לחם רב (ל"לחם משנה") ז

כך והשיב לו ראובן תן לו לתוגר כל מה שידרוש ואנחנו נעמוד למשפט על היתרון שהם אלו הג' גרוש"ש עתה שואל שמעון מראובן שיתן לו זה היתרון מפני שהוא פרע בעדו לתוגר אלו הג' גרוש"ש כי הוא היה חייב לתת לתוגר הרבית והוא אינו חייב לתת לראובן רבית אעפ"י שעכב המעות בידו ט"ו חדשים משיב ראובן אם אתה היית נותן המאתים גרוש"ש בזמן הקצוב לא היה לוקח ממך התוגר הג' גרוש' יותר ואת הוא דאפסדת אנפשך שעכבת הנכסים ואני איני חייב לתוגר רבית ואין מכיר לי התוגר והתוגר סומך על המשכון ואחריותו עליו שבדרך מקח לקחו ואין לו לתוגר עלי ועל שלוחי חוב כלל ואם אתה עכבת הנכסים וגרמת לעצמך הפסד עלי דידך ליהדר ועוד שנמשך לך תועלת גדול מהעכוב שהוקרו הנכסים בין זה הזמן עלו יותר ויותר כפלי כפלים מהרבית שפרעת יורנו מורנו הדין עם מי: תשובה ודאי שראובן שלא כדין עשה במה שצוה למשכן נכסי שמעון שאעפ"י שהיה לו תביעה עליו היה די לו בעכוב הנכסים עד אשר יעמדו לדין ולא למשכנם לתוגר אבל מ"מ נראה לי שהוא פטור מהג' גרוש' שפרע שמעון לתוגר יותר אע"ג דבפרק איזהו נשך תניא דישראל שלוה מעות מן הגוי מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור וכתב הטור בי"ד סי' קס"ט דאפילו אמר תנם לי ואני אעלה לו אסור ואם כן נראה לכאורה בנ"ד דראובן זה לוה מן הגוי ברבית על משכנו והוא חייב לגוי אם שמעון זה פורע בעדו לתוגר הרבית שחייב לו ראובן הוי כאלו פורע הוא לראובן שכר מעותיו שהיו בטלות אצלו ט"ו חדשים שנתעכבו בידו מ"מ בנדון דידן הרי ראובן זה נתן משכון וכתב הטור שם וז"ל ישראל שאומר לחברו לוה לי מעות מהגוי אם נתן לו משכון ואמר ללות עליו מותר שהגוי סומך על משכונו ומותר לשליח ליקח הרבית וליתנו לגוי לפי שהוא שלוחו של ישראל וכל מה שלקח ונותן אינו אלא בשליחותו של זה ואינו לוה ולא ערב ואם לא נתן לו משכון אסור שהגוי אין לו עסק אלא עם הישראל שהלוה לו והוא חוזרו ומלוה לישראל ששלחו ואם אמר לחברו לוה לי מעות על שמי מותר שאז הגוי סומך על המשלח ואחריותו עליו ואינו אלא שליח בעלמא ע"כ. והדברים אלו כתבם הרא"ש והרב הנימוקי בפ' איזהו נשך בשם הר"ן וכתב שם הרב בית יוסף דדין דאמר לוה מן הגוי מעות על שמי היינו שלא יתבענו מדין לוה ולדעת הר"ן אף מדין ערב קבלן ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין דהרב הנימוקי כתב שם בשם הר"ן דישראל יכול להיות ערב לישראל חברו כשלוה מן הגוי אפי' ערב קבלן וכן כתב שם שהוא דעת הרשב"א זיל ושכן נהגו במקומותיהם והא דכתב הר"ן דאין להיות ערב קבלן היינו כשהגוי לוה מישראל ונעשה ישראל ערב לישראל חברו אז אינו יכול להיות ערב קבלן וכדכתב נימוקי יוסף שם וטעם הדבר כתב הרב ב"י בריש סימן ק"ע. אבל לעשות ישראל ערב לישראל כשלוה מן הגוי סובר הר"ן דאפילו ערב קבלן מותר ודין זה דאומר לחברו לוה מעות מגוי על שמי היינו שנעשה ערב הישראל לגוי בשביל ישראל חברו ודבריו צריכים לי עיון: ומ"מ למדנו שהיכא דיש משכון דאין אחריותו על השליח מותר א"כ בנ"ד שנתן משכון והתוגר לקחו בדרך מקח שאין אחריותו כלל על השליח פשיטא שמה שפורע שמעון אינו נראה כפורע בשביל ראובן דראובן אינו חייב לתוגר כלל דראובן זה הוי כאלו לקח נכסים אלו של שמעון ומכרם ושמעון פדאם עתה ממי שלקחם מיד ראובן: וכי תימא דל מהכא טעמא דרבית לחייב ראובן מפני שהזיק ממונו ונתנו ביד התוגר שלא כדין כדכתיבנא וחייב לשלם לו כל הפסדו שהוא גרם לו כל הפסד רבית זה שלקח ממנו התוגר ואין לומר דאיהו דאפסיד אנפשיה דהיה בידו להסיר הנזק הזה הבא לו ולפרוע לתוגר תיכף ומיד ולא הציל ואיהו דאפסיד אנפשיה כמו שבא בשאלה דהא אמרינן בסוף פרק ב' מבבא קמא הניח גחלת על בגדו ונשרף חייב וכן אם הניח גחלת על לב שורו אף על פי שרבו היה שם והיה יכול לסלק הגחלת מ"מ חייב המזיק כדכתב הטור בסימן תי"ח בח"מ דדוקא גבי הניח גחלת על לב עבדו אמרינן דפטור לפי שהמניח חושב שיסירנה אדונו כיון שהעבד חייב במצות ולא יסמוך על תשלומין של זה אבל בממונו אינו חושש לסלק ההיזק כיון שזה חייב לשלם לו הרי מוכח מכאן דאף עפ"י דיכול לסלק ההיזק הניזק המזיק חייב ואם כן אי דיינינן לראובן זה כמזיק ממון חבירו או כמוסר ממון חבירו ביד גוי דדינו כמזיק לכל דבר וכדכתב הטור בח"מ סימן שפ"ח דדין אחד להם נראה דחייב ראובן זה כיון שהוא הזיק ואעפ"י שלא סלק שמעון ההיזק לזה אני אומר דשאני נידון דידן דשמעון זה קבל על עצמו לפדות המשכון מיד התוגר ולכך ראובן לא השגיח על הענין דאם לא היה שמעון אומר לו כן היה שולח המעות ביד אחר והיה פודה המשכונות ואם כן נמצא דשמעון זה הוא המזיק ואין זה כההיא דהניח גחלת על לב שורו דהתם לא גרם הוא היזק כלל אלא שלא סלקו אבל בנידון דידן הוא גרם להזיק כדכתיבנא ואין לדמות גרימת ההיזק לסילוק ההיזק: ועוד מטעמא אחרינא יש לפטור לראובן דהוא כגזלן שעשה שלא כדין שמכר משכון חבירו ונטל המעות לעצמו שלא כדין וכיון שמכר המשכון לגוי דמכירה גמורה עשה כמו שבא בשאלה דלקח התוגר בדרך מקח אם כן אם תובע שמעון נכסיו מראובן אינו חייב לו אלא כשעת הגזלה וכדאמרינן בההוא דגזל חביתא דחמרא ומכרה או נתנה דמשלם כמו שהיתה שוה בשעת המכירה דהיינו כשעת הוצאה מן העולם וכדכתב הטור בח"מ סימן שס"ב ואפילו נתיקרה אחרי כן אינו חייב לפרוע לו אלא כמו ששוה בשעת המכירה א"כ אם ראובן זה פורע לשמעון הנכסים כמו שהיו שוים בשעת המכירה וכמו שאמרו כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה הרי יש באלו הנכסים יותר ממה שהיו שוים אז כפלי כפלים מהיתרון של רבית שלקח התוגר וכיון דיוקר הנכסים לא נתייקרו אלא לתועלת הגזלן איך שואל ממנו שמעון היתרון דבכלל מאתים מנה ותועלת הנכסים הוא כפלים מן היתרון לכן אני אומר דראובן זה פטור מכל הני טעמי בלי שום פקפוק כי הם טעמים ראויים בעיני ומה גם להחזיק ממון כי בעילה כל דהוא מוקמינן ממונא בחזקתיה הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי. הקטן אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: שאלה ט ראובן שמעון ולוי אחים יתומים היו ואין אב וכשנפטר אביהם לב"ע וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק כל נכסי עזבונו הן כסף הן שוה כסף מחוט ועד שרוך נעל נשארו ביד ראובן ושמעון הכניס בניו הגדולים ונשאו ונתנו בכל נכסי עזבונו בכל אות נפשם עד כי גדל לוי הקטן והגיע לכלל שנים ותבע מאחיו ראובן ושמעון חלקו מנכסי עזבון אביהם שהוא כך וכך והשיבו אורו דבר שאין לאל ידם לתת לו חלקו מנכסי עזבון אביהם אך אמנה שהרשות בידו נתונה ליקח הסך ההוא בנשך ומרבית מאיש נכרי אשר לא מבני ישראל הוא והם יכנסו בעדו ערבים קבלנים גמורים לנכרי ההוא לשלם קרן וריוח ולוי טוען ואומר שיפרעו אחיו הנז' הקרן והריוח והם אומרים שהקרן אשר אכלוהו הם יפרעו אבל הריוח שלא אכלו ממנו מאומה שאינם חפצים לפרוע יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ושכמ"ה: תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בפרק איזהו נשך ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב ערב דמאן אילימא ערב דישראל והא תנן אלו עוברים בלא תעשה וכו' אלא לגוי וכיון דדיניה דגוי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא אמר רב ששת שקבל עליו לדון בדיני ישראל אי קביל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לישקול אמר ר' ששת שקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו ע"כ. ונחלקו רש"י והרשב"א בפי' דהך מילתא דלרש"י צריך שיקבל הגוי שלא יתבע מן הערב אלא כשלא ימצא ללוה בדינינו אבל אם יכול לגבות מאיזה מהם אסור ולהרשב"א ערב דידהו הוי ערב שלוף דוץ וצריך שיקבל שיוכל לגבות מאיזה מהם שירצה תחלה שלא בדיניהם שלא יוכל לגבות מן הלוה עד שיתבע לערב ומינה כשקבל לדון בדינינו דהוי קבלן דיכול לגבות מאיזה מהם שירצה דלרש"י אסור ולהרשב"א מותר. והרב בעל העיטור נראה שהסכים לסברת הרשב"א שכתב הרב ב"י בטור י"ד סימן ק"ע דישראל שלוה מגוי ישראל נעשה לו ערב אפילו לא קבל עליו לדון בדיני ישראל דמ"מ גוי הוא נוטל הרבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא אמרו כשקבל עליו לדון בדיני ישראל אלא בגוי שלוה מישראל ונכנס ישראל אחר ערב ע"כ. וקשה לסברא זו כשהקשו בפרק איזהו נשך ערב דמאן וכו' למה הוצרכו לדחוק ולומר בשקבל לזו ולא קבל לזו לימא דברייתא איירי שנעשה ערב לישראל כשלוה מן הגוי דבכל גוונא מותר ועוד היכי קאמר התם רבית נמי לא לישקול כיון דהגוי הוא הלוה וישראל יוצא ערב בשבילו לא שייך לומר לא לישקול אלא לא ליסיב ונראה שהתלמוד לא רצה לפרש בברייתא דישראל נעשה ערב בשביל ישראל חברו לגוי משום דלישנא דברייתא קא דייק דקאמר אבל אתה נעשה לו ערב ולא קאמר אתה נעשה בשבילו ערב ומדקאמר לו משמע דהמלוה הוא ישראל ובעל העיטור גריס ערב דמאן ולא גריס ערב למאן כמ"ש רש"י והרי"ף והרא"ש וכן הוא בגירסתנו בתלמוד שלנו. איברא דבגירסתנו כתוב אלא לגוי ולבעל העיטור צריך לגרוס אלא דגוי וה"ק תלמודא את אמרת נעשה ערב לישראל משמע שהמלוה ישראל בשביל מי נעשה ערב כלומר מי הוא הלוה וזה אומר דמאן אילימא דישראל שישראל הוא הלוה והא תנן וכו' אלא דגוי שהגוי הוא הלוה ופריך דכיון דדיני' דגוי דאזיל בתר ערבא וכו' כלומר הוא מפרש כסברת הרשב"א דערב דגוי הוא שלוף דוץ ואינו יכול לתבוע אלא מן הערב ולהכי פריך כיון דדיני' דגוי דאזיל בתר ערבא הרי יכול הגוי לדחותו ולומר לו לך תבע מן הערב שלי שהוא הישראל וה"ל כאלו יש מלוה לישראל הערב כמ"ש המרדכי בשם רבי"א ותירצו שקבל עליו לדון בדיני ישראל וכיון שכן אין דינו של גוי לומר לך תבע מישראל והישראל מן הגוי בידו לתבוע והקשו אי קבל עליו לדון בדיני ישראל אם כן אין הישראל יוכל לגבות ממנו רבית דיאמר לו הרי בדינך אין אתה יכול לגבות לזה תירצו שקבל עליו לזו וכו' ואע"ג דלשון לא לישקול ק"ק לזה דאיירי בישראל מ"מ איכא ניחותא לפי' זה חדא לשון הברייתא דאמר לו ולא בשבילו ועוד דלגירסת רש"י דקאמר ערב למאן פי' למאן דקאמ' בגמ' הוי מי המלוה ופי' לו דקאמר בבריית' הוי הלוה נמצא לפי' בעל העיטור דלא איירי התלמוד אלא דגוי הלוה מישראל וישראל נעשה לו ערב דלזה הוצרכו בגמרא לתרץ בשקבל וכו' אבל בישראל הלוה מן הגוי ונעשה לו ישראל ערב כיון דאין כאן רבית הבא מלוה למלוה קיל טפי ובכל גוונא מותר וא"כ הרי הסכים לסברת הרשב"א והקל יותר ממנו ורבי"א גם כן הסכים לסברת הרשב"א כדכ' שם הרב בית יוסף וכן הראב"ד והר"ן ז"ל: איברא דמדברי ראב"ן שכתב המרדכי נראה שהסכים לסברת רש"י שכתב דהיכא דהישראל נעשה ערב בשבילו לישראל חברו בשביל הגוי בקנין דחייב לפרוע לו ודבר תימה הוא זה שהרי יש להחמיר טפי בגוי הלוה וישראל ערב לישראל חברו מהיכא דגוי המלוה וישראל ערב בשביל ישראל חברו משום דהוי רבית הבאה מלוה למלוה כדכתיבנא בשם בעל העיטור וגם הר"ן החמיר יותר בגוי הלוה וישראל ערב שכתב דשם דוקא ערב מותר אבל קבלן אסור אבל בגוי המלוה אפילו הישראל קבלן מותר וטעמא כדכתיבנא דלא הוי רבית הבאה מלוה למלוה והדעת מוכחת כן וא"כ איך כתב ראב"ן איפכא דיש להחמיר טפי בנוי המלוה וישראל ערב אלא שנ"ל