לחם רב (ל"לחם משנה") עה

בעיניכם וכן לנדות ולהחרים כל המחזיק בידה ועוזר אותה ע"כ וכן מהרי"ק ז"ל בשרש קנ"ד נדה והחרים לר' נפתלי שהוליך את בנו בערכאות עד אשר יסלק מבנו כל נזק שגרם לו ואח"כ יעמוד עמו בדין תורה וא"כ נראה ברור דודאי ב"ד מנדין ומחרימין ומבדילין אותו מעדת ישראל ללוי עד אשר יעמוד עמו בדין תורה ואם כבר הוליכו בערכאות ינדו ויחרימו אותו עד אשר יסלק ממנו כל נזק שגרם לו ואח"כ יעמוד עמו בדין כמו שכתב מהרי"ק ז"ל אך אמנה מה ששאל השואל אם ילכו להעיד בערכאות שכבר פרע ללוי כיון שאינו רוצה לעמוד בדין תורה בזה יש מקום עיון איברא דרב שרירא גאון כתב דמי שחייבוהו בחוב או פקדון ואינם יכולים להוציא ממנו ויש ביניהם מקום בי דואר של גוים שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל על חברו יש רשות לזקנים ולתלמידים שילכו אתו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן וכו' כמו שהביא לשונו בעל התרומות בשער ס"ב הובא בבית יוסף סימן כ"ו וא"כ נראה לכאורה דכיון שאין לוי רוצה לעמוד בדין תורה שלפחו' ב"ד יתנו רשות לעדים להעיד בערכאות שכבר כרעו ראובן ללוי: אך אמנה נראה דלא קאמר הגאון אלא למי שחייבוהו ב"ד אבל כל זמן שעדיין ב"ד לא חייבוהו ולא ידענו אם יצא חייב בדין או לא אז ודאי לא יטפלו בו ב"ד ולא יתנו רשות לעדים להעיד אלא יתנו רשות לבעל דין שיוליכהו בערכאות ואולי יעשה ויצליח אם יוכל וזהו שכ' הרמב"ם ז"ל נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני הגוים כלומר שב"ד יתנו לו רשות לבא בערכאות לא שהם יטפלו להעיד וגם לא יתנו רשות להעיד וכן נראה מדברי מהר"י ן' לב ז"ל חלק שלישי שאלה מ"ה שכתב כן כדי להסכים דברי הרמב"ם ז"ל עם דברי רב שרירא ז"ל וכן נראה מדברי ב"ה שהביא דברי רב שרירא אחר דברי הרמב"ם משמע שאינם חולקים זה ע"ז דלכך לא הזכיר הרמב"ם אלא נוטל רשות ולא שילכו להעיד משום דאיירי בלא ידעי' אם הוא חייב או לא ומ"מ איכא למידק לכאורה על דברי ב"ה שהביא דברי הרמב"ם אחר דבריו שנראה שהם מסכימים לדעתו ולפום ריהטא אינו נראה כן שהוא כתב אבל אם היה אלם ולא רצה לבא לב"ד אעפ"כ אסור להביאו לפני גוים אלא אחר סרובו ב"ד של ישראל כותבים אדרכתא על נכסיו ואם הוצרך לכך יבא לפני גוים להכריח אותו למה שדנו לו דייני ישראל דכה"ג ליכא משום לפניהם ולא לפני גוים וכו' משמ' דאין ב"ד נותנין לו רשות להוליכו לערכאות אע"פ שלא בא והרמב"ם לא כתב כן אלא שאם לא בא נוטל רשות מב"ד ומציל מבעל דינו וכו' וי"ל דהרמב"ם ז"ל לא איירי אלא היכא דב"ד מתייראים לכתוב לו אדרכתא או שאדרכת' של ב"ד אינה מועלת לו ודייקא לישניה דכתב ואינו יכול להוציא בדיני ישראל אבל אם יכול להוציא באדרכתא ודאי מודה לב"ה. עוד יש לדקדק דמלשון ב"ה משמע דדוקא בדבר שהדין הוא פשוט עם המלוה כגון שיש לו שטר מקויים שאז כותבים לו אדרכתא אז ודאי נותנין לו ב"ד רשות אם לא בא הלוה אבל בדבר שלא ידעי' אם הדין עמו כגון מי שבא ואמר יש לי תביעה ע"פ עם פלוני ושלחו ב"ד לו ולא רצה לבא לדין אז אין נותנין לו רשות ומדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן אלא בכל גוונא כיון שאינו רוצה לבא לדין נותני' לו ב"ד רשות וא"כ אינם מסכימים עם דבריו אם לא שנאמר דב"ה ג"כ מודה דבכל גוונא נותנין לו רשות ומאי דנקט מלתיה באדרכתא הוא לומר דאע"ג דלא רצה לבא לדין אינו מוליכו בערכאות אלא ישאל מב"ד שיכתבו לו אדרכתא מ"מ נתבאר מכל מה שכתבתי דדוקא שחייבוהו ב"ד או מעדי' א"כ בנ"ד שעדיין לא חייבוהו ב"ד ללוי נראה לכאורה שלא יתנו רשות ב"ד לעדים להעיד בערכאות אלא שאחר העיון נראה דכיון דבנ"ד טוען ראובן שאין לו דמים לפרוע אחר שישביעוהו ב"ד שאין לו ויחרימו על כל מי שיש בידו ממון משלו כפי הדין אינו מחויב יותר ללוי וא"כ אחר שיעשו ב"ד כל זה אז יוכלו ליתן רשות להעיד בערכאות שפרע כדי לפוטרו כיון שבדין תורתנו הקדושה הוא פטור וחזר הדבר אחר שישביעוהו ב"ד כמו נדון דרב שרירא גאון ואפילו שלוי לא יבא לדין יוכלו להעיד בערכאות שפרע לו כדי לפוטרו: אלא שעדיין הדבר צריך תלמיד מפני שרב שרירא כתב בי דואר של גוים שאינו מקבל שוחד והרמב"ם והרמ"ה ז"ל סוברים כדכתב הטור בסימן ס"ח דסתם ערכאות מקבלי שוחדא ובפרט בזמננו זה דערכאותיהם אוכלים את ישראל בכל פה איברא דצריך למצוא טעם לרב שרירא למה התנה כן כמו שהקשה הרב מהר"י ן' לב ז"ל בשאלה הנז' ונראה לי דיצא לו לרב שרירא כן מהראיה דמייתי מההיא דמכריז רבא האי בר ישראל וכו' ואמרו שם לא אמרן אלא בדינא דמגוסתא אבל בי דואר אינהו נמי חד אמומתא שרי ליה וכו' ופרש"י בלשון שני דמגוסתא אנסין ודנין בחזקה וכו' משמע היכא דגורמין לו הפסד ללוה אין מעידין ה"נ אם הוא מקבל שוחד ואוכלים את ישראל בכל פה הרי הם מאבדין ממון הלוה בידים ויגרמו לו הפסד גדול ולכך אין מעידין עליו זה נראה לי טעמו של רב שרירא הגם כי אינו ברור כ"כ בעיני: ומ"מ נמצינו למדין בנ"ד אחר שישביעוהו ב"ד ללוה הוי כנדון דרב שרירא ובודאי דבדיניה דרב שרירא דיינינן הכא אפילו בזמן הזה דאפילו נאמר דמה שאמר דלא מקבלי שוחדא הוא מדוייק ומהטעם דכתיבנא מ"מ הרי הרא"ש ז"ל כתב דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא נינהו והכי דיינין להו לכל אלמי כדי לשבר מתלעות עול אם יר' בעיני החכמים השלמים ובפרט בעיני מורי ורבי הרב הגדול נר"ו: נאם הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: ראיתי כל מה שדקדק החכם השלם הפוסק נר"ו וכל דבריו מתוקים מנופת צופים אך לפי הנראה לדעתי לנ"ד אינו צריך כי כל הדברים שמראין שלא ניתן רשות להעיד היינו למנוע ולעכב לילך לפני או"ה ואז כל טצדקי דמצינן למיעבד עד שלא ילכו לפני ערכאות עבדינן אבל בנ"ד דהוי איפכא דראובן צועק ומבקש דין תורה ולוי מוליכו לפני ערכאות ועובר על התורה שאמרה לפניהם ולא לפני גוים אפילו ידענו שדנין כדין תורתנו עובר ומחלל את התורה. ואני אומר שאפילו לא ידענו אם הדין עם ראובן צריך להצילו בכל אופן שאפשר ולהעיד כנגדו אם א"א להצילו באופן אחר וזה נלע"ד דבר ברור וחתמתי שמי על הדין ועל האמת: הצעיר שמואל די מדינה: צא שאלה ראובן ושמעון הלכו ליריד וקנו מלוי ויהודה ארגז א' ראזוש ערבים זה לזה לפרוע ביריד הנז' לשנה האחרת ובזמן הפרעון נאנס ראובן ולא בא ליריד אך שלח חלקו בחוב הנז' למקום אשר שמעון שם שיוליכם ליריד הנז' לפרוע החוב הנז' וכן עשה שמעון ופרע חלק ראובן ומקצת חלקו ג"כ בכ"כ גרושות לערך מאה הגרוש' שהיה שוה אז ונשארו עדיין מחוב שמעון ל' אלפים לבנים וגלה ראובן אזן לוי ויהודה המלוים בכתב שהגיע לידם שיגבו משמעון כל חובו כנהוג בחובות היריד לפרוע ולא יעבור אפי' יום א' והמלוים לא כן עשו אך הרויחו זמן לשמעון שיפרע להם ביריד אסונה בכ"כ גרושות לערך שיהיו שוים שם וזה עשו לתועלתם כי ידעו שהיה הגרוש' עתיד לירד לערך פ' לבנים והראיה ע"ז כי ביד שמעון היו אז מעות רבות שהולכי' אותם ביריד הנז' וביריד אסונה פרע להם י"ב אלפים וחלה פניהם והרויחו לו עוד הזמן ועשו עליו שטר בשבועה ועבר ולא פרע ומכל זה לא ידע ראובן עד שאח"כ גלו את אזנו בהתרעמם על שמעון ושיעשה הוא עם שמעון שיפרע להם עבור היותו ערב בחוב מתחלתו וצוו גם לאיש אחר היושב בעיר אשר שם שמעון לגבות החוב הנז' בעדם משמעון וכשידע ראובן בדבר נתרעם עם שמעון על זה ושמעון השיבו שמה לו ולצרה והרי הוא כבר נפטר מהחוב כשהרויחו לו הזמן ועשו עליו שטר מחדש וכי השטר הישן אינו בעולם ועכ"ז לקח ראובן ע' גרושות שהיו בידו משל שמעון ושלחם ע"י שלוחו לשליח המלוי' הנז' היושב בעיר שמעון בעד פרעון ו' אלפים לערך מאה הגרוש' ולא רצה השליח לקבלם באמרו שהיה להמלוים הנז' שטר על שמעון מרי"ד גרושות אז אמר שמעון לראובן בכתב לאמר שהוא כבר נתפשר עם השליח בעד כ"כ קורדוואניש לזמן אז כתב ראובן לשלוחו אשר השבעים גרושות בידו לתתם לשמעון בחושבו שאין עליו עוד חיוב של כלו' ואח"כ נפטר שמעון לבית עולמו ועתה הוציאו המלוים השטר הקדום לגבות חובם מראובן וראובן טוען שכיון שהם הרויחו הזמן לשמעון פעמים שלש נגד המנהג וגם כי לא גלו את אזנו רק באחרונה וגם כי עשו עליו שטר חדש שני פעמים וגם כי שלוחם לא רצה לקבל הגרוש' לערך מאה כמו שהיה חיובם מקדם שכבר נפטר הוא מן הערבות יורנו מורנו הדין עם מי ושכרו מן השמים תשובה כל דברי ראובן וטענותיו הבאות בשאלה נתבטלו ממה שכתב הטור בח"מ הלכות ערב סימן קל"ב וז"ל עוד כתב הרמב"ן בתשובה ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה בו בפני עדים שתבע ממונו מהלוה ואם לאו יפטר מהערבות ולא רצה המלוה והאריך הזמן ללוה אין הערב נפטר בכך ואין צ"ל בקבלן וכו': כללו של דבר נכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וכו' עד אמרו כך הוא גובה מן הערב ע"כ מוכח משם בהדיא דאין לו שום טענה לראובן להפטר דכיון שהשטר הישן נשאר ביד לוי ויהודה אע"ג דהאריכו הזמן לשמעון עדיין לא יצאו מחיובם הראשון כל זמן שלא פרע שמעון וכדמשמע מדברי הרמב"ן ז"ל ואין עליו חולק: איברא דאינו חייב ראובן לפרוע אלא כפי החיוב אשר בשטר הראשון ואם נתחייב שמעון לפרוע הגרוש' לערך שמונים אין לו עסק בזה ולא יפרע הגרוש' אלא לפי החיוב אשר נתחייב בשטר הראשון וכן הגרוש' שפרע שמעון ביריד אסונה לבעלי חובים י"ב אלפים לבנים לערך שמונים הגרוש' לא יחשבו לגבי ראובן אלא לערך מאה כפי החיוב הקדום אסר הוא נתחייב ואם שמעון רצה לחייב מחדש אין לראובן עסק בזה והגרוש' הנז' יחשבו אותם לוי ויהודה לערך מאה והשאר יתבעו מראובן מכח השטר הראשון: אך אמנה אם נשארו לשמעון יתומים קטנים ועבר זמן השטר אז לא יוכלו שמעון ולוי לגבות מראובן עד אשר יגדלו יתמי שמעון משום דהא תליא בפלוגתא דרבוותא כתב הטור בח"מ סימן ק"י ג' סברות. הא' סברת הרמב"ם ז"ל דאפילו מן הערב גובין היכא דנשארו יתומים קטנים. הב' סברת הרמב"ן הפוכה מן הקצה אל הקצה דאפילו מן הקבלן אין גובין היכא דאיכא יתומים קטנים. הג' סברת הרא"ש דהטיל פשרה ואמר דמן הקבלן גובין ומן הערב אין גובין וב' סברות הראשונות כתבם הרב הנמוקי בסוף בתרא וכתב דלסברת הרמב"ם ז"ל הסכים הרשב"א והראב"ד ז"ל ולסברת הרמב"ן הסכים הרא"ה ז"ל ושעשה מעשה כן ונראה לו שהיא עיקר: איברא דקשיא לי על מה שכ' דהרשב"א הוא כדעת הרמב"ם ז"ל וכדבריו כתב ה"ה בפרק כ"ו ממלוה ובסי' תתקע"ג משמע דדעתו כדעת הרא"ש ז"ל שכתב שם שהנכון כדברי הר"ז ז"ל שאין נפרעים ממנו שהרי אין נפרעים מן הערב תחלה וכו' ומסתברא דה"מ בערב דעלמא אבל בערב קבלן נפרעין ממנו לאלתר וכו' הרי דהטיל פשרה כהרא"ש ז"ל: גם קשה על מה שכתב הרב הנמוקי דהראב"ד ז"ל כדעת דהרמב"ם דהרב ב"י סימן ק"י כתב וגם הרשב"א בתשובה סי' תתקע"ג כתב שהנכון שאין נפרעים מן הערב אלא א"כ הוא קבלן וכתב בתשובה אחרת שכן