים לבנים והיה שוה שמנה לבנים היו כל העולם לוקחים הגרושוש ביותר משויים לעשות מהם שאיש' עד שמגרוש' אחד היו עושים עשרה שאיש' ובסבה זאת היה הגרוש' עולה והסולטאני מתחלה היה עולה אחר הגרוש' אחר כך בסבת המלחמות עלה הוא ראשונה מפני שבמלחמת הקוזיל בא"ש היו מוליכי' זהובים וזה היה סבת עליתם ומפני סבת עליתם פשתה הצרעת מכריתת המעות מפני שהיה להם מקום בעלית הגרוש' והדוק' שכיון שהכסף והזהב היה עולה אפי' שהיו נכרתים היו לוקחים אותם מפני עליתם וא"כ סבת עלית הגרושש לא היתה הכריתה אבל אדרב' בהפך אבל הרב נר"ו עשה מהסב' מסובב ומהמסובב סבה ואמר שסבת עלית הגרושש היה הכריתה ואפי' נודה לו בכך וכן נודה לו לאות השני שהביא שהרי כשיבא ליקח זהוב בלבנים שלמים יקחם בפחות בכל זאת לא הכריח לנו הרב מפני אלה האותות שאין תורת מטבע לאלו הלבנים הכרותים ולדמותם לנפסל נהי דהשלמים הם מטבע יפה מהם מ"מ הם ג"כ שם מטבע יש להם מהטעם שכתבתי תשובה שנית כתב הרב מפני שבלשון השטר כתוב יפים וטובי' ויש מכאן ב' ראיות חדא דיפים וטובים לא מיקרו אלא הלבנים השלמי' יוצאים ממטבע המלך שנית שאע"פ שאפשר שאות' הכרותי' מקרו יפים וטובים מ"מ דרשינן יתורא דשטרא דקי"ל כר"ע בפ' י"נ דדייק לישנא דשטרא והכא איכא יתורא דשטר' דלמה לי דכ' יפים וטובי' ממילא משמע דהם יפים וטובים אלא לטפויי אתא זהו כלל כוונת דברי הרב נר"ו ולא דק בלישניה במאי דכתב דקי"ל כר"ע דאפי' רבנן מודו בהא כדפרשב"ם בפ"ה. ואשיב לא' דכבר נודע מ"ש הריב"ש בסי' ר"ז דבכל ענייני שטרות הולכי' אחר לשון בני אדם דומיא דנדרי' בפ' קונם יין דמדמו שטרות לנדרים וכן פשוט בדברי הרמב"ם בפ' כ"ו מה' מכירה יע"ש וא"כ אעפ"י שבלשון תורה לא היה נקרא יפה דהרי אמרי' בפ' הזהב דהיכא דחסר מהסלע פחות משתו' הוי מחילה אבל בשתו' הוי אונא' ומקרי רעה כדמוכח בההיא סוגיא יע"ש וכן פסק הטור בה' אונא' סי' רכ"ז וא"כ כיון דבאלו הלבני' כרותים פחתו בודאי יותר משתות רעים מקרו מ"מ בלשון בני אדם יפים מקרו דכל שהוא עובר בין הסוחרים ויוצא בהוצאה יפה מקרי ומהך טעמ' לדידן לית בהו אונאה אפי' שיהא הפחת יותר משתות דאין כאן אונאה דכבר רואים אותם וסברו וקבילו משום דכ"ע שקלי להו וכל שהוא נהוג בין הסוחרי' יפים הוא לדידן וכיון שכן שפיר נאמ' דמקרו יפים וטובים דאע"ג דיש יפים מהם שהם השלמים הרי אמרי' בפ' המוכר את הספינה מכר לו חטין יפות ונמצאו יפות אין א' מהם יכול לחזור בו וכתב הרמב"ם בריש פ' ח' מה' מכירה רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אף על פי שאינם יפות שאין למעלה מהם ולא רעות שאין למטה מהם וכו' אין יכול לחזור בו משמ' דכיון דקורין אותן באותו המקו' יפות אע"פ שיש יפות מהם משתמע שפיר בלשון יפות אלא דמחזיר אונא' כדרך כל מקח ה"נ בנ"ד יד בעל השטר על התחתונ' ואמרי' דיפים ר"ל עוברים בהוצאה כיון דמקרו יפי' אעפ"י שיש יפי' למעל' מהם ומאי דקא' טובי' אפשר דחד למעוטי שקרים וחד למעוטי כרותים כ"כ שאינם יוצאי' בהוצא' כלל: וכ"ת הרי כתב הרב ב"י בסי' מ"ב בטו' ח"מ ודע דבשטרו' שלנו שנהגו לכתוב דלא כאסמכת' ודלא כטופסי דשטרי יד בעל השטר על