לחם רב (ל"לחם משנה") פג

שמעון וגזרו ללוי שיחזור לשמעון הכ' אלפים לבנים וחזר לוי לשמעון הסך הנז' ועכשיו כראות ראובן שלוי חזר לשמעון הסך הנז' תבע ראובן לשמעון בדין ואמר לו שיתן לו חלקו מהסך שחזר לו לוי יען היותו חברו מתחלה ושמעון השיב ואמר שכבר התנה עם ראובן שכל מה שימחול לו לוי מהחוב שלא יוכל ראובן לתבוע ממנו כלום והשיב ראובן אמת הוא שהתנתי עם שמעון שמכל מה שיכול לנכות מלפרוע החוב ללוי שלא אוכל לתבוע ממנו כלום אמנם זה הסך שחזר לוי מצד הרבית זה לא מחלתי לו חלקי יען כי זה בא מתחלת העסק וזה הדבר לא עלה במחשבתי לכן ילמדנו רבינו אם יש לראובן זכות בזה הסך שחזר לוי לשמעון מאחר שראובן פרע לשמעון חלקו מהחוב שהיו חייבים ללוי בשלמות או לא. תשובה איברא דהרב מהרי"ק בשרש קי"ב כתב דבכל דבר שאדם מתנה עם חברו יתחייב המתנה אפי' בדבר שאינו יוצא מתוך התנאי רק שלא יקשה עליו יותר ממה שהתנה עם חבירו והביא ראיה מההיא דאמר רבא בפ' האומנין האי דאגיר אגירא לעבידתא ושלם עבדתא בפלגא דיומא דאי אית ליה עבדתא דכוותה יהיב לה ולא מצי שכיר לומר לבעל הבית אנא לעדור התנתי עמך ואיני רוצה לנכש וכו': אלא דקשיא לי טובא כיון דע"כ איירי ההיא דרבא דאמר לו בהדיא מלאכה זו של עידור ואעפ"כ יכול ליתן לו אחרת של ניכוש וכמו שהכריח הרב מהר"י קולין שם בכמה ראיות א"כ הא דאמרי' בהאומני' גבי המשכיר לחברו ספינה ליין זה דהוי קפידא ודוקא יין זה יוכל לטעון בספינה ולא אחר וכמו שכ' הטור בסי' שי"א וז"ל ודקדק מכאן הרמ"ה מי ששוכר חמור או ספינה למשא ידוע אין יכול לשנות למשא אחר אפילו אינו כבד ממנו וכו' ע"כ. ואמאי נימא כיון דלמדין מן התנאי בדבר שאין קשה יותר ממנו וכמו שלמד הרב מהרי"ק מהא דפועל וכי היכי דגבי פועל אמרי' דאע"ג דשכרו לעידור בפי' יהיב ליה ניכוש כיון דאינו קשה מעידור הכי נמי נימא התם דיהיב ליה משא אחר דכוותיה ואפילו לי"א שכתב שם הטור דשאני התם דמצא' מקום קפידא לנוח ונחה כלומר דיש לו ריוח בקפידא קשה דה"נ יש לו ריוח לפועל בקפידא דנשלמה מלאכת העידור ואמאי יהיב ליה מלאכה אחרת דכי היכי דאמרת התם דמשום דטבע היין ויש לו ריוח בקפידא קפדינן ה"נ כיון דהמלאכה נשלמה וריוח בקפידא קפדינן וצ"ע: מ"מ למדנו מדברי הרב מהר"י קולין דלמדין מן התנאי בדבר אחר דומה לו וא"כ היה נראה לומר בנ"ד דאע"ג דבלשון התנאי שהזכיר שמעון אמר שאם אוכל לפחות ללוי איזה דבר מהחוב שלוי ימחול לי ולשון מחילה לא הוי אלא שימחול מדעתו ורצונו אע"פ שאין הדין מחייבו וא"כ יוכל ראובן לומר אני לא הודתי לך בתנאי במה שיפחת לך לוי מפני שהדין מחייבו דהרי עכשיו כפי הנראה מן השאלה ע"פ הדין והתורה פחת לוי לשמעון מה שפחת: מ"מ איכא למשדי נרגא בהא מהא דהרב מהרי"ק ז"ל דכתיבנא דהא כיון דפחת לו מה לי הא מה לי הא ואע"פ שלא הזכיר בלשונו אלא מחילה למדין מן התנאי בדבר הדומה לו: ומיהו כד מעיינת בהא ודאי דלאו מילתא היא כלל דפשיטא ופשיטא דאין זה דבר דומה לתנאי כדי שתלמוד ממנו דשנא ושנא ודאי דמה שמוחל לוי לשמעון בהא נתרצה ראובן שיטול שמעון משום דבא לו דרך מחילה ואם פייסו שמעון ללוי למחול לו אע"ג דמן הדין כיון דהוא שותף ובקש שימחול הוי לאמצע וכדכתב הטור בח"מ סי' קע"ח מ"מ נתרצה ראובן שיהא לו אפי' שבא לו המחילה דרך בקשה וכ"ש אם מחלו לוי בעבור שמעון בלא בקשה כלל דאז ודאי אפי' בלא תנאי הוי של שמעון וכדכתב הטור שם וכן אפי' שימחול לוי בשביל ראובן לשמעון אפשר שנתרצה ראובן שיטול שמעון כיון שלא בא לו אלא דרך מחילה ואין הפסד לו כלל דאינו נותן מממונו שום דבר לשמעון אבל מה שהדין מחייב שיתן לוי לשמעון וראובן לא נתרצה ראובן שיטול שמעון דזה הוי כנותן ראובן לשמעון מזכותו וממונו וכולי האי ודאי לא יהיב ליה ודברים פשוטים וברורים בעיני דחייב שמעון לתת לראובן החלק מהעשרים אלפים לבנים שקבל כיון שבא לו מכח גזרת הדיינים הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קג שאלה ראובן שמעון לוי שלשתם נשתתפו בקושט' זמן וראובן היה יושב בחנות ועושה שם משא ומתן אשר להם ושותפיו הולכים בעיר לקנות איזו סחורה ואיזו מציאה להביא לחנות ובזמן שהיו עוברים המעו' רעים בכל יום ויום בא לראובן תוגר א' וקנה ממנו לבושים עשויים ומתוקנים במעו' רעים והולך ומוכר במעות טובים וגדולים וכורתם ומביאם לחנות לראובן ולא היה פחד לעשות כי כאשר יחנו כן יסעו וכן היה חוזר חליל דבר יום ביומו וראובן בלתי ידיעת מעשה התוגר הרע היה מוכר בלב שלם אלא שלפי מה שאירע לו שכרתו ידו אמר שמא היה עושה זה שכורת מעות אח"כ עבר כרוז המלך ודתו בל יראו ובל ימצאו מעו' רעי' כלל אחר כן בא התוגר ההוא בידו כרותה במאמר המלך יר"ה והעליל לראובן ותבע עמנו ז' ועשרים אלף לבני' שאמר שנתנם לו כרותים לתת לו טובים ויפים אז השותפים הנז' נמנו וגמרו ביניהם להוציא הוצאות ולא לתת לתוגר כלום עד שהוליך לראובן הנז' לדיין ותבע ממנו העלילה ואז הוציא הוצאה גדולה וכל א' וא' מהם פרע חלקו המגיע לו ואח"כ שהתפרדה חבילת שותפותם חזר התוגר לתבוע העלילה עצמה וכן עשה כמה פעמים שכשמשימים דיין חדש בעיר תכף ומיד היה חוזר ותובע ממנו העליל' עצמה באופן שראובן הוציא הוצאות רבות אין מספר. עתה הנה ראובן תובע ושואל חלק ההוצאות ההמה מאת שותפיו והם מסרבים וממאנים לפרוע בטענה שאומרים כשהיינו בשותפות כלנו פרענו חלקנו עתה אם תבע לך פעמים אחרים מזלך גרם אין לנו חלק ונחלה עמך וראובן טוען שאין זו עלילה אחר' שיאמרו טענה זו כי העלילה עצמה שתבע ממנו כשהיו שותפין חזר ותבע ממנו כל הפעמי' אחרים ולא היה הפרש בין תביעה לתביעה כי פעם ופעמים הכל היה א' עוד טוענים השותפים מי יאמר לנו שזו היה עלילה שמא אמת היתה תביעתו שנתן לך התוגר המעות הנז' ותבעם ממך אין לנו חלק בענין זה כלל וראובן משיב לא כי הוא בזב ושקר שהוא מעולם לא נטל ממנו כלום על הכל יבא תשובת אדוננו גאוננו הרמתה ומשכורתו שלמה מאת ה' מן השמים: תשובה כבר כתבתי זה ימים בענין כיוצא בזה והארכתי ועתה אומר בקצרה כי הדין עם השותפים כי הנה הרב הגדול מורי ורבי זלה"ה בפסקיו הראשונים סימן קכ"ד וסימן רי"ב כתב בענין כיוצא בזה וכתב בסימן רי"ב דאחר שחלקו השותפים אפילו שהעלילו על שותף אחד עלילה מענין השותפות אין חברו חייב לשלם דיאמר לו מזלך גרם: והגם כי בסימן קכ"ד נראה מדבריו דאף על פי שנתפרדה החבילה חייבים השותפים לסייע כל אחד במה שיעלילו לחברו ונראים דבריו כסותרים כבר כתבתי בפסק אחר טעם נכון לישוב דבריו ומ"ע בנ"ד לפי הנראה מפשט דבריו בסימן קכ"ד אינם חייבים השותפים כלום דהתם העלילה היה בענין עסק השותפות שהם המשכונו' שלקחו לצורך השותפות שהיו מעלילים עליהם שלקחו משכון ששוה י' זהובים בזהוב א' וכן כל כיוצא בזה וכיון שנהגו מענין עסק השותפו' ראוי שילקו בעלילה אשר באה מחמת השותפות עצמו וכמו שכתב הרב מורי ז"ל בסימן רי"ב אבל בנ"ד אין העלילה על עסק השותפות אלא שהעליל עליו שנתן לו מעות כרותי' ולא נזכר כאן עלילה לצורך השותפו' בנדון דהרב מורי ז"ל: גם הח' השלם הרב הכהן נר"ו בפסקיו ח"א סי' פ"א כתב דאין מחויב יהוד' לפרוע העליל' שהעליל הגוי ללוי ונפתלי ואחיו שותפיו יע"ש. והגם כי בסי' נ"ו כתב דאם העלילה היתה בטובת עסק השותפו' דחייבים השותפי' לסייע לשותף שהעלילו עליו אפי' אחר שחלקו ונראי' דבריו דשתי התשובו' ג"כ סותרות זו לזו דבנדון דסי' פ"א משמע דהעלילה היתה על עסק השותפו' ומ"מ פטרו ליהודה כבר כתבתי פעם אחרת ליישב דבריו. וע"מ בנ"ד אפי' לפי מה שכתב בסי' נ"ו אינם חייבים השותפים כלל דשם כתב שתהיה העלילה מעסק השותפות מה שאין כן בנ"ד כדכתיבנא: באופן דבנ"ד כל אפין שוין דאין לשותפין חיוב כלל במה שהעלילו לראובן ומה גם אחר שחלקו וזכו בדינם הנלע"ד כתבתי: הקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה. קד שאלה ראובן נתן לג' אנשים גם יחד סך מעות שילכו להלבישם במקום מיוחד וידוע אצלם וזה לשון השטר בפנינו עדים ח"מ הודו פ' ופ' ופ' איך קבלו מפ' ופ' שבעים אלפים לבנים ובאו בידם וברשותם ללכת בארקאביא ולהלביש' בכ"כ עשי בתורת עסקא וכו' ונגמר השטר בקנין בדלא כאסמכתא וכו' וראובן הס' נתן לג' אנשי' הנז' שכר טורחם ובין כך ובין כך נפטר לב"ע בן א' מהג' אנשים הנז' וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והב' אנשים הנז' לא המתינו עד שיצא מהאבלות השותף הנז' שילך עמהם רק שמו לדרך פעמיהם והלכו להם הב' לבדם מבלתי ידיעת ראובן והלכו למקום אחר לא למקום הנז' בשטר ובחזרתם עברו בנהר וזרם מים שטף לקח אמתחותיו של א' מהם עם חלק אחד ממעות ראובן עתה ראובן טוען עליהם שפשעו במה שלא המתינו לשותף הג' שהיו שותפים קבלנים זה לזה בענין עסקא הנז' ועוד טוען ראובן ששנו בשליחותם במה שלא הלכו למקום אשר התנו ביניהם הנז' בשטר עתה יורנו מורנו הדין עם מי: תשובה מה שטען ראובן שפשעו הב' אנשי' במה שלא המתינו לשותף הג' אינו מספיק לחייב להם דאם היה בלשון השטר ברור שילכו שלשתם להלביש ודאי דיש כאן שנוי שליחות והיו חייבים אבל מאחר דבלשון השטר כתוב ובאו בידם וברשות' ללכת בארקאביא לשון זה סתום הוא דמ"ש ללכת אפשר שאין הכוונה שילכו שלשתם אלא ב' מהם וכיון דיש לפרש הלשון כן אין לחייב לאנשי' ההם מספק. וכ"ת דל מהכא לשון השטר תיפוק ליה דפשיעה היא זו שכיון ששלשתם לקחו המעות היה ראוי שילכו שלשת' יחד לא היא דאין זו פשיע' דדרך השותפי' שילכו ב' וישא' הא' ואין אלו נקראי' ששנו מדרך השותפי' ואעפ"י שלא הודיעו הדבר לראובן מה בכך הרי כתב הרא"ש בתשובו' כלל פ"ז וזיל ואין המתעסק צריך להודיע לבעל העסק בכל מסחר שמתעסק רק שלא ישנה ממה שצוהו בעל העסק כגון אם צוהו שיקנה חטין לא יקנה שעורי' ע"כ א"כ בנ"ד ג"כ כיון שאין כאן שנוי כדכתי' אעפ"י שלא הודיעו הדבר לבעל העסק אין בכך כלום: אבל מה שמחייב לב' אנשים הוא הטענה הב' שלא הלכו למקום שהתנו ביניהם ואפילו שנאמר שעל כל פנים בחזרה היו צריכי' לעבור בנהר ההוא אפי' שילכו למקום הכתוב בשטר דלא היה להם דרך אחר לעבור כי אם דרך הנהר ההוא ולפי זה יש מקום לומר