לחם רב (ל"לחם משנה") עח

לו לעשות שטר נגד הקונה שאם לא יבא לסוף שני חדשים לפדות משכונו שיהיה לראובן כח למוכרו: ובטענה הראשונה ודאי דלא צדק שמעון דאפילו היה טוען כן ראובן בבית דין לא היה סתירה באלו הטענות דתרתי הוו היה אדם בטוח ולקח משכון ממנו. ועוד שיכול לתרץ דבריו דהבטחון הוא מפני שלקח משכון ממנו ואם כן כיון שאם היה טוען כן בבית דין לא הוי סתירה אפילו נחשוב מה שכתב לו כאלו טען בבית דין אין בכך כלום דלא סתר דבריו: גם מה שטען דהעד הכחישו גם בזה לא צדק איברא דכתב הטור בהלכות טוען סימן ע"ה דהיכא דטען תחלה לא היו דברים מעולם ובא עד אחד והכחישו ואחר כך טען לויתי ופרעתי דמתוך שאינו יכול לישבע משלם גם הרמב"ם ז"ל כתב כן בפרק ד' מהלכות טוען אלא דהטור בסימן ע"ט כתב אבל הטוען לא היו דברים מעולם וחייבוהו שבועה וכשבא לישבע חזר וטען וכו' אפילו עד אחד מכחישו ישבע היסת שפרע דמשמע דחולק על מה שכתב בסי' ע"ה וכמו שהקשה הרב ב"י שם שכתב וז"ל קשה לי דאם מכחישו בטענה ראשונה הרי הוחזק כפרן וכו' קושיתו ודאי קושיא אבל לא בההוא גוונא דמקשה לה דאיהו מקשה משום דהוחזק כפרן ולע"ד אינו כן דהרמב"ם כתב בפרק ו' מהלכו' טוען דאינו כפרן עד שיבאו שני עדים, ויכחישוהו ואם כן עד אחר אינו עושה אותו כפרן ומה שכתב בהכחישו אחד מתוך שאינו יכול לישבע משלם כבר ביאר דעתו בעל התרומות וכמו שהביא שם לשונו הרב בית יוסף דלאו טעמא משום דהעד זה שהכחישו החזיקו כפרן דודאי אינו מוחזק כפרן בכך אלא טעמו משום דכשזה אמר לא לוה והעד בא והכחישו הרי הוא חייב שבועה מן התורה וכיון שהוא חייב שבועה מן התורה אם אינו יכול לישבע אותה משלם וכשזה אמר אחר כך לויתי ופרעתי הרי אינו יכול לישבע השבועה שהוטלה עליו מן התורה בטענתו אשר טען כבר ולכך משלם ואף על גב דאיכא מגו מכל מקים אמרינן מתוך שאין יכול לישבע משלם דהכי אמרינן בנסכא דרבי אבא ליפטריה איכא סהדא וכתבו התוספות בפרק חזקת בשם ריב"ם דאע"ג דאיכא מגו כן הוא הדין שישבע להכחיש העד או ישלם ואין מועיל לו מגו ליפטר ומה שכתב כאן הרב בית יוסף דלא חציף לומר לא חטפי בידא להכחיש העד דחו התוספות שם זה הטעם אבל הקושיא היא קושיא בגוונא אחרינא דכיון דהוא כתב בסימן ע"ה דין זה כהרמב"ם ז"ל דמתוך שאינו יכול לישבע משלם היכא שהכחישו העד תחלה קודם שטען שלוה ופרע איך כתב כאן בהפך ונראה לי לתרץ דאית ליה לרבינו כהרמ"ה דכתב בשמו לקמן בסי' פ' דאפילו באו עדים והכחישוהו בטענתו הראשונה אחר שטען טענה שניה לא מהימן בבתרייתא משום דאמרי' אולי מפני שידע שהיו עדים בדבר חזר מטענתו הראשונה ולפי זה מה שכתב רבינו כאן אפילו אם עד אחד מכחישו היינו אחר שטען טענה שניה בא עד אחד והכחישו לטענה הראשונה ואלו היו שנים לא הוה מהני ליה בתרייתא כהרמ"ה אבל מפני שאינו אלא א' נאמן דלא אמרי' דמפני שידע שיבא עד אחד חזר מטענה הראשונה דאינו ירא על כך: אבל מ"מ עדיין קשה במ"ש ישבע שאינו יודע ויפטר הא כיון דאיכא עד אחד שאומר שחייב והוא אומר איני יודע אמרי' ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכמו שכתב הטור בסי' ע"ה דכיון דעד אחד מסייע לתובע ברי ושמא ברי עדיף ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ומפני שהרב ב"י לא שת לבו לקושיא זאת כתב ואין לפרש שהעד מכחישו בטענה שני' דא"כ זה נשבע להכחיש ואמאי ישבע שבועת היסת שבועת התורה מבעי ליה משמע דשבועת התורה הוה ניחא וזה אינו דבחלוקה דאיני יודע אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם וצריך עיון: מ"מ למדנו דטען טענה ובא עד א' והכחישו ואח"כ חזר בו מטענה ההיא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ומכאן נראה דהדין עם שמעון: אבל כד מעיינת ביה לאו מילתא היא כלל דכיון דעד א' אינו עושה אותו כפרן אלא שנים כדכתיבנא ואי אתה בא לחייבו אלא משום שהעד מחייבו שבוע' התורה ואינו יכול לישבע היינו כד טעין הוא שלא לוה ובא העד ואמר שלוה הרי חייב שבועה מן התורה להכחיש העד שהוא מחייבו ליפרע שאמר שלוה אבל בנ"ד שאמר שלא עשו שיתן ערב והעד הכחישו ואמר שעשו שיתן ערב לא חייבו העד ממון כדי שנאמר שישבע להכחישו דהעד לא אמר אלא שהתנאי היה שיתן ערב ומי יודע אם נתן לו ערב או אם הערב פרע או היה ראוי לפרוע ולא דמי להיכא דהוא אומר לא לוה והעד אומר שלוה שהעד מחייבו ממון ואלו היו שני עדים מכחישים אותו בדבר זה ודאי דהיה מוחזק כפרן על פיהם והיה ראוי לדמותו לעובדא דפרק שבועת הדיינים דף מ"ב דאמר פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימי בשיתא שיתא ואתו סהדי ואמרי דהוו קיימי בד' ד' ואע"פ שלא הכחישוהו אלא בענין השער הוחזק כפרן אע"פ דיש לחלק דשאני התם כיון דהוא אמר דפרע מאה קבי והעדים היו אומרים שהיו הקבי קיימי בד' ד' הרי מחייבים אותו ממון שהוא המאתים אבל מ"מ אלו היה כאן שני עדים היינו דנין על כך דדילמא הוחזק כפרן אבל כיון דעל פי עד אחד לא הוחזק כפרן א"כ אין לחייב אלא היכא דהעד מחייבו ממון בעדותו על פי טענתו של נתבע כיון שהוא אומר שלא לוה דהיינו שלא פרע משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והעד מודה שלוה ואפילו בהא פליג הרשב"א ז"ל על דין זה וכדכתב שם הרב ב"י שהביא תשובה לו דלא אמרי' כל מקום ששנים מחייבים ממון עד אחד מחייבו שבועה אלא ע"פ עדותם לבד אבל הכא מחייבים אותו השנים ממון מתוך שכפר וחזר וטען וכו' יעו"ש וא"כ נמעט במחלוקת כל מה שנוכל ונאמר דהרמב"ם והטור והראב"ד ז"ל שנראה שהודה להרמב"ם ז"ל בהשגות פרק רביעי מהלכות טוען דאית להו האי דינא מודו בנ"ד להרשב"א: ובר מן דין אני אומר דיכול שמעון ליישב טענתו ולומר דמה שאמר תחלה לא היו דברים מעולם שעשו שיתן לו ערב רוצה לומר דלא נעשה כן בעת לקיחת העורות אע"פ שמתחלה נעשה וכבר כתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל פרק ששי מהלכות טוען דכשאמר תחלה אין לך בידי כלום והלך התובע והביא עדים שהלוהו בפניהם ואמר כן היה אבל החזרתי לו פקדונו לא הוחזק כפרן ונשבע היסת ונפטר משמע דמתרצינן דבוריה דאין לך בידי רוצה לומר שפרע ומשמע דאע"ג דלא טעין טענינן ליישב דבריו דאם לא כן היה לו להרמב"ם ז"ל לכתוב דאם טען כן נאמן וכמו שכתב בפרק ט"ו מהלכות טוען גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכו' שכתב שם חזר זה המחזיק ואמר כן של אבותיך היה וכו' משמע התם דצריך שיטעון הוא כן וכאן לא כתב שצריך שיטעון הוא כן משמ' דהאי לישנא דאין לך בידי אין פירושו רחוק לומר דרוצה לומר פרעתי ולכך אנו מתרצים בעבורו אבל ההיא דזה אומר של אבותי דהוא פירוש רחוק יותר צריך שיטעון הוא כן ואע"ג דהטור ז"ל כתב בסימן ע"ה כשכתב דין זה שיכול לתקן דבריו הראשונים ולומר אין לך בידי דקאמינא שהרי פרעתי וכ"כ שם עוד ולפי זה לא היה יכול לחזור ולתקן דבריו אין הכוונה שיאמר כן הוא בפירוש אלא מפני שיכול לומר כן אנו מתרצים בעבורו כדמוכח מדברי הרמב"ם ז"ל כדכתיבנא: וא"כ בנ"ד דאין הפירוש רחוק ודמי לההיא דאין לך בידי כלום ודאי דאנו מפרשים בעבורו דרוצה לומר דלא עשו שיתן ערב בעת לקיחת העורות ולא צדק שמעון באלו הטענות: אבל בטענה השלישית שטען ששנה מדרך הסוחרים אם דרך הסוחרים הוא כן לעשות כתב וראובן לא עשה ומפני כן נמשך אותו ההיזק ודאי דחייב לשלם וכן כתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות שותפין המשתתף עם חברו לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה וכו' ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להמכר תדיר בהקפה משמע דאפילו יש קצת בני אדם שמוכרים בהקפה ומכר הוא כן חייב וכן כתב שם הרב כסף משנה גם אני אומר בנ"ד אם דרך רוב הסוחרים לעשות כן והוא לא עשה כתב זה ומפני כן לא מכר המשכון ונמשך ההיזק ההוא חייב בלי ספק הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: צה שאלה ראובן היה לו פקיד בארץ אחרת שהיה קונה בעדו סחורות מהם במדודים ומהם בהמתנה ויהי באחד מהימים הלך ראובן לעירו של הפקיד ובעת ההיא קנה הפקיד לשם ראובן כל כך קורדובאניש בהמתנה ונכנס ראובן יחד עם הפקיד בשטר החוב שנתחייבו שניהם אל הגוי לפרוע דמיהם לזמן ידוע וכאשר הלך ראובן אל היריד נתן ומסר דמי החוב ההוא אל הפקיד שיוליכם לעירו ויפרעם אל הגוי בעל החוב ויקרע השטר חוב ולאחר ימים הלך הפקיד לעירו של ראובן ושם עשו כל חשבונותיהם ולא זכר הפקיד שום דבר מחוב הגוי לראובן ועוד בהיותו הפקיד שם נתן ומסר ראובן ליד הפקיד סך מעות כדי שילך ויקנה קורדובאניש לחשבונו כאשר ימצא ויוליכם לעירו ומשם ישלחם לויניציאה לחשבון ראובן וכן עשה הפקיד עד שהגיע לעירו ובהיותו בעירו עם הקורדובא' הלך ראובן שם ומכר מקצת הקורדובאניש ומקצתם הניח בידו וצוה אל הפקיד שישלחם למקום אחר וכן עשה הפקיד ויהי היום לסוף עשרים שנה בא הפקיד הנזכר לעיר ראובן הנזכר ותבעו לדין וטען עליו כי הוא פרע דמי החוב שנתחייבו אל הגוי הנזכר מממונו והביא השטר חוב שהיה ביד הגוי בידו וכתוב בשולי השטר בכתיבת נוצרית שהודה הגוי שנתפרע החוב מיד הפקיד ובכן תובע מראובן שיפרע לו דמי החוב ההוא שפרע בעדו אלו הם טענות הפקיד וראובן משיב וטוען כמה טענות ראשונ' שאם כנים דברי הפקיד שהוא פרע מממונו דמי החוב ההוא א"כ למה אח"כ כשנתראה פנים בפנים עם ראובן בעירו ובאו לחשבון למה לא תבע ממנו אותם המעות וגם כשחזר ומסר ראובן בידו כמה מעות למקצת קורדובאניש וגם אח"כ כשנשארו בידו מאותם קורדובאניש למה בכל הפעמים האלה לא נתעורר לבקש אותם המעות או להתפרע הוא עצמו כי אין אדם עשוי להניח מעותיו על קרן הצבי אלא ודאי נכרים דברי אמת שכבר נתפרע ממנו בטענת ראובן. שנית טוען ראובן כי מאין לו לפקיד מעות לפרוע כי היה מוחזק לאיש עני. שלישית טוען ראובן כי אותו שטר חוב שביד הפקיד אינו כתוב בו שלא ישמטנו וכו' וכבר עברו כמה שמיטות ואם הגוי אינו בדין שמיטה הפקיד ישנו בדין שמיטה וכיון שהוא עתה התובע כבר השביעית השמיטתו. ועוד טוען שכתיבה הנוצרית מי יגיד לנו שהיא כתיבת הגוי עצמו שמא נפל השטר מהגוי ומצאו הפקיד והכתיב לשון ההוא ע"י גוי אחר בשולי השטר ומלבד כל אלה האומדנא הגדולה שאיש כמוהו אשר לא כביר מצאה ידו איך הניח דבר כזה לתובעו לסוף עשרים שנה ילמדנו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים: תשובה מה שטען ראובן דכשחזר ומסר לפקיד כמה מעות למקנת קורדובאניש למה לא נתפרע מאותם המעות טענה ראויה ונכונה היא אם אחר שפרע הפקיד המעות לגוי בשביל ראובן נכנסו מעותיו בידו ומסרם לו והיינו דאמרי' בפרק שני דייני גזרות המוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר אלו חייב הייתי לך היה לך ליפרע את שלך ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דאדמון אלא