לחם רב (ל"לחם משנה") פ

רבית קצוצה ושעל כן לא נתן לו השארית הזה כמו שנתן לו הי' אלפים לבנים האחרים על כל זה יורנו מורנו ורבינו ושכרו כפול מן השמים: תשובה אומר בהך שטרא דהוציא שמעון האפטרופוס על ראובן המת חספא בעלמא הוא דודאי שייך ביה טענה דאדמון דאמר בפרק שני דייני גזרות אלו הייתי חייב לך האיך אתה לוה ממני דביהבי זוזי וכתבי שטרא מודים לו חכמים ונ"ד נמי יהבי זוזי והדר כתבי שטרא הוא דהא הוה ליה זוזי מעיקרא ואח"כ כתב השטר ונתחייב ליתום וכ"ת הכא טוען שאבד השטר ועתה מצאו לאו טענה היא דהרי אף ע"פ שאבד השטר היה נאמן אם היה טוען בב"ד חייב לי אביך כנגד אלו המעות כ"כ אחרים והיה נאמן בשבועתו מגו דפרעתי וכ"ת שמעון זה מוחזק לכשר וירא שמים הוא ולא רצה לישבע בב"ד אע"פ שלדעת הרמב"ם היא מ"ע לישבע מי שחייבוהו ב"ד שבועה לא היא דודאי טענה חלושה היא זאת ועוד דלאו כל כמיניה לומר שאבד ועתה מצאתיו דא"כ תמה על עצמך למה אמר אדמון דיכול לומר לו אלו הייתי חייב לך האיך אתה לוה ממני לימא ליה סמכתי על נאמנותך והוא נאמן במגו דיכול לומר אבדתי שטרי ועתה מצאתיו דהא כתוב בהגהות אשר"י מצאתי יסור הרב הכהן מספקא אם אדם הוציא שטר על חברו ואותו אומר בו לא פרעת לי בזה השבוע כך וכך והוא השיב לו אמת כדבריך אבל האמנתיך נאמן מגו דיכול לומר לא פרעתי לך שום דבר כי לא הייתי חייב לך וכו' ע"כ הרי דנאמן לומר סמכתי על אמונתך כיון דאיכא מגו וא"כ ה"נ איכא מגו אלא ודאי דלאו כל כמיניה לומר אבד שטרי ועתה מצאתיו: וכ"ת הרי בא בשאלה שראובן תבע זה החוב ליתום ואם היתה תביעה זאת בב"ד למה לא יועיל זה במקום מסירת מודעא דהרי ראובן טען ואמר שאבד שטרו לכך הוא עושה שטר אחר ובגמרא אמר אדמון באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי איבעי ליה למימסר מודעא דמשמע דמסירת מודעא סגי זה אינו כלום דבשלמא בגמ' מועיל מסירת מודעא דלכך מוכרו כדי שיוכל למשכנו והיא טענה ראויה אבל הך טענה דאבד לאו טענה היא כדכתבתי ועוד דהא היה יכול לישבע והיה נאמן בשבועתו כדכתיבנא: כלל הדברים שאין בטענה זו ממש אבל מה שטען שיביא עדים שהוא רבית קצוצה ודאי שאם יביא עדים מעידים שזה השטר נעשה ברבית קצוצה בלא הכשר הוי שפר שיש בו רבית וחספא בעלמא הוא והדין עמו אבל כל זמן שלא יביא עדים אין טענתו טענה ודאי בזה לשאלה וה' ינחנו בדרך נכונה ויצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות: נאם הצעיר וקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: הדין ברור כמו שיפה כתב החכם השלם הפוסק אלא שהייתי רוצה להאריך קצת בקצת מקומות שמהם נראה קצת סתירה לכאורה אך לא ניתן לי זמן וגם כי לענין הפסק דין אינו צריך כי מלבד הראיה מהחכם השלם נר"ו שאין מקים לנגד כלל כל מי שיש לו מוח יכיר ויבין כי דברי האפטרופוס דברי היתול הם ולכן לא חששתי להאריך וחתמתי שמי על הדין ועל האמת: הצעיר שמואל די מדינה: צח שאלה ראובן יש בידו שטר מקויים שחייב לו שמעון מאה פרחים ורצה ראובן הנז' לקנות מהמעות הנז' שחייב שמעון הנז' כך סחורה ובא ראובן הנז' והשטר מהחוב הנזכר בידו ואמר ללוי רוצה אתה לתת לי כך סחורה חלף שטר הנזכר אשר יש לי על שמעון והשיב לוי לראובן אני אתן לך הסחורה בעד השטר הנז' לוי קבל השטר מיד ראובן וראובן קבל הסחורה מיד לוי הנז' ושמעון החייב הנז' היה מחויב בשטר הנז' לחתוך הדיטה לזמן קצוב כמו שכתוב בשטר הנז' ולעת שנתן לוי הסחורה לראובן אמר לוי לראובן בזה התנאי אני נותן לך הסחורה הנז' שאתה תהא חייב לי על החוב הנזכר שאם לזמן הקורטי מהדיטה או לזמן הפרעון לא יפרע לי שמעון הנז' שאתה חייב לפרוע לי החוב הנז' ואז ליותר יפוי כח מלוי הנז' נתן ראובן כתב ידו וכך אמר בכתב הנז' אני ראובן מהשטר ממאה פרחים שחייב לי שמעון נתחייבתי לעשות עם שמעון הנזכר שיחתוך הדיטה לזמן הכתוב בשטר הנז' ואם שמעון הנז' לא ירצה לחתוך הדיטה הנז' לזמן הנז' אני מחייב לך עד שאתה תהא פרוע משמעון מהשטר הנזכר ובא והגיע זמן קורטי מהדיטה הנזכר וראובן לא היה שם שעזב השטר ביד לוי והלך למקומו ונתן כח ללוי הנז' שיגבה ויחתוך הדיטה מהשטר הנז' משמעון ולא דרש לוי הנז' ולא בקש משמעון הנז' שיחתוך הדיטה הנזכרת כיון שיגיע זמנו מפני שכוונתו של לוי שיאריך הזמן מהקורטי הנזכר מפני הריוח שירויח משמעון הנז' היא שלו מהקורטי הנז' ועל ככה לא רצה לשאול לשמעון שום תביעה כלל ואחר שעבר הזמן מהקורטי ומהפרעון הנזכר נמצאו שלשתם ליריד אחד ראובן ושמעון ולוי הנז' ואמר לוי לראובן עדיין לא נתפרעתי משמעון והשיב ראובן ללוי ואמר למה לא עשית השתדלות לגבות ממנו השטר מהחוב הנז' עתה שהוא פה עמנו תן לי השטר הנז' ואני גובה מעמו הסך הנז' והשיב לוי לראובן אין השטר עתה בידי ועל ככה לא תבע ראובן משמעון החוב מהשטר הנז' כי אין השטר בידו כדי לגבותו ממנו ואח"כ עבר זמן הרבה שלוי הנז' לא עשה שום השתדלות כלל ועיקר לגבות החוב הנז' ולא תבע לו לא בפני דין ישראל ולא בנימוסי שאר האומות כלל עתה בא לוי וירצה החוב מראובן הנז' והשיב ראובן למה לא תבעת השטר הנז' מיד לוי ולא עשית שום השתדלות כדי לגבותם ממנו מהכח שנתתי לך וכו'. על כן יורנו מורנו יורה משפטי צדק אם הדין עם לוי לפי שיש בידו הכתב מיד ראובן שחייב לו או לא ושכרו יהיה כפול מן השמים: תשובה אם לא הקנה ראובן ללוי השטר בכתיבה ומסירה ודאי דלוי יכול לחזור בו וכדכתב הטור בחשן משפט סי' ס"ו וז"ל ואם לא כתב כן לא קנה המלוה שבו ואפילו הנייר בעלמא לצור על פי צלוחיתו לא קנה אלא מקח טעות הוא ומחזיר הנייר ויחזיר לו דמים וכו' ע"כ. וא"כ ודאי דיכול לוי לחזור כל זמן שלא קנה השטר עדיין ואפי' ירצה ראובן להקנותו בכתיבה ומסירה כיון שעדיין לא קנאו לוי יכול לחזור קודם הקנין ואע"ג דנתן המעות בעדו דהיינו הסחורה ואיכא דברים ומעות לית ליה אלא מי שפרע לחוד ואפילו ממי שפרע יש לפוטרו כיון דהוא חוזר מפני שהוא ירא שלא יגבה חובו משמעון ויפסיד אותו וכבר כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק הזהב וכתבו הטור בסימן ר"ד דהיכא דחוזר משום שהוא ירא שמא יפסיד הכל לית ביה מי שפרע אבל אם הקנה ראובן ללוי החוב בכתיב' ומסיר' כדת וכהלכה וקנהו לוי בזה אני רואה שיש חלוק בדין בין מה שנזכ' בשאלה למה שכתוב בלשון הכתב דבלשון השאלה כרוב דאמר לוי לראובן בזה התנאי אני נותן לך הסחורה הנז' שתהא חייב לי על החוב הנז' שאם לזמן הקורטי מהדיטה או לזמן הפרעון לא יפרע לי שמעון הנז' שאתה חייב לי לפרוע החוב הנז' ואם הדבר כן שהתנה לוי כך והודה לו ראובן בכך ודאי דהוא חייב ללוי שהרי הוא ערב גמור אם היה קנין בדבר. דאף על גב דמשתעבד נפשיה בלשון אסמכתא אם לא יפרע לך פלו' אני אפרע לך חייב וכדכתב הטור בריש הלכות ערב ואפילו לא היה קנין בדבר הרי התנה על כך ועל דעת כן נתן לו הסחורה וכיון שכן הרי חייב ראובן עצמו בעת שלקח הסחורה שאם לא יפרע שמעון ללוי לזמן הפרעון שיפרע הוא בעדו שכן אמר בפי' שאם לזמן הקורטי מהדיטה או לזמן הפרעון וכו' ואעפ"י שנתרשל לוי ולא גבה משמעון אין בכך כלום דגדולה מזו כתב הרמב"ן ז"ל כתבו הטור בסימן קל"א ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה בו בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה ואם לאו יפטר מהערבות ולא רצה המלוה והאריך הזמן ללוה אין הערב נפטר בכך ע"כ. הרי אעפ"י שמדעתו האריך לו הזמן אין נפטר הערב בכך כ"ש שלא האריך כאן מדעתו אלא שנתרשל ולא גבה ממנו. אך כפי הנראה מדברי לשון הכתב נפטר ראובן מטענת לוי שבלשון הכתב כתוב שנתחייב שאם לא ירצה שמעון לחתוך הדיטה שהוא מחייב לפרעו וכיון דלא דרש לוי משמעון שיחתוך הדיטה א"כ לא חל הערבות על ראובן דצריך שלא ירצה שמעון לחתוך הדיטה כלו' שימחה ולא ירצה בכך כדי שיחול הערבות על ראובן ואעפ"י שנתחייב לעשות עם שמעון שיחתוך הדיטה היינו ודאי אם ירצה לוי וכיון דלא רצה לוי דהרי הניח השטר ביד ראובן כשהלך מן העיר והוא לא דרש משמעון שיחתוך הדיטה לזמן הקורטי ודאי דלא ניחא ליה בהכי וא"כ כפי לשון הכתב פטור ראובן וכפי לשון השאלה נראה דחייב ועל הב"ד אשר שם לברר הדבר לאמתו איך היו תוכן הדברים ולהיות המוביל נחוץ מאד לא יתנני השב רוחי גליתי דעתי בקצרה: נאם הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: צט שאלה ראובן ושמעון שיש להם שטר ביניהם ז"ל בפעח"מ שלהיות אמת שנפלו דברי ריבות בין ראובן ושמעון על נכסי עזבון לוי אשר לראובן משפט ירוש' בנכסי' הנז' ובכלל טענותיו של ראובן טען על שמעון שהוא גבה מאת יהודה או מאביו תושב אישקופיא ל"ה אלפים לבנים שהיה חייב יהודה הנז' ללוי הנז' ושמעון השיב שלא קבל מהחוב הנז' מש"פ ומעלה וליפוי כח ראובן יורש הנכסים בא לפנינו שמעון מדעתו וקבל על עצמו ונתחייב חיוב גמור מעכשיו שכל עת וזמן בעולם שימצא ששמעון או אחר בעדו קבל וגבה מאת יהודה החייב הנז' או מאביו מעות בהרשאת שמעון או בכתב ידו כולם או מקצתם שכל מה שימצא או יתברר ע"פ שטר ראיה שיצא מתחת יד יהודה אז אביו הנז' שקבל שמעון או אחר בעדו מהחוב הנז' מעתה נתחייב שמעון לפרוע כל אותו הסך לראובן הנז' תוך שלשה ימים לדרישתו מפני שאותם המעות הם מראובן שיורש אותם ולגמור ולקיים כל הנ"ל נטל שמעון קנין גמור ושלם לקיים כל הנ"ל ונשבע וכו' עתה יורנו מורנו אם יביא עדים יהודה החייב ששלח לשמעון כ"כ צמר ונתפרע מהחוב המ' של לוי אם בדין יזכה ראובן לגבות משמעון על פי השטר הנז' או לא ושכרו כפול מן השמים: תשובה הן אמת אני טרוד מאד בבלבול גדול נפל בקהלנו מודעת זאת בכל הארץ לכל באי שער עירנו אך אמנם להפצרת השואל יואל לדעת דעתי אומר בריש מילין שאם יביא יהודה עדים כמו שכתוב בשאלה דזכה ראובן והטעם דאף עפ"י שבשטר החוב שנתחייב שמעון אין כתוב שם אלא בכל מה שימצא או יתברר ע"ע שטר ראיה שיצא מתחת יד יהודה דמשמע דדוקא ע"פ שטר ראיה נתחייב שמעון לראובן מ"מ לא גריעי עדי' משטר ולא עדיף כתבם מפיהם והרי הרב מהר"י קולין ז"ל כתב בשרש קי"ב שבכל תנאי שאדם מתנה עם חברו אין אומרים הלך אחר לשון התנאי דוקא עד שלא נלמד ממנו לחייבו המתנה כי אם באותו התנאי שהוזכר דוקא ולא בכיוצא בו אלא יתחייב המתנה אפילו בדבר שאינו יוצא מתוך לשון התנאי כלל רק שלא יקשה על יותר וכו' והביא ראיה לדבר יע"ש. הרי דהרב הנזכר חייב בדבר שלא הוזכר בתנאי כיון שהוא דבר שוה ואינו קשה יותר ממה שהתנה וכן הטור בח"מ סי' רכ"ה כתב שם בשם אביו הרא"ש ז"ל כשהמוכר קבל עליו אחריות היין אונס דאתי ליה מעלמא שפיכה ושבירה ומסתמא ה"ה נמי כל אונסא דאתי ליה מעלמא דמאי שנא האי מהאי ע"כ הרי דלמדין מדבר לדבר בחיוב התנאי אם היה דבר שוה לו כ"ש וק"ו בנ"ד דעדיף מיניה דודאי עדיפי עדים דמעידים ע"פ משטר כתוב וחתום לענין עדותן דאלים עדות' טפי מפיהם יותר מכשהוא מפי כתבם ודבר זה פשוט ואין צריך לפנים. אך