לחם רב (ל"לחם משנה") עז

לא יבאו שניהם יחד החכם עם ראובן דראוי להעמיד הממון בחזקתו ושלא להוציאו מספק ועוד שלוי לא אמר אלא שישלחו המעות להם בצפת כדי שיעשו שם הסדר וכיון שאינם בצפת אולי אינם יכולים לעשות אותו הסדר ואינו חפץ לוי שיתנו להם במקום אחר ואף על גב דהא אמרינן בפרק התקבל ובפרק האיש מקדש דתנהו לה במקום פלוני הוי קפידא משמע דלא הוי אלא דוקא גבי גטין וקדושין מטעמא דאמרו בפרק האיש מקדש בצריכותא דעביד בגמרא דהנהו טעמי לא שייכי גבי ממון מכל מקום בנדון דידן הוי קפידא משום דאמר שיעשו הסדר ובאותו מקום אולי יכולים לעשותו ולא במקום אחר ועוד מי עדיף ראובן זה משליח שעשאו בעדים לוי והא קיימא לן בשליח שעשאו בעדים דאם לא רצה הלוה ליתן לו רשאי וכדכתב הטור בסימן קכ"ב עד שיביא הרשאה וטעמא משום שיש לחוש שמא ביטל המלוה השליחות וכו' והוא הדין והוא הטעם בנדון דידן וא"כ אין לו מקום לתביעת ראובן אם לא בא בהרשאת לוי ואפילו בא בהרשאה עדיין יש לדון בזה דהרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב בפרק שלישי מהלכות שלוחים דאם לא ירצה לדון בהרשאה הנתבע הרשות בידו: הכלל העולה דאין לו לראובן כלום עם שמעון: נאם הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: צג שאלוני משפטי צדק על דבר ראובן שכתב לשמעון אחיו שיקנה לו כ"כ בגדים עד סך חמשים אמות וגם כתב לו שלא יקח מחנות פ' ומה שיקח יהיה לערך כל כך לבנים האמה ולא יותר והלך שמעון ושנה בשליחותו בכל אלה הדברים שקנה מהחנות אשר צוה אחיו שלא יקנה משם ועוד שקנה יותר ממאה אמות ועוד שלקח בערך גדול יותר ממה שצוה לו אחיו ולא עוד אלא שנתאנה במה שלקח אעפ"י שאינו מגיע לשתות ובעת שלקח מאותו החנות אמר לבעלי החנות שהיה לוקח בשליחות אחיו ושבעדו היה לוקח ואחיו היה החייב והוא יכנס ערב עתה בא ראובן ואומר כי אלו הבגדים אשר קנה מהחנות הנז' אינו רוצה אותם כי שנה שלוחו ממה שצוה לו בכל הדברים הנז' ועדיין לו פרע השליח המעות לבעלי החנות שבשעת הקניה זקפום עליו במלוה ע"פ ולא עשו שטר ביניהם לכן שאלו את פי אם יתבטל המקח אם לאו: ואשיב בקצרה דלע"ד בטל המקח דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות שלוחין השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אעפ"י שמשך וכו' ונמצא שעבר. ע"ד המשלח בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיע שהוא שליח נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו ע"כ ויצא לו זה מהתחלפות הסוגיות דבפרק גט פשוט גבי ההיא איתתא וכו' אמרו שם דחייב השליח לקנות שלא באחריות ולמכור למשלח באחריות ובפרק אלמנה ניזונת אמרו שאם טעה השליח נתבטל המקח לכך הוכרח רבינו לחלק בין כשהודיעו כשהוא שליח להיכא שלא הודיעו וכדבריו כתב הר"ן בריש האיש מקדש והרב הנמוקי בפרק גט פשוט והראב"ד בהשגות נטה לדרך אחרת והרא"ש ז"ל בפסקיו פרק גט פשוט נראה דמפרש עובדא דההיא איתתא דלא כהרמב"ם ז"ל דמפרש לה בקנה בסתם אלא הוא הכריח דהוי במפרש וא"כ צריך עכ"פ לישב לדעתו להתחלפות הסוגיות דשאני ההיא דפרק אלמנה דלא פשע השליח אלא שנתאנה וכיון שכן ראוי שיהיה מכרו בטל כיון דהוא הלך בשליחות חברו ונתאנה דלתקוני שלחו ולא לעוות אבל בעובדא דפרק גט פשוט לא היה שם אונאה כלל אלא הדברים מפורשים ופרשו בהדיא שקונה שלא באחריות וא"כ כיון דאין אונאה במקח אלא פשיעת השליח ראוי שיתקיים המקח וילקה השליח וזה התירוץ כתב הרב ב"י ז"ל בסי' קפ"ג בשם הרשב"א שכתב בתשובה ועליו כתב וזה כדברי הרא"ש משמע דאית ליה דדעת הרא"ש כן על כן יש לתמוה קצת על הרא"ש מאין יצא לו דהיכא דקנה השליח בסתם דהמקח קיים דאי הרמב"ם ז"ל כתב כן הוא לתרץ השמועות ולכך הוצרך לחלק בכך אבל הוא שמתרץ אותם באופן אחר מנין לו כן אם לא שנאמר דמסברא אית ליה כן: ומ"מ אפשר דלא אמר כן הרא"ש ז"ל אלא גבי ההיא עובדא דההיא איתתא דלא נתאנה השליח אלא פשע ושם כתב דאם היה לוקח בסתם המקח קיים אבל היכא דנתאנה השליח אפשר דאפי' שהוא בסתם אין המקח קיים כיון דלא בא הדבר בפשיעתו ואפילו שיהיה פחות משתות המקח בטל כיון דלקח בשליחות אחר ולא פשע אלא שנתאנה ומפני שאפשר לומר כן כתב הטור על דבריו וזה נוטה לדברי הרמב"ם דאינו ממש כדברי הרמב"ם דאפשר דהיכא דנתאנה השליח אינו מודה הרא"ש להרמב"ם כדכתיבנא ועם זה נסתלקה תמיהת הרב ב"י שתמה על הטור בריש הלכות שלוחין דלמה כתב וזה נוטה דאינו אלא ממש כדברי הרמב"ם ז"ל: באופן דעלה בידנו דהיכא דהודיעו שהוא שליח וקונה לאחר אם שנה השליחות בטל לדעת הרמב"ם והר"ן והרב הנמוקי ז"ל א"כ בנ"ד שעשה כל אלו השנויים כיון שהודיעו שהוא שליח ודאי דאין המקח קיים וכי תימא תינח אי איכא עדים על אלו הדברים אשר צוה לו אחיו והוא שנה אבל אם אין עדים על כך איך נאמין המשלח על כך ואפילו שיודה לו השליח אדרבה נימא חזקה שליח עושה שליחותו כדאמרי' בכמה דוכתי ואינו נאמן במקום חזקה ואימור קנוניא עשו ביניהם השליח והמשלח כדי לבעל המקח לזה אומר דהרמב"ם ז"ל כתב שם בפ"ב גבי סרסור וז"ל ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמשים או שרצה בחמשים וחזר בו אחר שקניתי ע"כ הרי שהאמין למשלח להוציא החפץ מיד הלוקח במה שאומר לא נתתי לו רשות למכור בחמשים כיון שהודיעו שקונה למשלח ודין זה דמי להאי דינא דלעיל שכיון שהודיע שהוא שליח בטל המקח וכמו שכתב הרב כסף משנה ואף עפ"י שהראב"ד ז"ל השיגו שם ואמר שאפילו הסרסור מודה יאמר הלוקח קנוניא אתם עושים לי הרי הליץ בעדו הרב כ"מ דאין ראוי דבשביל טענה חלושה כזו נפסיד למוכר וכו' ואם מפני טענת קנוניא יחרים על מי שנתן רשות וכו': גם כן נאמר בנ"ד דכיון שהודיעו שהוא שליח נאמין המשלח ויחרימו עליו אם הדבר כן כדכתב הרמב"ם ז"ל ואע"ג דהטור כתב על דברי הראב"ד ז"ל בסוף סימן קפ"ה והכי מסתברא הרי הסמ"ג במ"ע סימן צ"ב כתב בדברי הרמב"ם וא"כ יוכל המוחזק לומר קים לי כוותייהו כיון שעדיין לא פרע המעות ויתבטל המקח ועוד דאפשר דאפי' הראב"ד יודה בנ"ד כיון דעדיין לא כרע המעות ולא כתב שם הראב"ד כן אלא להחזיק החפץ ביד הלוקח שלא להוציאו ממנו לכך אמר אימור קנוניא עשו ביניהם אבל כל זמן שלא פרע להוציא מעות מהלוקח בנ"ד לא אלים האי טעמא ויודה להרמב"ם ז"ל דאפושי במחלוקת לא מפשינן וכן הרמ"ה שכתב הטור בשמו בסימן קפ"ב דיכול לומר המוכר שהמשלח התנה בין לתקן בין לעוות הרי כתב הטעם משום דהמוציא מחברו עליו הראיה אבל בנדון דידן דהלוקח מוחזק כולי עלמא מודו דנאמין המשלח במה שיאמר: ובר מן דין כיון דהוזכר בשאלה דזה נתאנה אפילו שיהיה פחות משתות כיון שהודיע שהוא שליח בטל מקח וכדכתב הרמב"ם דדין השליח הוא דבטל המקח אם נתאנה בכל שהוא ואפי' אין כאן אונאה מהטעם הראשון שכתבנו בטל מקח לע"ד אחר שיחרימו חרם סתם ששנה בשליחותו ואם כפי דברי השואל אשר הגיד לי שיש עד א' שכתב הכתב שמעיד כדברי ראובן ששינה שמעון בשליחותו אפשר דאפילו חרם סתם לא רמינן עליה: הכלל העולה דבטל המקח בלי שום ספק לעניות דעתי נאם הקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: צד שאלה ראובן תושב תוגרמה היה בויניציאה והיה סוחר ופאטור ושלח לו שמעון מקצת עורות למוכרם ומכרם ראובן כפי כתבו לאדם בטוח בהמתנה ב' חדשים ועבר זמן רב יותר מב' שנים ולא שלח ראובן תמורתם לשמעון והיה צועק שמעון נגד ראובן ככרוכיא ואין קול ואין עונה וכשעבר הזמן הנז' השיב ראובן לשמעון כי יש לו משכון מהסוחר שקנה העורות ואין לו כח למכור המשכון ודברי ראובן סותרים זה לזה כי בתחלה כתב שמכר העורות לאדם בטוח ואח"כ כתב שלקח משכון דנראה שלא היה אדם בטוח והסוחר שקנה העורות היה זר מאנקונה והיה ראוי שיעשה ראובן תנאי עם הקונה שאם באולי לא יבא לפדות המשכון לסוף שני חדשים הנז' שיהיה כח ורשות לראובן למכור המשכון ועבר זמן יותר מב' שנים ורצה ראובן לבא לביתו בתוגרמה ומכר המשכון וכפי אומרו לא הספיקו דמי המשכון שמכר לסכום תמורת העורות בשלימות ושלח ראובן לשמעון תמורת המשכון שמכר ועתה מבקש שמעון מראובן שארית סכום כל העורות באומרו שדברי ראובן כלם הם זיופים מתחלה ועד סוף כי לעת גמר הסחורה בויניציאה נמצא שם סוחר א' מתוגרמה ונעשה הסחורה על ידו והעיד הסוחר הנזכר בתורת עדות שנגמרה הסחורה הזאת ע"י בתנאי שיתן הקונה לראובן ערב בטוח בעד העורות הנז' לפורעם לזמן ב' חדשים ולא נזכר לעת גמר הסחורה משכון כלל ועיקר אלא ערב בטוח הרי דברי ראובן כלם שקרים ועל זה משיב ראובן ואומר שהן אמת שלעת גמר הסחורה נעשה הסחורה בתנאי שיתן לו ערב בטוח ולא נזכר משכון אמנם לעת לקיחת העורות לא רצה הקונה לתת ערב אלא משכון וראובן נתרצה ונתן לו העורות ולקח המשכון אלו הם דברי ראובן ושמעון טוען ואומר שאלו הדברים שאומר עתה ראובן כלם הם שקרים כי בתחלה הכחיש ראובן ואמר שלא היו דברים מעולם שעשו שיתן לו ערב אלא משכון ואחרי שהעיד הסוחר הנזכר שנעשה הסחורה על ידו בתנאי עם ערב בטוח ולא עם משכון חזר ראובן מדבריו הראשונים שהיה אומר שלא היו דברים מעולם שעשו עם ערב בטוח ואמר שאפי' שלעת גמר הסחורה נעשה עם ערב בטוח לעת לקיחת העורות נתחרט הקונה ולא רצה לתת ערב לכן טוען שמעון שכל דברי ראובן הם שקרים עוד טוען שמעון שמאחר שלקח משכון למה לא לקח משכון שישוה סכום דמי העורות וראובן משיב שלעת לקיחת המשכון היה שוה דמי העורות ויותר אמנם לעת מכירת המשכון הוזל וירד מערכו ולא הספיקו דמי המשכון לסכום העורות ושמעון טוען מאחר שהיה שוה המשכון למה לא מכרו באותו הזמן שהיה אחר שני חדשים זמן העורות ומשיב ראובן שלא היה לו כח ורשות למכרו באותו הזמן ושמעון טוען למה שינה מדרך הסוחרים ולא עשה שטר נגד הקונה שכל זמן שלא יבא לפדות המשכון שיהיה כח לראובן למכרו ואז היה לוקח סכום דמי העורות כפי דברי ראובן כי הקונה היה מאנקונה ובהגיע השני חדשים לפרוע חובו לא היה בויניציאה א"כ היה ראוי שיעשה ראובן שטר נגד הקונה שאם לא יבא לסוף השני חדשים שיהיה לו כח למכור המשכון וא"כ עשה פשיעה ע"ז וחייב לפרוע שארית סכום העורות על כל זה יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים. תשובה נראה דשמעון טוען על ראובן שישלם שארית העורות משלשה טענות האחד שדבריו סותרים זה לזה דבתחלה כתב שמכר העורות לאדם בטוח יאחר כך כתב שלקח משכון השני שבתחלה אמר בבית דין שלא היו דברים מעולם שעשו שיתן לו ערב אלא משכון ואחר שבא העד והכחישו בטענה זאת אמר שלעת גמר הסחור' נעשה עם ערב בטוח ולעת לקיחת העורות נתחרט הקונה ולא רצה לתת ערב אלא משכון השלישי דלמה שינה מדרך הסוחרים שהיה