לחם רב (ל"לחם משנה") עב

מפני שכתוב בשאלה שקבלו עליהם כפי ראות עיניהם והוי כאלו קבלו בין לדין בין לטעות ודמי לנדון דשאלה ל"ב דמהר"י ן' לב ז"ל דקבלו לדיין כפי מה שיורוהו מן השמים וכתב שם הרב הנזכר דהוי כאלו קבלו בין לדין בין לטעות ונסתפק שם הרב היכא דטועה בדבר משנה אי מהני קבלה בין לדין בין לטעות וכיון שהוא ספק אין להוציא ממון מיד הדיינים על הספק. ועוד דהרי דהרשב"א והמאור ז"ל סבורים דאפילו שאינו מומחה ואפילו נשא ונתן ביד פטור בטועה בדבר משנה ואפילו היכא דאפשר לחזור הדין כגון שהבעל דין כאן ואינו אלם מ"מ אפשר דאינו חוזר כיון דהוי ספק אי מהני הקבלה כי הך דהוי בין לדין בין לטעות אפילו לטעות דבר משנה ואם לחשך אדם לומר דמה שכתוב כפי ראות עיניהם לא הוי אלא שיהא או דין או קרוב לדין כלומר שאם יראה בעיניהם לעשות דין יעשו ואם יראה בעיניהם לעשות קרוב לדין יעשו אבל מ"מ אם לא עשו אפילו קרוב לדין ודאי שישלמו לא היא דא"כ לימא דין או קרוב לדין לחוד למה הוצרך לומר כפי ראות עיניהם אלא לטפויי אתא שזה הדין יהיה כפי ראות עיניהם אע"פ שלא יהיה דין גמור אלא שיהיה נראה להם שהוא דין או קרוב לו סגי ואם כן כאלו קבלו עליהם בין לדין בין לטעות ופירוש זה מוכיח יותר כי היכי דלא להוי לישנא יתירא ואפילו יהיו הפירושים שקולים אין להוציא ממון על הספק ואם הטעות בשיקול הדעת אין לחייב לדיינים ג"כ אי מטעמא דלשון כפי ראות עיניהם כדכתיבנא דהוי משמע קבלה בין לדין בין לטעות אי משום דחשבינן כאלו קבלו השלשה וכדכתיבנא והיכא דקבלו השלשה וטעו בשקול הדעת פטורים וכדכתבו הרא"ש והטור ועוד אפילו לא להוי נדון דידן אלא דיינים שאינם מומחין שקבלו עליהם הא לדעת הרי"ף והרמב"ם אם לא נשא ונתן ביד הם פטורים ואם נדון דידן לא נשאו ונתנו ביד הם פטורים לדעתם. לכן אני אומר דעל כל פנים הדיינים פטורים דאין לחייב על הספק אלא בראיה ברורה וכבר הראיתי פנים וטעמים נכונים לפוטרם לע"ד: הצעיר וקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: פה שאלה ראובן ושמעון שכנים דרים בחצר אחד ונפלו ביניהם הפרשי' על שטח החצר המשותף ביניהם ולקחו ביניהם דיינים ועשו שטר בירורים וזה לשונו בהיות שנפלו דברי ריבות בין ראובן ושמעון על ענין שטח החצר אשר בין שני החזקות אשר הם דרים ששמעון יש לו גן בשטח החצר ורצה ראובן לעשות בית אחד בשטח החצר אשר אמר שהוא שלו ושמעון מחה בידו וכדי להשקיט המריבה נתרצו ויאתו שני הכתות וביררו לפשרנים לפלוני ופלוני בקנין גמור ואחורי שטר הבירורי' כתבו בשם הפשרנים ב' עדים איך הפשרנים גזרו על הכתב שאחורי הדף על ענין השטח שבין שני הכתות שאם ירצה ראובן לעשות בשטח הנזכר גן אחד הרשות בידו וגם גזרו על ראובן שיעשה שוחה בקרן זוית וכו' גם גזרו שלא ישים שום חבית בשטח וכו' גם גזרו על ראובן שלא ישליך בשטח הנזכר וכו' יורנו מורנו אם יש כח ביד הפשרנים לגזור כל הגזרות הנזכרים על שטר הבירורים שנראה שנדרשו לגזור גזרות שלא שאלו ראובן ושמעון מהם בשטר הבירורים או לא וכל מה שגזרו ללא שאלו שני האנשים אשר להם הריב לאפס ותוהו יחשב או לא ושכר האדון כפול מן השמים: תשובה נראה ודאי דכל אלו הגזרות שגזרו הדיינים הם מילי דכדי דאין כח בידם על כך דאין כתוב בשטר הבירורים אלא שהמחלוקת היה בענין הבית שהיה רוצה ראובן לעשות ושמעון מוחה בו ואם כן לא היה כח בידם לגזור אלא בענין עשיית הבית אם יעשה אותו ראובן או לא אבל מי נתן להם כח לגזור בענין שיעשה ראובן שוחה בקרן זוית וכו', וכל שאר העניינים הנמשכים נדרשו ללא שאלו וכיוצא בזה ראיתי בפסקי הרב הגדול מורי ורבי ז"ל ח"ב סימן מ"ה ובפסקי מהר"י אדרבי סימן קנ"ה על ענין מחלוקת שהיה לחנה עם היורשים ע"ד בתים שמכרה חנה משלהם וקבלו עליהם דיינים ועשו שטר בירורים והבירורים גזרו דברים יוצאים מכוונת ענין מכירת הבתים ופסקו הרבנים הנז' דאין כח בידם והביאו ראיה מההיא דנדרים דאזלינן בתר כוונת הנודר כדאמרינן בפרק הנודר מן הירק גבי קונם צמר ופשתים עולה עלי וכו', וכן בפרק קונם יין גבי היו מסרבים לשאת בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי וכו' הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוון וכו' וכתב הרב מורי ז"ל דיש ללמוד משם לנדון דידן שכל משאם ומתנם של בעלי דינים לא היה אלא על הבתים אפי' היו נשבעים והיו מוציאים בפיהם דברים כל שומעם היה מבין שהן דברים כוללים היינו יכולים לדון ולומר שלא היה הכוונה רק על אותו דבר שהיו מריבים וכו' ע"כ וכיוצא בזה כתב מהר"י אדרבי ז"ל: איברא דקשיא לי עלייהו מההיא דכתב הריב"ש ז"ל בסי' קצ"ה וז"ל ועוד דכל הני הוו כנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכים אחר כוונתו משום דבעינן פיו ולבו שוין אבל במי שנותן מתנה לחברו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה בתר אומדנא אלא א"כ הוא אומדנא דמוכח עד כאן א"כ משמע דאין לדמות נדרים לדברים אחרים ואפשר דבנ"ד אם הלשון היה מובן על עניינים כוללים דאזלינן בתריה דשאני נדרים דבעינן פיו ולבו שוים ומ"מ בנ"ד ודאי דאין הלשון מובן כולל בכל העניינים דאין כתוב בשטר הברורים אלא שמה שיגזרו הפשרני' הנז' על הב' כתות יהיה מרוצה ומקובל ואפשר כמה שיגזרו דקאמר היינו על ענין הנ"ל דהיינו מחלוקת הבית אם יבנה אותה ראובן או לא וזהו ודאי פשט מובן הדברים דאדלעיל מיניה קאי ואפי' שתאמר דאיכא לפרושי דבכל ההפרשי' קאמר אפי' שלא יהיה מענין מחלוקת הבית יד בעל השטר על התחתונה ונפרש דלא קאמר אלא לענין מחלוקת בנין הבית כ"ש שפשט הדברים כך הוא כדכתיבנא וא"כ מה שגזרו הדיינים שלא מענין מחלוקת בנין הבית הכל בטל דמי נתן כח בידם לגזור בענין השוחה ובשאר הדברים הנמשכים למטה הנר' לע"ד: הקטון אברהם בכמ"ר משה די בוטון זלה"ה: פו שאלה ראובן שמעון ולוי אחים וראובן היה במ"ה והיה חייב שם ליהודה סך מעו' וגם לב"ח אחרות ומפני אימת הנוגשי' הסתיר פניו שם במ"ה ואחר זה מסר ראובן זה ביד יהודה הנז' קצת פקדונו' שישלחם בשמו לעיר אחרת לפ' קרוב יהודה הנז' וכן עשה יהודה הנז' ושלחם ביד קרובו הנז' ועוד מסר ראובן הנז' פקדונו' אחרות ביד יהודה הנז' שיביא' לאחיו שמעון ולוי הנז' והנה יהודה כשבא למקום אשר שמה שמעון ולוי הנז' לא נתן להם הפקדון שהביא אלא אדרבה שאל משמעון ולוי הנז' שיפרעו לו החוב שהיה חייב להם אחיהם ורבו כמו רבו טענות ודברי ריבות ביניהם עד שהזכרתו לברור ביניהם דיינים וביררו' כדת וכהלכה וגזרו הדיינים על האחי' הנז' שמהחוב אשר היה חייב ראובן ליהודה יתחייבו הם בשטר כתוב וחתום ליהודה הנז' לפרוע בזמנים מחולפי' ועוד גזרו וז"ל הגזרה ועוד גזרנו על יהודה למסור הפקדונות ביד האחי' ועוד ארגז א' עם נכסים בתוכה הכתובים במזכרת שהוא ביד קרוב ה"ר יהודה גזרנו על יהודה שיחוייב לשלוח בעדה ולתתה ולמוסרה ביד האחים מבלי שיחסר שום דבר מכל הנכסים שבתוכה ע"כ אחר כל זה נתחייבו האחים הנז' ליהודה בשטר כתוב וחתום בגזר' הדיינים אשר גזרו עליהם וכשבאו לתבוע הפקדון מיד יהודה אשר היה ביד קרובו קודם גזרת הדיינים ענה יהודה שנשרף שם בשרפ' העיר אשר היה שם קרובו ושמעון ולוי הנז' טוענים שאף שהאמת אתו שנשרף כמו שהם אומ' א"כ פטורים הם מחיוב השטר שנתחייבו שהרי גזר' הדיינים היתה בתנאי שיחזור יהודה הנז' הפקדון אשר היה ביד קרובו שלם בלי שום חסור וגרעון ולפיכך נתחייבו שאמ' שבין רב למעט היו שוים הפקדונות קרוב לחוב שהיו מתחייבים האחים הנז' ליהודה הנז' והדיינים כמו כן הם אומרים שע"ד כן גזרו וכיון שבאותה שעה לא היה פקדון בעולם א"כ אין כאן שום חיוב עליהם ושטרא דקיימא עלייהו כמאן דליתיה דמי עתה יורנו מורנו גאוננו הדין עם מי ושכרו הרבה מאד: תשובה איברא דמלשון הגזרה לחוד היה מקום ללמד זכות על יהודה דלא גזרו עליו הדיינים אלא שיחוייב לשלוח בעד הארגז אשר ביד קרובו ואחר שישלחנה קרובו אליו יתנה לשמעון ולוי אבל לא גזרו עליו שיתן הארגז על כל פנים ואין החיוב על מסירת הארגז שא"כ היה להם לומר שהם גוזרים על יהודה שיתן הארגז על כל פנים לשמעון ולוי וכיון שלא אמרו אלא לשלוח נראה דאין כוונתם אלא שישתדל בכל עז ושישלח שלוחים להביאה ויטפל עצמו בהבאתה וכיון ששלח ונטפל בהבאתה ונמצא שנאבד הארגז א"כ לא פשע יהודה כלום ונמצא שקיים מה שגזרו עליו זה היה אפשר ללמד עליו זכות: אבל כיון שהדיינים הם מבררים דבריהם ואומרים שכוונתם היה שיביא יהודה הארגז על כל פנים ויתנה לשמעון ולוי ושבתמורת הארגז שיביא גזרו על שמעון ולוי שיחייבו ליהודה ודאי שהם נאמנים בכך דכבר כתב הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו ח"ג סימן קי"ו דכשהם ב' דיינים נאמנים לפרש לשון הגזרה היכא שנפל ספק בפירוש' והכריח דאפי' בדבר דלא הוי שודא דדייני נאמנים ב' דיינים בכך מלשון הטור בח"מ סימן כ"ג: ועוד יש לי ראיה לדבריו מתשו' הרא"ש כלל ו' סי' י"ד על ענין ר' מנחם שעמד בדין עם קהל ולדוליר לפני דיינים והם חקרו ודרשו כי מכרוהו לקהל קאריאון ואינו חייב לפרוע מס לקהל ולדוליר כתב שנאמני' הדיינים להעיד על כך ומשמע ודאי דהא לא הוי שודא דדייני ומ"מ נאמנים וכן נר' מתשובת הריב"ש סימן ש' עוד כתב שם הרב הנז' דנאמנים הדיינים לפרש לשון הגזרה אם הפי' שקולים ואפילו שלא יהיו שקולים לגמרי אלא דתרווייהו מתיישבים אלא דחד מינייהו מרווח יותר מצי הדיינים לומר לכך נתכוונו ואי לאו דמסתפינא לחלוק על הרב ז"ל אמינא מילתא חדתא ממאי דאמר הוא ז"ל דכתב איברא דאם לא היו פירושים שקולים אלא דחד הוי משמעות דחוק וחד משמעות מרווח אפשר שלא היה להם כח לפרש דבריהם במשמעות דחוק אחר שכתבו הגזרה וחתמוה ומסרוה בידם עד כאן. ואני אומר דאפילו בכך נאמנים דהרי כתב הר"ן ז"ל כתבו הרב ב"י ז"ל בסי' כ"ט דהיכא דהדברים סתומים וסובלים ביאור אחד משני עניינים א' משמעות רחוק וא' משמעות קרוב יכולים העדים אחר שהגידו בב"ד לחזור ולפרש עדותם אפילו במשמעות הרחוק וא"כ לא תהא חתימת הדיינים בגזרה גדולה מחקירתם בב"ד וכיון שאחר שנחקר' יכולים לפרש אפילו במשמעות רחוק א"כ אחר חתימתן יכולים ודאי לפרש כן: ואין לומר דשאני דיינים מעדים דאדרבה עדיפי דהם נאמנים יותר מעדים וכדכתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל נ"ז סימן ח' דיותר הם זכורים ויודעים אמיתת הפסק דין מן העדים ונאמנים יותר מהם משום דדייקי שפיר בדברי הבעלי דינים וא"כ ודאי שהדיינים נאמנים לפרש לשון הגזרה אפילו במשמעות רחוק וכל זה שאמרנו הוא אפילו להוציא ממון וכמו שנראה מתשובת הרב מהר"י ן' לב ז"ל יעו"ש וגם הר"ן ז"ל דסתם דבריו דנאמנים העדים על כך משמע אפילו להוציא ממון כל שכן בנ"ד דהוי להחזיק ממון דנאמנים הדיינים לפרש דבריהם ולומר דגזרו על תנאי כך ופירוש דבריהם כבר הוא מיושב דלשון הגזרה דהחיוב שהם מחייבים ליהודה הוא לתת הארגז על כל פנים ופירוש זה אינו פירוש רחוק אלא קרוב ושקול עם הפירו' האחר שכתבתי בראשונה ואפי' שלא יהא שקול כל כך כבר ביארתי שהם