לחם רב (ל"לחם משנה") י

המעות שעוברים בין הסוחרים ואין זה מנהג גרוע כי התם וכל אפין שוין בה דהוי מנהג זולת א"ז שכתב שצריך שיהא מנהג על פי ותיקין ובטלה דעתו זה נראה לענ"ד לישב הכל ובאו כל הדברים על נכון. ומ"מ אני תמיה על הרב מהר"י ן' לב ז"ל דבח"א שאלה ס"ז גבי זוזי משן חקר בחקירה זאת של מהר"ם סתירת שתי תשובות מהרא"ש והביא השני תירוצים ובח"ב שאלה פ' עשה עצמו כאלו לא ידעה כלל ותירץ שם דלא בכל מנהג קאמר אלא כמנהג בטעות והרי לפמ"ש בח"א בשאלה הנז' משמ' דבאותו הנדון דח"ב לא מהני מנהגא לטעמא דבעינן שיהא מנהג קבוע ע"פ ותיקין והוא ז"ל כתב שם דע"כ בעי' שאותו מנהג נתפשט מחמת טעות דאי לא קשה מההיא דסיטומתא והרב מהר"ם ז"ל כבר ישב זה בפסקיו יע"ש והוא לא הזכיר כלל מזה אלא שכתב דהמנהג מפקיע כיון שלא נתפשט מחמת טעות ולא ירדתי לסוף דעתו מ"מ ברור הוא דלא דמי נ"ד לההיא דח"ב והכא יודה הרב דאזלי' בתר מנהגא וק"ל גם הרב מהרי"ק סתם דבריו דבשרש ס' כתב סתם דאפי' במנהג ממון לא אזלי' אלא בתר מנהג ותיקין ובשרש ס"ה כתב ועל אשר טען הטוען דמנהג המנהיגי' פשוט דאין נאמן נגד הפנקס עליכם אלופי הדיינים מוטל לדקדק אם הוא מנהג קבוע ופשוט שלא יהי' נאמן וכו' שהרי צריך שיהי' המנהג פשוט הרבה והביא ראיה מהמרדכי וקשה למה לא הזכיר שצריך שיהי' קבוע ע"פ ותיקין כדכתב בשרש מ'. ועוד דמהראיה שהביא מהמרדכי משמע דלא בעי' קבוע ע"פ ותיקין דכן נראה מהמרדכי למעיין שם בבבא בתרא במרדכי דמשמע דאית ליה אפי' כל מנהג דעלמא כיון שהוא קבוע מהני א"כ נמצאו דברי הרב מהרי"ק סותרות זו לזו אבל דברי המרדכי אינם סותרות כ"כ דכאן הביא בשם רבינו ברוך ומה שהביא בריש הפועלים הוא בשם א"ז אלא דמ"מ לא היה לו להביא כאן בסתם דבר זה והתם בסתם דברי חברו החולק עליו ועל כל זה צריך התיישבות אמנם העולה בנ"ד נלע"ד שמ"ש הוא עיקר: עוד בא עלינו הרב בטענה אחרת דאלו המעות שהם הלבנים כרותים הם פחתו ממה שהיו בעת ההלואה פחת גדול והיינו דרבא בפ' הגוזל עצים גבי הוסיפו וכו' וכתב הרי"ף דה"ה היכא דפחתו אם פחתו חומש ובמה שכתבנו נתיישב ג"כ טענה זאת דכיון דאזלינן בתר מנהגא הוי כאלו התנו בפי' מעות היוצאים בעת הפרעון ועוד יש כאן עדיפות דלמנהג זה יש סמך דהוי כהראב"ד זכרונו לברכה דכתב היכא דפחתו לא אמרי' שישלם לוה למלוה דלא אמרו כן אלא מטעם רבית אע"פ שכבר דחו כל הפוסקים סברא זו הוי ההלכה קצת רופפת ואזלינן בתר המנהג כמ"ש הריב"ש בסי' שמ"ה. ובר מדין אני אומר טעם נכון בעיני לחלק בין נ"ד לההוא דהגוזל עצים כשנדקדק לשון הרמב"ם ז"ל שכתב ופירש משקלו שדחק בו הרב נר"ו הרבה וכן נדקדק לשון המרדכי שכתב כיוצא בלשון הזה וכן הכותב לאשה בכתובתה מטבע שידוע משקלו ולכך נ"ל דלא אמרו כן בגמרא אלא כשמלוה אחד לחברו דבר דקפדי על המשקל כגון גרושוש' וסולטני וכיון שכן אמרינן שכיון שהלוה דבר שקפיד על המשקל כוונתו הוא שיתנו לו במשקלו וזהו שכתב המרדכי שמשקלו ידוע וכן הרמב"ם ז"ל ופירש משקלו ולאו דוקא פי' אלא שידוע משקלו כדכתב המרדכי אבל דבר שאין מקפיד על המשקל כגון הלבנים שיש מהם קטנים ויש מהם גדולים איך נאמר שבזה מלוה קפיד שיתנו במשקל הא אלו הלבנים אין להם משקל שוה ולא קפדי על המשקל עלייהו והיכי מעייל נפשיה לספיקא אלא ודאי דעתו הוא שיפרע לו מעות העוברים בין הסוחרים דאם לא כן מהיכן יודע המשקל ראשון והמשקל שני והלא רבים כרותים כיוצא באלו היו עוברים כשהיה הזהוב לערך צ' לבנים כשהם מעורבים עם אחרים ואפילו בלתי מעורבים על ידי הדחק היו יוצאים א"כ כיון דהוא דבר דלא קפיד במשקל ואין משקלו ידוע דאין משקל כלם שוה ודאי דלא קפיד אמשקל ומסתמא אין כוונתו אלא שיהו עוברים בין הסוחרים זה נראה לע"ד טעם נכון מלבד מה שכתבתי טעם המנהג שהוא גם כן נכון בעיני. ועוד נשאל מהרב הפוסק נר"ו למה בזה אומר שאפילו שיפרע לו שאי"ש אינו כלום מה נפשך בתר מעיקרא אזלת א"כ כסף או שוה כסף דמעיקרא הוי פרעון והשאי הוי שוה הלבנים לערך דמעיקרא דמעולם לא נשתנה וריחו לא נמר ואי בתר השתא א"כ פרעינן ליה מעות דהשתא וכבר ראיתי מה שיש לדחות זה אבל אינו כדאי להוציא ממון סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן מכל הטעמים שכתבנו נראה ברור בעיני שישלמו לראובן אש' כדהשתא או שאיש הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: שאלה יא שמעון הוצרך ללות מעות מראובן ולוה אותם ע"י יהודה שחלה פניו שהוא ילוה מראובן וילוה לו ויעש כן יהודה שלוה אותם מראובן לזמן פלוני והוא הלוה לשמעון לזמן ההוא ויהי בהגיע הזמן תבע ראובן מעותיו מיהודה ושמעון לא היה בעיר ומפני הדוחק שהיה יהודה דוחקו הוצרך להתחייב לתת לו מאז ועד חדש כ"כ לבנים בכ"כ גרוש' לערך ס' לבנים הגרוש' וזה עשה בענין הכשר שנתן יהודה מביתו חפצי זהב לפרעון החוב שהיה חייב לו בעד פרעון וחזר וקנא' מראובן על תנאי שיפרע לו הסך הנז' בכ"כ גרו' לערך הנז' וכתוב בשטר שהם מכ"כ חפצי זהב שקנה וקבל ממנו אחרי כן עלו הגרשו"ש לערך ששים וששה לבנים וראובן תבע מיהודה שיפרע לו הגרושו"ש לערך הכתו' בשטרו ויהודא תובע משמעון שמפני שנתערב בשבילו הוצרך להתפשר עם ראובן באופן ההוא ע"כ כל ההפסד ראוי שיהיה עליו שהוא חייב ומה לו ולצרה הזאת כי הוא ערב לבד שאם הוא היה פורע לו בזמנו לא היה מגיע לו נזק והפסד זה ושמעון משיב מדוע לא נקרבת יחד למשפט אתה עם ראובן ויתן לך ל' יום לזמן הפרעון ובתוך השלשים הייתי שולחם אליך ואפילו שכתוב בשטר בלי שום שאלת זמן בית דין כלל מנהג העיר לתת ל' יום לזמן הפרעון אם אין לו מעות וכן מנהג סוחרי העיר לתת חדש אחד ולמה נתחייבת תכף ומיד לפרוע לו הגרושו"ש לערך ששים לבנים אחר שאתה היית רואה שהגרושו"ש עולים ואת הוא דאפסדת אנפשך יורנו מורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים: תשובה איברא דהטור כתב בי"ד סימן ק"ע וז"ל וכתב ה"ר יצחק קורקוזא ונראה דהיכא דלא קבל עליה שלא לתבוע לערב תחלה ונעשה ערב בשבילו ופרע לו צריך לשלם לו כל ההפסד דדוקא לכתחלה הוא דאסור אבל דיעבד ישלם כיון דמחמתיה קא פסיד וכתב עליו הטור ואינו נראה דכיון שיש בו צד אסור האיך נחייבנו וכו' ודאי כל הפסד שבא לו מכחו כמו שאנסו או כיוצא בזה צריך לשלם אבל לא נאמר תן לו רבית ע"כ משמע דכ"ע מודו דכל הפסד הבא לערב מחמת החייב צריך לשלם לו אם כן בנ"ד גם כן דהוצרך יהודה לעשות כן מחמת החוב אשר נתחייב בעד שמעון נראה לכאורה דחייב שמעון לשלם לו: אבל הא לאו מילתא היא דהרי כתב הטור ז"ל בח"מ סי' קל"א שאלה לא"א וכו' כיון שמודה ראובן שהכניסו ערב חייב לפרוע כל עה ששמעון מברר שנתן לגוי אפילו שהגוי תבע ממנו שלא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקיפא עלינו וצריך ליתן לו כל מה שתובעו וזה ידע ראובן ששם אותו ערב לגוי וקבל עליו שעבוד זה לפצותו ולסלקו מכל נזק שיבא לו מהגוי אעפ"י שלא פי' כן בפירוש ע"כ. וכיוצא בזה כתב המרדכי בפרק הגוזל בתרא בשם רבינו מאיר נתבאר מכאן טעמא דהכניסו ערב לגוי מפני שידוע שידם תקיפא והוי כאלו פירש בפירוש שכל אונס שיבא ממנו שישלם לו אבל הכניסו ערב לישראל דציית דינא לא נתחייב אלא אם כן יחדיו למשפט נקרבו עמו וחייבוהו בדין אז ישלם לו אבל אם מעצמו רצה להתפשר עלי דידי' ליהדר דאולי אם היה בא לב"ד היו נותנין לו זמן חדש אחד דהזמן הכל לפי ראות ב"ד ואפילו שכתוב בשטר בלי שום שאלת זמן ב"ד כיון דמנהג העיר בכך וכן מנהג הסוחרי' היו נותנין לו דכן כתב הטור בשם הרא"ש בסי' ס"א בהא דכתוב בשטר לכל מוציא שטר זה וכו' דכיון דמנהג טוליטולה דאין לגבות אלא בהרשאה אין הולכים אחר לשון השטר נמצא דהמנהג מבטל לישנא דסטרא ואמרינן אינו אלא שופרא דשטרא ודכוותא בנ"ד כדכתיבנא ולא היה לו להתחייב אחר שראה שהגרושוש היו עולים ואיהו דאפסיד אנפשיה: ועוד אני אומר דבנ"ד כל אפין שוין שלא ישלם שמעון ליהודה כלל אפילו שהיה יהודה לוה אותם מגוי דע"כ לא קאמר ה"ר יצחק קורקוזא דמשלם החייב לערב כל הפסד הבא לו מחמתו אלא היכא דזה חייב וזה ערב משום דלא מיחזי רביתא דנהי דיכול לגבות מן הערב תחלה סוף סוף ערב הוא ומה שנוטל מן החייב ידוע שלשלם לבעל חובו הוא אבל בנ"ד דשמעון לא נתחייב כלל לראובן אלא הוא לוה אותם מיהודה וראובן הלוה אותם ליהודה אם ראובן דוחקו והוצרך להתחייב לו כדי שימתין לא נאמר שבשביל כן יטול הוא משמעון זה דאגר נטר הוא ודאי ודמיא לרבית גמור כיון שלא נזכר שמעון לחייב לראובן כל מה דשקיל מיניה יהודה לא מיחזי כמאן דשקיל מחמת ערבותו אלא רבית הוא דהוא הב"ח של שמעון לכן נראה לי דשמעון פטור מלשלם ליהודה אבל יהודה ישלם לראובן שעשה עמו הכשר והמעות שהלוה ראובן ליהודה בתחלה בריוח אם לא היה שם הכשר פשיטא שהוא רבית קצוצה ויוצאה בדיינין הנראה לע"ד כתבתי: הקטן אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: יב על שאלה ששאלו ממני אם מותר לאדם לומר לאיש אחד הילך מעות אלו ואמור לאשתך שתלוה לי מנכסי מלוג שלה מעות אי הויא כרבית כיון דיד האשה כיד בעלה או דילמא לא ואת"ל דהוי רבית אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית ואת"ל דאסור אם יאמר לו הילך מעו' כדי שתסלק מפירות נכסי מלוג של אשתך והיא תלוה לי אם מותר או לא וכתב בשאלה החכם השלם החשוב ירא אלהים כה"ר טודורוס פאלכו יצ"ו שהוא רבית קצוצה והאריך בראיות ראויות להתכבד ואני יחיד ועני אענה גם אני חלקי ואומר דעיקרא דהאי מלתא איתא בפרק המפקיד שאלו שם בגמ' לענין אם שואל ששלם למשאיל ואחר כך נמצא הגנב שמשלם הכפל לשואל ואמרו שם שאל מן האשה ושלם לבעלה מאי אשה ששאלה ושלם בעלה מאי תיקו ע"כ. וכתבו התוס' פרש"י פירות מנכסי מלוג שהקרן שלה והפירות לבעל וקשה דמאי קא בעי דכי שאל פרה מן האשה כאלו שאל הפירות מן הבעל וכששלם הפרה לבעל כאלו שלם הקרן לאשה ויש ליישב ששלם לבעל חלקו וכו' ע"כ. ובריש פרק השואל גבי שאלה בבעלים שאלו בעיות כאלו ואמרו שם שאל מן האשה ונשאל בעלה אשה ששאלה ונשאל בעלה מאי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא ואמרו שם דהוי פלוגתא דר"י ור"ל וכבר קי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכן פסקו כל הפוסקים. וקשה לכאורה דבפ' המפקיד אמאי אסיקו בעיא גבי כפל בתיקו נימא התם נמי דתלי פלוגתא בר"י ור"ל ולמ"ד התם לאו כקנין הגוף דמי תשלומים ששלם לבעל לא הוי כתשלומים ששלם לאשה ולא הוי הבעל כשותף וקושי' זו איתא בכל הפוס' שפסקו גבי שאלה בבעלים דלאו כקנין הגוף דמי ולא הוי שאלה בבעלים וכאן כתבו דהוי ספק אלא שעליהם אין לתמוה שהם נמשכו אחר דברי הגמ' וגם בדברי התוס' יש לתמוה שתמהו על רש"י ואמרו דכששאל מן האשה