לחם רב (ל"לחם משנה") עד

שכבר עמד בדין ועבר על שבועתו והוצרך להעמידו בערכאות שיקיים שבועתו שודאי חייב בהוצאות ההם: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: פט שאלה ראובן היה לו תביעה על שמעון והתרה בו שמעין פעם ופעמים ושלש בפני עדים כשרים ונאמנים שיעמוד בדין תורה ולא רצה והוליך לשמעון בערכאות שלהם ותבע ממנו עלילות דברים בעדים שקרים וחייבו לשמעון בכך בערכאות שלהם מה יהיה משפט ראובן זה ומה דינו יורנו מורנו ושכרו כפול מן השמים: תשובה גרסינן בפרק המגרש תניא רבי טרפון אומר כל מקו' שאתה מוצא אוגריאו' של גוים אעפ"י שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להזקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא גוים וכו' והוסיף על זה רש"י בפירוש החומש בפרשה ואלה המשפטים וז"ל שהמביא דיני ישראל לפני דייני גוים מחלל את ה' ומיקר שם ע"ז להחשיבה שנאמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כשאויבינו פלולים זהו עדות לעלוי יראתם ע"כ וכתב מהרא"ם בפי' על רש"י דאינו ר"ל דקרא אתא למעוטי כשאין דנין כדיננו דההוא ודאי לא צריך קרא למעוטי דתיפוק לי' משום גזל אלא לא אתא קרא אלא לכשדנין כדיננו אי נמי אפילו באין דנין כדידנו איצטריך קרא למיעוטא סלקא דעתך אמינא דינא דמלכותא דינא דהכי איתא בגטין ואין כאן משום גזל עד כאן: ואני אומר בענין אחר דאיצטריך קרא אפילו לכשאין דנין כדיננו וכגון ששניהם רוצים בכך להתדיין לפני גוים דאין כאן גזל אפילו הכי אסור מפני שמתעלה יראתם וכדברי נראה מדברי הרשב"א בתשובה הוזכרה בב"י ח"מ סימן כ"ו וז"ל נראה לי דאסור לפי שהוא מחקה את הגוים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גוים ואעפ"י ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגוים ודיניהם ולא לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל וכו' ע"כ. הרי מבואר בדבריו דקרא אתא אפילו להיכא דאין דנין כדיננו ושניהם רוצים בכך כאשר כתבתי אם כן נתבאר דאין ראוי להוליך בערכאות אפילו בדבר שדנין כדיננו והרמב"ם ז"ל בסוף הלכות סנהדרין והטור בסימן הנזכר כתבו וכל הדן בדיניהם הרי זה רשע וכאלו חרף והרים ידו בתורת משה: וגדולה מזאת כתב בעל התרומו' בשער ס"ב הועתק לשונו בדברי הרב ב"י והיא תשובת הרי"ף ז"ל דהמקבל על עצמו לילך עם בעל דינו לשופט של ישמעאל דיכול לחזור בו וכתב שם ל"מ כי האי גוונא דקא עקר מצוה וכדאמר רבי טרפון אלא אפילו לדבר הרשות מאן דקנו מיניה במילתא דעביד קנין דברים הוא ואית ליה למהדר אבל אי מקבל עלויה סהדותא דגוים וקנו מיניה לאו דברים בעלמא נינהו וכו' והאריך שם ובסוף התשובה כתב על ענין מה שהתנה שאם לא ילך לפניהם לדון עם בעל דינו שיהא עליו לעניים וכו' ז"ל ואם לא ימנע התובע והנתבע לא הלך עמו לגוים אין ב"ד מוציאין ממנו לא לעניים ולא להקדש אלא מודיעים אותו כי חל הנדר עליו שעליך לתת מדעתך מה שפסקת על עצמך כי זה נדר הוא ונמצא כנודר שאם לא יחלל שבת שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשומרו ולקיים נדרו ודבר זה שנוי במשנתנו חומר בנדרים מבשבועות אמר סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל בנדרים אסור ובשבועות מותר וכו' וזה ששנינו בנדרים אסור זה ר"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר בצדקה לקיים מצוה חייב באותה צדקה אבל ב"ד אין מוציאין ממנו עד כאן: ומה מאד נפלאו בעיני דברי הטור שכתב בשם בעל התרועות שהם לקוחים מהתשובה הנז' והם נראים הפך דבריו שהוא חולק בדבר שזכאי בדיניהם. ובדיננו חייב לדבר שבדיננו ובדיניהם הוא זכאי ואמר דכשהדבר שוה בדיננו ובדיניהם אין הקנין חל דכיון דאינו מעלה ומוריד לענין ממון נמצא דהקנין אינו אלא קנין דברים אבל היכא דזכאי בדיניהם ובדיננו חייב הקנין חל דהוי כאלו משעבד נכסיו לפרוע אותו זכות שזוכה בדיניהם כן נראה מכלל דבריו וכפי מה שביארם הרב ביי שם. ובאמת אין דברי התשובה הנז' כן אלא טעמא דתשובה הנז' הוא משום דכיון שקבל לילך ההליכה הוי כקנין דברים בעלמא ולא של הקנין עליה בין שיזכה בדיניהם ובדיננו חייב בין שבדיניהם ובדיננו זכאי לא איכפת לן דאין הקנין חל דהוא על ההליכה וכן מבואר בדבריו שכתב אפילו לדבר הרשות מאן דקנו מיניה במילתא דעביד קנין דברים הוא ע"כ. ומחלוקת זה הביאו הטור בסימן קנ"ז ח"ל ואם נהגו לעשות מהוצא ידענא וכו' דלאו קנין דברים וכתב אח"כ בשם הרמ"ה דהוי הקנין דברים וכתב ואיכא מרבוותא דס"ל קנין לתת לאו קנין דברים הוא דלא מקרי קנין דברים אלא במי שקנו מידו לחלוק או להשתתף או לילך ע"כ משמע דאם קנו מידו לילך בנ"ד כ"ע מודו דהוי קנין דברים והוא טעמו של הרי"ף ז"ל ואיך דמה הטור קנין זה למקבל עליו עדות גוים דשאני הכא דאין הקנין אלא על ההליכה והוי קנין דברים ועוד דאפילו יקבל עליו לדון דייני גוים כקנין ולא אמר לילך לפניהם אלא אני מקבלם לדיינים בקנין דהשתא אפשר לומר דהקנין חל כמו נאמן עלי אבא וכו' מ"מ נראה לי מדברי התשובה הנז' דלא חל משום דקא עקר מצוה דר' טרפון דאמר לפניהם ולא לפני גוים ואפילו ששניהם רוצים בכך אין בידם לעשות כן כמו שכתבתי למעלה וטעמא דקנין דברים לא הוצרך הרי"ף לאומרו אלא לענין דבר הרשות וז"א ולא מבעיא כה"ג דקא עקר מצוה וכו' אלא אפילו לדבר הרשות וכו' ודקדק כן שאח"כ כתב אבל אי מקבל עילויה סהדותא דגוים וכו' ולא כתב אם קבל עליו דיינות דגוים דהכי ה"ל למכתב כיון דבדיינות קא עסי' ולא היה לו לדלג מענין דיינות לעדות דפתח בכד וסיים בחבית. ועוד דראיה שהביא מנאמן עלי אבא בדיינות איירי מתניתין דפרק זה בורר כדכתב שם רש"י ז"ל וא"כ לא כתב הדין בדיינות אלא ודאי נראה מדברי הרי"ף דאם קבל עליו לדון דייני גוים בדיניהם ודאי דלא חל הקנין דזה הוי עדות לעלוי יראתם ולא דמי לעדות וא"כ רחקו מאד דברי הטור מדברי הרי"ף ז"ל אשר הביא בעל התרומות והוא משם לקחם כפי הנראה והדבר צריך לי עיון: גם דברי סוף התשובה שהבאתי נתקשו אצלי מאד במ"ש דבר זה שנוי במתניתין בפ"ב דנדרים חומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאיני עושה ולולב שאיני נוטל תפלין שאיני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שמ"ש אסור ר"ל נדר בצדקה לקיים מצוה וכו' דדבר זה תימה הוא. בעיני דדינא דמתניתין דהתם הוי שאסר על עצמו הסוכה והלולב כנדר דאם נטל לולב לוקה משום איסור בל יחל אבל אם נשבע שלא יטול לולב אינו לוקה משום בל יחל אלא משום שבועה שוא והטעם דהוי איסור חפצא הנדר והשבועה איסור גברא כמו שכתב הטור בהלכות שבועות והרמב"ם ז"ל בה' נדרים אבל דין זה דנדר בצדקה לקיום מצוה אינו ענין למשנתינו כלל ובודאי דבדין זה נדרים ושבועות שוין דאי אמר אם אני נוטל לולב הריני נשבע לתת כ"כ מעות לצדקה ודאי דאמרי' שיתן המעות ויטול כמו בנדר דאין כאן חילוק בין שבועה לנדר ודברי תשובה זו צל"ע: מ"מ למדנו מכל מה שכתבנו כמה גודל עונש המוליך בערכאות של גוים אפי' בדבר שדיננו כדיניהם ואין לו לאדם ללכת בערכאות אלא כשהוא גברא אלמא ועל זה כתב בעל התרומות בשם רבינו שרירא דאם יש מקום בי דואר שאינו מקבל שוחד וכו' דיש רשות לזקנים ותלמודים שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן דאפילו נגזל גוי וגזלן ישראל וכו' ומה שהתנה שיהיה הבי דואר שאינו מקבל שוחד תמה על זה הרב מהריב"ל ז"ל בח"ג שאלה מ"ח דלמה צריך כן ונ"ל הטעם משום הראיה שהביא מגוזל בתרא דמכריז רבא וכו' דקאמר התם דבדייני דמגוסתא אינו יכול עד אחד להעיד וסובר רב שרירא דהטעם מפני שמקבלים שוחד ומטים את הדין ועושים שיהא עד א' חשוב כשנים ולכך התנה רב שרירא שלא יהא הדיין מקבל שוחד דיחייבו לנתבע יותר ממה שהעדים מחייבים אותו בעדותם כי היכי דדייני דמגוסתא אין הדין מחייב אותו אלא שבועה והם בעבור שוחד מחייבים לו ממון ומתבאר זה יותר בלשון רב שרירא גאון שכתב שם וז"ל דאפילו נגזל גוי וגזלן ישראל עדים מעידים אצל השופט שאינו חומס ושופט ביניהם כדגרסי' וכו' משמע דהאי דאינו מקבל שוחד מההיא עובדא נפקא ליה. ומה שהביא מההיא עובדא אע"ג דהתם לא משמע אלא דהרשות להעיד בגזלן ישראל ונגזל גוי אבל מצוה לא וא"כ היכי ילפינן הכא מצוה י"ל דכיון דהתם רשות הכא דהוי נגזל ישראל מסתמא מעלינן ליה דרגא ואמרינן דהוי מצוה: א"כ נמצינו למ1דין דהיכא דהב"ד ציית דינא אין לו לבעל דינו להוליכו בערכאות שלהם אע"פ שדיננו כדינם כ"ש וק"ו בנ"ד שהלך עמו בעלילות ברשע ובעדים שקרים גדול עונו מנשוא והרב מהרי"ק בשרש קנ"ד כתב על מה שעשה ר' נפתלי לבנו ר' אשר כתב והנה כאן כמה חטאות ואשמות ראשונה שלא שאלו ממנו דין ישראל וכו' שנית שר' נפתלי שלח וכו' שלישית שלא נטל רשות מב"ד וכו': ומה גם בנ"ד דיש חטאות ואשמות יותר מהמה ששמעון מתחלה ועד סוף צוח ככרוכיא לעמוד בדין תורה והתרה בו כמה פעמים והוליכו בערכאות ביד רמה ובעדים שקרים באמת לא ידעתי במה יכופר העון הזה דהרי זה חרף והרים ידו בתורת משה כמו שכתבו הפוסקים וראוי לנדותו ולהחרימו לו ולכל המחזיק בידו כמו שכתב הריב"ש בסימן ק"כ עד אשר ישוב ורפא לו וישיב הגזלה אשר בידו ויבקש מחילה וסליחה וכפרה משמעון כדת וכהלכה הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי: הצעיר וקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: צ שאלה ראובן שחייב ללוי חוב בשטר והגיע הזמן ולא פרע ראובן ללוי מפני שירד מנכסיו ואין לו מה לפרוע ועתה לוי מאיים לראובן שימסרהו במלכות או יביאהו בדיני אומות העולם שיפרע לו מעותיו וראובן משיב ללוי נעמדה יחד למשפט בדין התורה וכל מה שמחייב דין תורה שיעשו ולוי מסרב ואינו רוצה לעמוד עמו בדין תורה מה דינו של לוי דלא ציית לעמוד בדין תורה אם מכריזין אותו בנדוי או לא ואם יוכלו להעיד כנגד לוי איך ראובן פרעו ללוי אם יוליכהו בדין אומות העולם כל זה יורנו מורנו וכסא אדוננו תכון לעד ויוסיף ה' שנות אדוננו אמן: תשובה אמת ואמונה כי כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות סנהדרין כל הדן בדיני גוים ובערכאות שלהם אף ע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאלו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה וכו' היתה יד הגוים תקיפא ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדיני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני גוים מיד בעל דינו ע"כ וכן כתב הטור בח"מ סימן כ"ו ועוד הוסיף הריב"ש ז"ל בסימן ק"ב וכתב תוכלו לנדותה ולהחרימה כפי מה שיראה