לחם רב (ל"לחם משנה") עט

באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אבל באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כולי עלמא מודו ונ"ד כשמסר לו המעות למקצת קורדובאניש לא כתב לו שפר וכיון שכן היה לו להתפרע ממנו: ועוד דהטור כתב בריש סי' פ"ה בח"מ בשם הרמ"ה דהיכא דראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון על ראובן מאוחר לשטרו של ראובן והגיע זמן הפרעון קודם שלוה משמעון יכול שמעון לומר לראובן אלו הייתי חייב לך לא היה לך ללוות ממני לא שנא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי לא שנא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ונדון דידן דכוותא היא והגם כי יש חולקים על הרמ"ה ז"ל יכול ראובן המוחזק לומר קים לי כוותיה כל שכן דבנ"ד כ"ע מודו כדכתיבנא ולא צריכא להאי דהרמ"ה ז"ל וא"כ הדין עם ראובן מכח טענה זאת: אך מה שטען כי מאין היה לו לפקיד ממון לפרוע אין זו טענה דאמור מציאה אשכח או בא לו שום ריוח או דבר אחר כיון ששטרו בידו נאמן לומר שפרע אם כתב לו הגוי התקבלתי. ומה שטען דאותו השטר אינו כתוב בו שלא ישמט: איברא דהרשב"א ז"ל כתב בתשובה הוזכרה בב"י חשן משפט סוף סי' ס"ז דשמעון דלוה מעות מגוי ונעשה לו ראובן קבלן והוצרך ראובן לפרוע לגוי בכח החצר ואחר נכנסה שמיטה דאם הגוי מכר שטרו לשמעון דאין השביעית משמטתו דאין הגוי בתורת שביעית וישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי וכו' וסיים דבריו שם דלאו דוקא קבלן אלא אפילו ערב ג"כ הוא משמט לפי שמשעה שפרע חזר על הלוה כמלוה ונעשה לו כמלוה על פה ומשמט א"כ בנ"ד ג"כ שפרע הפקיד בעד ראובן ובאה השמיטה אחר כך יש לו להשמט דכיון דפרע בעדו נעשה לו כמלוה על פה: אך ראיתי להרב מורי ז"ל בפסקיו ח"ב סימן רל"ז דהסכים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה אע"ג דמתחלה היה דעתו שנוהגת כיון שראה אח"כ דברי רבו מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל דאין שמיטה נוהגת חזר בו. אך הרב הכהן נר"ו בפסקיו ח"א סימן פ"ה נוטה לומר דשמיטה נוהגת בזמן הזה והרב מהר"י אדרבי בפסקיו סימן ק' כתב וסתם דאם יש מנהג קבוע בעיר שלא לישמט אינו משמט ולכאורה נראה דמנהג קבוע הוא בעיר שלא לישמט וכמו שכתב הרב מורי ומשום האי טעמא לחוד לא הייתי מזכה לראובן כיון שמורי ז"ל חזר בו ופסק דאין שמיטה נוהגת בזמן הזה אך מהטעם הראשון הדין עמו כדכתיבנא: גם מהטעם האחר הבא בשאלה דצריך שנדע שהוא כתיבת הגוי בעל השטר הדין עמו דהא קי"ל דכדי לגבות החוב הערב מהלוה צריך שיכתוב המלוה לערב התקבלתי ממך דמי החוב ואז חשוב כשטר גמור אליבא דכ"ע לענין שאינו נאמן הלוה לומר פרעתי כיון שהשטר ביד הערב וכתב לו המלוה התקבלתי אבל בנ"ד דלא נודע ע"פ ב' עדים נאמנים שהוא כתב הגוי ודאי דאין זה כתב לו התקבלתי ויכול לומר לו פרעתיך כי אין שטר החוב שבידו ראיה לעשותו מלוה בשטר כמו שכתב הטור בסימן ק"ל: ומה שטען ראובן דאומדנא גדולה היא שאיש עני כמוהו איך הניח דבר כזה לתובעו לסוף כ' שנה זו אינה טענה דהטור כתב בסימן ס"א שאלה להרא"ש וכתוב שם וז"ל מה שרצית לפסול השטר מפני שלא הוציאו בחיי אביהם ועוד מפני שבא לתכלית העניות אין זו טענה לפסול השטר ע"כ ומ"מ נראה משם דאהני הא לשוויי האי דינא כדין מרומה לחקור ולדרוש בו ומ"מ מהטענות הראשונות נראה דזכה ראובן בדינו כדכתיבנא הנלע"ד כתבתי: הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: צו שאלה שטר א' שכתובים בו עניינים שונים והעדים החתומים בו מעידים בפיהם עדות נאמנה שבשעת חתימת השטר לא דקדקו היטב על כל העניינים הכתובים בשטר והנה אמת נכון הדבר שעל זה חתמו ועל זה לא חתמו שלא עבר בפניהם יורנו מורנו אם מפיהם אנו חיים ויהיו נאמנים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו אם לאו ומה' תהי משכורתו שלמה: תשובה בירושלמי שנינו גבי שטרות המוקדמין מי מודיע ר"ש בר אבא בשם רבי יוחנן הן הן עדיו והקשו והא אמר ר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי תמן כשאומרים לא חתמנו ברם הכא יכול לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ע"כ. וכתבו הר"ן בריש ר"ה וכתב משם הר"ז ומכאן אנו למדים שכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים ע"כ גם הטור בח"מ סי' ע"ה כתב שטר שיש בו נאמנות וכו' אבל אם העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו בצווי הלוה אלא מפני שופרא דשטרי כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל: השטרות וכו' אין סומכין על הנאמנות ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתימי כדאיתא בירושלמי נאמנים העדים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ע"כ. משמע מכל הני דדווקא בדבר שאפשר שהעדי' יטעו בו בהא הוא דאמרי' דיכולים לומר על זה לא חתמנו אבל בדבר הפשוט שאין העדים מצוים לטעות בו לא דהר"ז כתב כן כדכתיבנא גם לשון הטור הוא כיוצא בו שכתב שהעדים נותנים טעם לדבריהם שכחבוהו לשופרא דשטרא כדרך הסופרים לכתוב כן משמע דאם לא נתנו טעם לדבריהם ואין הדבר מצוי לטעות לא וההיא דשטר מוקדם הוא דבר מצוי לטעות דלא הרגישו במה שהוא מוקדם וכדכ' הטור בח"מ סי' מ"ג ולזה כתב הר"ז ז"ל שצריך ב"ד גדול להחמיץ הדין כלומר לידע אם הוא דבר מצוי לטעות או לא ותלוי הדבר בעיני ב"ד וכל זה הוא לדעת המפרשים דמפרשי הירושלמי בכתב ידן יוצא ממקום אחר: אבל יש להרמב"ן ז"ל בזה דרך אחרת דהוא מפרש הירושלמי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכמו שכתב שם הר"ן בריש ר"ה והרב הנמוקי בפרק איזהו נשך וביאר דבריו הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו הראשונים דף קל"ה שמפרש דהירושלמי בעי לאוקומי מתניתין דשטרי חוב המוקדמין אפי' לרבי מאיר ורבי מאיר אית ליה בפרק האשה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והעדים שאמרו כתב ידינו זה אפילו שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר שוב אין נאמנים לומר אנוסים אנו ואליביה פריך התם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וא"כ אפילו דמוקמת מתניתין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מתוקמא לרבי מאיר והא דבעי לאוקומי מתניתין אליביה יש לי לומר משום דסתם מתני' רבי מאיר ועוד דבפרק איזהו נשך מוקי הך מתניתין ר"ל כרבי מאיר דקניס התירא אטו איסורא כדאמרי' התם ואיהו גופיה אמר דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו' א"כ קשה לדידיה מתניתין דלא מתוקמא כר' מאיר כדמוקי לה איהו גופיה ואע"ג דמאן דשני בירושלמי הן הן עדיו היינו רבי יוחנן ועליה פריך מהא דר"ל מ"מ פריך לר"ל גופיה דהיכי מתוקם לדידיה מתניתין דע"כ צריך לתרצה כדתריץ רבי יוחנן דקאמר הן הן עדיו דאל"כ מי מודיע וכיון שכן מקשה ליה דאיהו גופיה אמר דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי ואיהו מוקי לר' כר' מאיר וא"כ לא מתוקמא מתניתין כדכתיבנא ועוד אפי' לרבי יוחנן גופיה פריך דאיהו מוקי מתניתין נמי כרבי מאיר דבפרק איזהו נשך קאמר אפילו תימא רבנן וכו' משמע דמתניתין אתיא ככ"ע ולהכי פריך מר"ל ושני דכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו בדבר שהוא מצוי לטעות אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אפילו בדבר המצוי לטעות אינם נאמנים זה דרכו של הרמב"ן ז"ל. נמצינו למדים בנ"ד דאם הוא דבר שאינו מצוי לטעות לכ"ע אין העדים נאמנים על כך ואם הוא דבר שמצוי לטעות להר"ז הלוי וסייעתו נאמנים העדים לומר טעינו אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ולהרמב"ם דוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים וכן נראה דעת ר"י והרא"ש לכאורה שכתב הטור בסי' מ"ג או שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואמרו שטעו בשנת המלך וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל א"כ בנ"ד בדבר המצוי לטעות וכתב ידן יוצא ממקום אחר ואמרו העדים טעינו הוי פלוגתא דרבוותא ואם העדים באים להחזיק ממון במה שאומרים טעינו מוקמינן ממונא בחזקתיה ואם באו להוציא אינם נאמנים כיון דהוי פלוגתא דרבוותא אבל בשאינו מצוי לטעות לכ"ע אינם נאמנים ומה נקרא דבר המצוי לטעות זה תלוי בעיני ב"ד ועל זה כתב הר"ז וצריך לזה ב"ד גדול ולהחמיץ הדין הנראה לע"ד כתבתי: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: צז שאלה ראובן מינה לשמעון אפטרופוס להיות מפקח על בנו ועל עזבון שלו ושמעון בעת שצוה ראובן להיות אפטרופוס לא נמצא בעיר אמנם אחרי ביאתו נתרצה להיות אפטרופוס כמצות המת ולאחר שנתגדל היתום והיה בן י"ד או בן ט"ו שנים עמד בחשבון עם האפטרופוס הנז' ונמצאו בידו מעזבון של אביו י' אלפים לבנים ונתפשר היתום עם האפטרופוס שיעמדו המעות בידו עוד חמש שנים אחרים ויתן לו אחר חמש שנים חמש אלפים ות"ק לבנים אחרים ריוח הכל בלי שום אחריות כלל רק רבית קצוצה ולאחר הגיע הזמן מהחמש שנים בקש היתום מהאפטרופוס הט"ו אלפים ות"ק לבנים שהם הקרן והריוח ולא היו בידו כפי שעה ובקש היתום ממנו שלפחות יעשה לו שטר חוב מהמעות הנז' כולם וכן עשה והחתים לו שטר חוב מט"ו אלפים ות"ק לבנים ולא עברו ימים מועטים ופרע ליתום הי' אלפים לבנים שהם הקרן בלבד ובין כך ובין כך נפטר היתום לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וקמו יורשי היתום ותובעים מהאפטרופוס שארית החוב שנתחייב בשטר מקויים והאפטרופוס הנז' הוציא עכשיו שטר מקויים שריר וקיים על אביו של יתום הח' איך היה חייב לו ט"ו אלפים לבנים וטוען שבהיות שבזמן שמת ראובן לא נמצא בעיר ושעל כן לא תבע החוב הזה אז ויורשי היתום טוענים שא"כ למה נתחייב לבנו היתום אח"כ בשטר ולא היה מנכה אליו חוב אביו והוא טוען שפעמים רבות תבע מהיתום חוב זה מאביו והיתום היה אומר או תביא עדים או תוציא שטר מקויים ואז בקש וחפש למצוא השטר חוב זה שהוציא עליו עכשיו מט"ו אלפים ולא מצאו וגם שכח מי הם העדים החתומים בשטר ההוא ובין כך ובין כך העולם היו מרננים אחריו שהיה רוצה לאכול ממון היתום שמינו לידו והוא למען ירחיק מעליו לזות שפתים הוכרח לעשות לו השטר וגם הוכרח לפרעם אמנם היה שומר הדבר בלבבו לאמר ימים ידברו אי יתגלה השטר או עדי השטר וכל זמן שלא נתגלה הוכרח לפרוע לו העשרה אלפים לבנים מהקרן אמנם הריוח טען שאפילו שלא ימצא השטר עכ"ז אינו חייב לפורעם לו מפני שהם רבית קצוצה ואסור אפילו ליתומים קטנים כיש לגדול כמוהו ויורשי היתום טוענים שהם אינם יודעים כלום רק הם מוצאים שטר מקויים ומה שפרע ליתום יהיה פרוע ותובעים השארית באומרם מי יודע אם היה הכל קרן ולא ריוח כדבריו ועוד שאפילו שהיה ריוח למה כתב לו בשטר ואפטרופוס טוען שהוא היה סובר שאפילו היתומים גדולים מותרים אפי' ברבית קצוצה אבל עכשיו אמרו לו שהדין אינו כן וגם טוען שהיתום בהיותו חי תבע לו כל החוב בשלמות ובזאת הטענה עצמה דחה אותו ושיש עדים מגידי אמת על זה שעמדו בפניהם ונתברר הענין מפי היתום והאפטרופוס שהיו מרבית קצוצה ועתה יורנו מורנו אם עכשיו שמצא שמעון האפטרופוס השכר שהיה מבקש כל כך זמן שריר וקיים אם יוכל לגבות עמו תשלום כל הט"ו אלפים לבנים ואם לא יזכה בזה אם יכול לעכב אלו החמשה אלפים ות"ק לבנים מדין רבית שיש עדים שנתברר הענין בחיים חייתו של היתום שהיה שארית זה