לחם רב (ל"לחם משנה") פב

תרי זיל באמירה בעלמא ומהר"ם לחודיה הוא דפליג ואפי' להוו הפוסקים מחצה על מחצה מ"מ כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא מצי למימ' המוחזק שהרויח קים לי ולא יתן החלק לחברו ועוד דאפילו מהר"ם אפשר דיודה בנ"ד מפני שהם שותפים ומשום דצייתי אהדדי גמרו ומקנו אעפ"י דאין טעם זה מספיק כ"כ כדכתיבנא וגם אפשר דמהר"ם סמך על הטעמים אחרים שכתב שם באותה תשובה: סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא דשמעון פטור: נאם הקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קא שאלה ראובן ושמעון ולוי שותפי' ומת לוי והיו חייבים לבעלי חובות ואין להם במה לפרוע ונתפשרו עם הבעלי חובים והניחו להם מקצת החוב ולהיות שנתנו חשבון בפני שני אנשים ומצאו להם הפסד גדול אח"כ הבדילו את לוי מהשותפות ואחר ימים באה האלמנה והיתומים של לוי לתבוע מראובן ושמעון משני צדדים האחד שיתנו להם חלק מהמחילה שמחלו להם הבעלי חובים דגם ללוי מחלו שהיה שותף ואת"ל שאחר המחילה לא היה די לפרוע כל החובות באים גם מצד אחר שיתנו להם חלק מכל מה שהרויחו כאלו היה לוי קיים ומה שהבדילוהו אחרי מותו מהשותפות אינו כלום כיון שלא נתנו החשבון בב"ד וא"כ הוא שותף ויתנו לו חלקו וראובן ושמעון משיבים שאפילו אחר המחילה לא היה די לפרוע החובות ועל מה שטוענים ממה שהרויחו אח"כ אומרים דכיון שמת לוי נתבטל השותפות ואין לו כלום יורנו מורנו ורבינו הדין עם מי: תשובה ודאי דאלו היה לוי קיים לא היו ראובן ושמעון יכולים לחלוק השותפות בין שתהיה השותפות לזמן בין שתהיה סתם דכיון דהיו חובות לפרוע הרי כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שותפים היה עליהם חוב לאחר אם אינן אחראין זה לזה חולקים וכו' ואם הם אחראין כל אחד מעכב לחלק עד שיגיע הזמן וכו' ע"כ ומן הסתם אחראין וערבאין זה לזה הן דמה שאמר ואם אינן אחראין וכו' ר"ל שפירשו בפירוש שאינן אחראין כדכ' מהרי"ק בשרש ק"פ וא"כ ודאי שלא היו יכולין לחלוק: אבל בנ"ד במת לוי ודאי שנתבטל כל השותפות וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה א' מן השותפים או המתעסקי' שמת בטלה השותפות או העסק אף ע"פ שהתנו לזמן וכו' וא"כ ודאי שאין לאלמנה וליתומים שום זכות במה שהרויחו ראובן ושמעון אחר מיתת לוי וזה מבואר. אבל מה שיש לחקור הוא אם המחילה שמחלו לראובן ושמעון תועיל ג"כ ללוי או לא ואומר דלכאורה נראה דמחול ללוי היא דכתב הרא"ש ז"ל בכלל ע"ג סי' י"ב נראה דכשמחל לא' מן החייבים כל החוב מחל ג"כ לחברו ואין אומרים מחל לזה שלא לגבות הימנו אבל מהאחר גובה ונפקא ליה מההיא תוספתא דאמרו שם השותפים שמחלו להם מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פ' מחלנו מה שמחלו מחלו לו והקשה רבינו שמחה פשיטא שאם מחלו להם מחלו לאמצע ופי' שותפים שבקשו א' מהם למחול לו מה שמחלו לאחד מהם מחלו לאמצע כאלו הוא היה שלוחו ואם אמרו בשביל פ' מחלנו שמעצמם אמרו בלא שום פיוס שלא בקש א' למחול לו שעתה אין כאן שליח מה שמחלו מחלו לו ואין דרך שאדם ימחול לחברו בלא פיוס הילכך תלינן שבפיוס מחל והוי מחילה לשניהם ועוד דתוספתא מיירי שלא מחלו כל החוב מדקתני ואם אמרו בשביל פלוני מחלו לו דמשמע דמנכין לו מחלקו מה שמחלו וכו' אבל הכא שמוכח מלשון המחילה שמחלו לו כל החוב וכו' ע"כ: א"כ נראה מכאן שכשמחלו לו הבעלי חובים לראובן ושמעון הוא מחול ג"כ ללוי. איברא דאיכא למישדי ביה נרגא מב' צדדים הא' שהמרדכי כתב דברי רבינו שמחה וכתב דהטעם דרישא שמחלו לאמצע משום דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ודרך השותפין לטרוח בשביל חבריהם ע"כ הרי תלה הטעם דהשותף טורח בשביל חברו ובנ"ד כבר נתבאר שאין לוי המת שורף שכיון שמת נתבטל השותפות וא"כ מה שמחל להם אינו מחול ללוי: ועוד מצד אחר דנ"ד הוי מחילה דמקצת החוב שמחלו לראובן ושמעון והרב ב"י כתב בטור ח"מ סי' ע"ד דנראה מדברי הרא"ש ז"ל שאם לא מחל כל החוב אלא מקצתו אע"פ שע"י פיוס מחל לא מהניא מחילה אלא לאותו שמחל ולא לחברו ע"כ: אלא שיש להשיב לשניהם ולצד הראשון אומר דאע"ג דנתבטל השותפות לשאר דברים מ"מ בענין זה החוב הם שותפים עד פורעם דראובן ושמעון הם חייבים בשביל המת ואם לא ימצאו למת נכסים יגבו מהם וכן איפכא שאם לא ימצאו לראובן ושמעון וימצאו ליורשי המת יגבו מהם וא"כ על כרחך הם שותפים בזה החוב וכבר נתבאר שם בדברי הרא"ש ז"ל דכשהם חייבים בשטר א' אע"פ שאינם שותפים אלא לענין זה החוב בלבד אמרי' שכל א' מחל לחברו הגע עצמך שמחלו לראובן ולא לשמעון הנאמר שאינו מחול לשמעון אע"פ שהוא קיים מפני שכיון שמת לוי נתבטל השותפות וכל אחד הוא לעצמו ואין שמעון שותף לראובן זה ודאי דברור הוא אלא מאי אית לך למימר דמ"מ שותפים הם בזה החוב ומה שמחל לא' מחול לחברו ה"ה לגבי לוי המת הוא מחול ואע"פ שיש לפקפק קצת לכאורה בזה אחר הדקדוק דעתי נוטה לזה: ולצד הב' אומר דאע"ג דהרב הגדול מהרי"ק ז"ל כתב כן מ"מ דבריו מתמיהין אצלי דודאי הרב ז"ל הוציאו מן הלשון שהעתקתי למעלה בשם הרא"ש ממה שכתב שם ועוד דתוספתא מיירי וכו' ואדרבה משם ראיה להפך דהרי כתב הרא"ש דהתוספתא מיירי במחילה במקצת וחילק בין פיוס לבלתי פיוס כפי פי' רבינו שמחה דהרא"ש תפסו עיקר וא"כ התוספתא אמרה בהדיא דמחילה ע"י פיוס אפי' במקצת הוי לכלם ומ"ש הרא"ש ועוד ההיא דתוספתא מיירי וכו' חוזר למה שכתב למעלה דבנדון דידיה ודאי שהיה פיוס מדרך הסתם שכן כתב ואין דרך שאדם ימחול לחברו וכו' כלומר אע"פ שלא נתבאר בשטר המחילה אם היתה ע"י פיוס מ"מ מדרך הסתם כך הוא ולכך אמרתי שכיון שהוציאו יורשי ראובן מחילה שמחל לוי לאביהם כל תביעה שמחול ג"כ לשמעון ועוד אפילו שנאמר דבנ"ד לא היה פיוס מ"מ ע"כ לא קאמרה התוספתא דבעינן פיוס אלא במקצת אבל היכא דהוי מחילה על הכל אפילו בלא פיוס הוי מחילה לחברו כך הוא ביאור דבריו לע"ד: ויצא לנו מכאן דמחילה במקצת אם הוא ע"י פיוס הוי מחילה לחברו ואי לא לא ומחילה על הכל אפילו שלא ע"י פיוס הוא מחול ג"כ לראובן ובהכי מתרצא קושיא א' דאיכא בדברי הטור דאמאי לא הזכיר בסי' ע"ד בדין ראובן ושמעון ולוי שלוו מנה וכו' שכתב בשם הרא"ש דבעינן שהמחילה תהיה ע"י פיוס כמו שהזכיר כן בה' שותפים דף קע"ה שותף שבקש א' מהם מהמוכס שימחול לו וכו' ואם מעצמו בלא פיוס וכו' ובמה שכתבתי יתורץ זה דכיון דהטור מה שכתב בסי' ע"ד הוא מחילה על הכל לא בעינן פיוס ולכך לא הזכירו ובסי' קע"ה הזכירו משום דאיירי במחילה במקצת כדכתב הרא"ש דמדקאמר ואם אמרו בשביל פלוני מחלו לו משמע דהוי מחילה במקצת וכו' ומה שכתב רבינו ז"ל לפרש דברי הטור דמשמע מדברי הרא"ש בסי' י' שטעמו משום דע"י פיוס מחל לא נלע"ד כן כדכתיבנא דכיון דאיירי במחילה על הכל לא בעינן פיוס: ומה מאד תמהתי על דברי רבינו ז"ל דאיך אפשר לומר דהרא"ש ז"ל סובר דמחילה במקצת אפילו ע"י פיוס לא הוי מחילה חדא דהתוספתא היא בהפך כדכתיבנא ותו דהרא"ש ז"ל עצמו כתב באותו כלל סי' י"א על ראובן שהיה לו תביעה על שמעון ולוי ותבע' ונתפשרו בסך ממון וכו' לימים תבע ראובן לשמעון אותו שטר ולא יכול להוציאו מידו וכו' עשה עמו פשרה והניח לו ממנו ק' זהובים ועתה טוען שמעון ללוי שיפרע לו החצי מה שפרע בשבילו וכו' והשיב כי הדין עם לוי דכיון שהם שותפים לפרוע כל החוב מה שמחלו לשמעון מחלו גם ללוי וכו' והרי שם דהוי מחילה במקצת וכתב דכיון דמחל לא' מחל לאחר: גם באותו הכלל בסי' ה' גבי ראובן ושמעון שהיו יחד בפנקס המס וכו' ושוב תפסו הקהל לראובן בשביל ע' זהובים הנשארים והכריחוהו לפרוע אותן בשביל הקבלנות וויתרו לו כ' זהובים והשיב שמה שמחלו מחלו לאמצע אלא ע"כ לע"ד נראה כדכתיבנא דמחילה במקצת ע"י פיוס הוי מחילה לכלם: וא"כ נ"ד בפיוס היה כמו שנתבאר בשאלה דמה שראובן ושמעון נתפשרו עם הבעלי חובים היה ע"י פיוס שפייסו להם א"כ ודאי שהוי מחילה ג"כ ללוי וא"כ עלה בידנו דהמחילה שמחלו לראובן ושמעון הוי מחילה ללוי ומ"מ כל זה אינו אלא לדעת הרא"ש ז"ל דסובר דשנים שלוו כא' שגובה מכל א' מהם הכל כמו שנתבאר בסי' ע"ד אבל אנן לא קי"ל הכי כדכ' הרב ב"י סי' ע"ו אלא שהוא חייב על חציו וערב על חצי של חברו וא"כ לדידן לא הוי מחילה אלא לראובן ושמעון לבד וכדכתב שם הרב ב"י דהרא"ש ז"ל לטעמיה אזיל וכן נראה מסוף ההיא תשובה דהרא"ש ז"ל ואע"ג דכתב מהרי"ק בשרש ק"ב דכשלוו שנים לצורך השותפות אין לומר בזה דכל אחד נעשה ערב על חצי של חברו אלא שהוא חייב על הכל הא כבר דחה שם בסי' ע"ד הרב ב"י דבריו ומחי לה להך סברא מאה עוכלי בעוכלא וא"כ ודאי דמה שמחל לראובן ושמעון אינו מחול ללוי אך אם כתוב בשטרות הבעלי חובי' ששלשתם ראובן ושמעון ולוי הם קבלנים או מה שמחל לראובן ושמעון מחול ללוי וכמבואר שם בדברי הרא"ש ז"ל וכדכתב שם בסי' ע"ד הרב ב"י ז"ל. וגם נראה מבואר שראובן ושמעון אם ירצו האלמנה והיתומים צריכים לישבע כמה ממון נשאר בשעת מיתת לוי ושלא העלימו דבר ואע"ג דהם טוענים שמא מ"מ השותפים נשבעים על טענת שמא ובענין המחילה נדון כמו שכתבתי. ולמה שכתבתי דבנ"ד חשוב היורש שותף י"ל דבנ"ד אינו שותף כיון שלא נשאר לו נכסים מאביו ואין עליו שום חיוב לפרוע א"כ אין זה שותף שיטרח בשבילו כיון שאינו מחוייב לפרוע החוב ואם היה לו נכסים מאביו לפרוע היה מקום לטענה שאמרתי זה נראה לעניות דעתי ועיני הרואות וה' אלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות: נאום הצעיר מתאבק בעפר רגלי החכמים. הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה קב שאלה ראובן ושמעון שלקחו בשותפות סחורה מלוי סך מה לזמן שנה אחד ובזמן הפרעון שמע לוי שראובן ושמעון היו חייבים לאחרים חובות הרבה והיה לוי ירא וחרד שמא לא ישאר לראובן ושמעון אחר שיפרעו חובותיהם כדי לפרוע חובו מהם מה עשה לוי שם לראובן ושמעון בבית הסוהר ובהיותם שם בבית הסוהר אמר ראובן לשמעון חברו מה נעשה לפרוע החוב שאנו חייבים ללוי השיב שמעון לראובן ואמר הנח לי כל שעבוד זה החוב עלי ואני אקבל עלי לפרוע ללוי כל החוב שאנו חייבים לו בשותפות באופן שלוי לא יוכל לתבוע ממך ולומר לך כלום על חובו אז ראובן נסתלק מבינתים וקבל שמעון עליו לשלם ללוי כל החוב ועוד אמר שמעון לראובן אני מתנה עמך זה התנאי שאם אוכל לפחות ללוי איזה דבר מהחוב שלוי ימחול לי או מעט או הרבה שלא תוכל לומר לי אני הייתי חברך תן לי מה שהגיע לחלקי והשיב ראובן והודה לדבריו ואחר שקבל עליו שמעון כל החוב ופרע ללוי הלך שמעון עם לוי לדין ושאל ממנו שיחזור לו עשרים אלפים לבנים יען וביען שמתחלת הפסק נעשה באיסור רבית ושמעו ב"ד טענותיו של שמעון וראו שהדין עם