לחם רב (ל"לחם משנה") עא

אבל מ"מ יש לחקור אם גזרת הדיינים הוי כמו שטר כדי שנאמר הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינם יכולים לחזור ולהגיד דהא חזינן פלוגתא דרבוותא בפסק דין אם יש לו כח שטר ויוכל לומר הנתבע פרעתי או לא ולכאורה נראה דהא בהא תליא והטור כתב בסימן ט"ל בשם אבי העזרי שנאמן לומר פרעתי וכן כתב הרמב"ם ז"ל והרב מהר"ר לוי ן' חביב בפסקיו סימן ק"ט האריך בענין זה הרבה ושם כתב לשון ראבי"ה העתיקו מקונטריס א' ת"ל פסק ראבי"ה אם יש לאדם פסק דין על חברו נאמן לומר פרעתי שמה שכותבין ב"ד פסק דין זהו בדי שלא ישכחו פסק דינם ע"כ ולפי זה הטעם נראה לכאורה דאין לו דין שטר לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כפנקס בעלמא כמי שכותב על פנקסו למזכרת: איברא דהטור בסי' ע"ט בהלכו' טוען סתם דלא כראבי"ה והרמב"ם שכתב שם מי שנתחייב בב"ד וכו' דשמא פרעו ויבא לגבות ממנו פעם שנית בפסק דין שכתבו לו ע"כ. ויש לי גמגום בדבריו דכאן בסימן ט"ל סתם כראבי"ה והרמב"ם ולא הביא חולק ושם סתם דלא כוותייהו מ"מ כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא הוה מצי למימר לכאורה דאוקי ארעא בחזקת מריה ולא תועיל לראובן החזקה אבל כד מעיינינן שפיר לאו מילתא היא דכיון דנעשה גזרה זו בצוואת בעל הדבר ומסר ביד בעל הדבר כ"ע מודו דיש לו כח שטר לענין דאינו יכול לחזור ולהגיד דכן כתב הריב"ש בסימן קכ"א וז"ל ועוד יש לומר בנ"ד דלא חתם בצוואת בעל הדבר וגם לא מסר השטר בידו הו"ל מפיהם ולא מפי כתבם משמע דאי סתם בצוואת בעל הדבר ומסר לידו סגי ועל מה שנתן טעם ראבי"ה שלא ישכחו פסק דינם כבר הקשה שם הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל דא"כ היה די שיניחוהו בידם ולא יתננהו ביד התובע ובמרדכי שלנו שהביא סברת ראבי"ה כתב הטעם מפני שאין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי במקום שאין בעלי דינים עומדין לפניו ומשמע פשוט לפי טעם זה דדין שטר יש לו והוי כהגדה בב"ד ולא פליג ראבי"ה אלא לענין אי מצי למימר פרעתי או לא דכשפרע אפשר שלא חש ליטול מידו כדכתב שם אבל לענין הגדה בב"ד הגדה גמורה היא ואפושי במחלוק' בין ראבי"ה ובין שאר הפוסקים דסוברים דדין שטר גמור יש לו ואינו נאמן לומר פרעתי לא מפשינן: סוף דבר דבהא סלקינן ובהא נחתינן דהדייני' כיון שחתמו שהראוהו לחכם וגזר אומר החכם לאו כל כמינייהו לחזור ולומר חד ממנו לבד הראהו דכיון שהגידו שוב אינם חוזרים ומגידים והדיין לאו כל כמיניה להכחישם וזכה ראובן בדינו הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי: הצעיר וקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: פד שאלה ראובן תבע לשמעון בדין וקבלו עליהם שני דיינים בקומפרומיסו בסגנון כזה שידונו אותם בדין או קרוב לדין כפי ראות עיניהם והדיין הא' חייב את שמעון והדיין האחר פטרו היות שלא היה לראובן שום ראיה שבעולם והוכרחו הדיינים לשים מכריע בין שניהם והדיין המחייב והמכריע חייבו לשמעון שיפרע כל כך מעות עתה שואלים אם הדין בטעות ושלא כדין חייבוהו לשמעון מי ישלם המעות שפרע יורנו מורנו ומשכורתו כפול מן שמיא אנס"ו: תשובה בהא מילתא דטעותא דדינא איכא פלוגת' דרבוותא טובא בטוע' בדבר משנה דקי"ל דחוזר איכא פלוגתא היכא דאי אפשר לו לבעל דין להחזיר כנראה מדברי הטור בח"מ סי' כ"ה דג' סברות בדבר. הא' היא סברת הרמב"ם והרשב"א ז"ל שמסכים לדעתו דבין נשא ונתן ביד בין לא נשא ונתן ביד פטור הדיין. הב' סברת הרא"ש מן הקצה אל הקצה דבכל ענין חייב הדיין ואפילו מומחין ואפי' לא נשאו ונתנו ביד. הג' סברת הרמ"ה היא סברא ממוצעת דהיכא דלא נשא ונתן ביד פטור ואם נשא ונתן ביד אם הוא מומחה וגמיר וסביר וקבלוהו עלייהו פטור. וקשיא לי לסברת הרמ"ה א"כ אמאי דחיק תלמידא בפרק אחד דיני ממונות לשנויי עובדא דרבי טרפון כי היכי דלא תיקשי לרב ששת דאמר טעה בדבר משנה חוזר ואמרו שם חדא ועוד קאמר חדא דטועה בדבר משנה אתה וטועה בדבר משנה חוזר ועור אי נמי בשקול הדעת טעית מומחה לרבים וכו' לוקמא עובדא דרבי טרפון שנשא ונתן ביד וכן משמע לשון והאכילה לכלבים ומפני כך הוצרך לפטורו רבי עקיבא מפני שהוא מומחה דאם לא היה מומחה כיון דאי אפשר לחזור שכבר האכילו הפרה היה חייב לשלם אע"ג דטעה בדבר משנה לסברת הרמ"ה אבל השתא דהוא מומחה וקבלוהו פטור אע"ג דנשא ונתן ביד לדעתו ז"ל וליכא למימר דעובדא דרבי טרפון לא איירי בקבלוהו דא"כ אמאי פטרו משום מומחה כשטעה בשקול הדעת הא לפי שיטת הרא"ש חייב בכל גוונא אפילו לא נשא ונתן ביד המומחה היכא שלא קבלוהו וכמו שכתב הטור ומשמע דהרמ"ה לא פליג על שיטתו מדלא הביאו הטור לעיל לחלוק על הרב רבינו אשר ז"ל והזכירו למעלה בתוך דבריו שכתב וכתב הרמ"ה ודוקא שהיו סמוכין וכו' משמע דמודה על כל האמור וצ"ע. מ"מ למדנו שלשה סברות בענין ובטעותא בשקול הדעת פליגי דלהרי"ף והרמב"ם ז"ל דינא הוי הכי היכא דאיכא תרתי לטיבותא כגון שהוא מומחה וקבלוהו או נקיט רשותא מריש גלותא פטור מלשלם ולכך חוזר הדין דהם סוברים דכל מקום דפטור לשלם חוזר הדין כי היכי דלא ליהוי פסידא לבעל דין והיכא דאיכא תרתי לריעותא שאינו מומחה ולא קבלוהו ולא נקיט רשותא מריש גלותא כתב הרי"ף דאין דינו דין הילכך אף ע"ג דלא טעה ובעיא חד מנייהו למידן קמי דיינא דמומחה מצי הדר ביה ולית ליה להאיך לעכובי עילויה ע"כ ותמה על זה הרב מהריב"ל ז"ל בח"ג שאלה ל"ב דכיון דלא טעה הדיין מה תועלת יש לו כשידון לפני מומחה ותירץ דה"ק בין דידעינן טעה ובין דלא ידעינן אלא דמספקא לן ומ"מ לא נתיישב בזה שכתב ואי הכי מילתא דפשיטא היא ע"כ ולדעתי אין צורך לכל זה דכוונת הרי"ף היא כדברי הטור שכתב בסימן ג' ופחות מג' אין דיניהם דין והודאה שמודים בפניהם כמודה חוץ לב"ד ע"כ וזו היא כוונת הרי"ף ז"ל דאף ע"ג דלא טעה בדין כפי הטענות שנתן בפני מי שאינו מומחה מ"מ אם רצה לדון בפני מומחה ולשנות הטענות רשאי: והיכא דאיכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא כגון מומחה ולא קבלוהו ולא נקיט רשותא או שאינו מומחה וקבלוהו או נקיט רשותא אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד פטור וחוזר הדין דהיכא דפטור הדיין הדין חוזר לדעתם ז"ל: והרא"ש והטור יש להם דרך אחרת וסוברים דבתרתי לטיבותא מה שעשה עשוי ופטור מלשלם בין נשא ונתן ביד בין לא נשא ונתן ביד והיכא דאיכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא מה שעשה עשוי וחייב לשלם מביתו והיכא דאיכא תרתי לריעותא אין דינו דין כמו שהוא לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ומחלוקתם תלוי בסוגיא דפרק אחד דיני ממונות דהרי"ף פסק כרב חסדא והרא"ש דחה דבריו והדברים ארוכים שם בפסקיו יעו"ש וג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה והיכא דלא קבלום ולא נקיטו רשותא משלמי אם טעו והדין דין ואי גמר דינא בתרי מנייהו משלמים שני חלקים והג' פטור מחלקו וכל עה שכתבנו איירי בשקבלו סתם אבל קבלו בין לדין בין לטעות אז הוא פטור כשטעה בשקול הדעת וכן כ' שם הטור אבל רש"י כתב בפ"ק גבי מר זוטרא בריה דרב נחמן שאמרו שם אם קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים וז"ל אם קבלוך עלייהו לגמרי לילך אחריך אם לדין אם לטעות ולא יתבעוך לא תשלם ואי לא זיל שלים ואם לא קבלו טעותך עליהם דאמרו לך דיינת לן דין תורה זיל שלים ע"כ והתם ביחיד מומחה איירי ומ"מ כתב רש"י דבעי' שיקבלוהו בהדיא בין לדין בין לטעות כדי שיפטור משמע דאית ליה דאם קבלוהו סתם אינו פוטר ביחיד מומחה דלא כדברי הטור שסובר דבקבלה סתם פוטר ביחיד מומחה והוא מפרש כפירוש התוספות ואביו הרא"ש שהם מפרשים אם קבלו עליך סתמא לא תשלם וסוף דברי רש"י שכתב ואי לא קבלו עליך טעותך וכו' דאמרו לך דיינת לן דין תורה משמע בהפך דבריו הראשונים דהא סתמא הויא קבלה לפטור וכדברי הטור וכבר הקשה זה הרב מהריב"ל ז"ל כן בשאלה הנז' ורצה לומר דסיפא דוקא ולי נראה דרישא דלשון רש"י דוקא ומה שכתב בסוף שאמרו לך דיינת לן דין תורה הוא להודיענו שלא כדברי המפרשים שסוברים שהיכא שאומר לו דיינת לן דין תורה אפילו שטעה בשקול הדעת חוזר הדין ואינו משלם דכיון דאמר בהדיא דין תורה הוי כאלו לא עשה כלום לכך כתב רש"י כן לומר דאפ"ה דינו דין ומשלם מביתו וזה מבואר בדברי הרב הנמוקי בריש סנהדרין שדקדק כן מדברי רש"י נגד שאר המפרשים אבל מ"מ קשה בדברי רש"י דבפרק הנז' דף ו' אוקמוה לההיא דדן את הדין בדקבלוהו עלייהו והקשו אי הכי אמאי משלם מביתו ותירצו דאמרו ליה דיינת לן דין תורה ע"כ וכיון דאוקימו רישא דאמר דיינת לן דין תורה סיפא דמתניתין דקאמרה ואם היה מומחה לרבים דפטור משמע דהוי אפילו דאמר דיינת לן דין תורה וא"כ איך כתב רש"י כאן דאפילו מר זוטרא שהוא מומחה אי אמרו לו שידון תורה שחייב וי"ל דרש"י יפרש מומחה לרבים דמתני' דפ' עד כמה דהוא גמיר וסביר ונקיט רשותא כי היכי דהוי פירושא דברייתא דפ' הנז' דקאמרה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי ואי בעיא לן התם אי בעינן נמי דנקיט רשותא ולצד זה ודאי דמומחה לרבים ר"ל נקיט רשותא ואע"ג דצד זה אינו אמת דכבר פשטוה לבעיא דהוי אפי' דלא נקיט רשותא מ"מ מומחה לרבים דמתני' דפ' עד כמה דפטר לשלם פירש רש"י כן. ואחר אשר ביארנו כל זה נבוא לנדון דידן ונאמר אם הטעות ברד הוי בדבר משנה כגון בדבר המפורש בדברי הפוסקים המפורסמים דהיינו דבר משנה וכדכתב הטור בסימן כ"ה אז ודאי חוזר הדין ואם אי אפשר לחזור הדין כגון שזה שנטל הממון הלך לו או הוא אלם אי חשבינן להנהו תלתא כאלו קבלום עליהם דכיון דבררו לשנים מהם אע"פ שהבעלי דינים לא ביררו הג' מ"מ הא קי"ל כרבנן דאמרי בפרק זה בורר דלא בעינן דעת בעלי דינים אלא דעת דיינים לבד וכתוב בהגהות אשר"י בשם א"ז דאינם יכולי' לומר לדיינים אל תשאלו דיני בפני פלוני דאין הדבר תלוי בהם אלא בדיינים וא"כ הוי כאלו נתנו כח לדיינים שיבררו השלישי והוי כאלו הם ביררו השלשה אם נאמר כן ודאי דהם פטורים אפילו נשאו ונתנו ביד לדעת הרמ"ה דסובר דהיכא דטועה בדבר משנה היחיד מומחה אפילו נשא ונתן ביד אם קבלוהו עליהם פטור היכא דאי אפשר לו להחזיר הדין וכיון דהוא סובר כן ביחיד מומחה הוא הדין בשלשה הדיוטות דחד דינא להו: איברא דלדעת הרא"ש דאפי' ביחיד מומחה וקבלוהו היכא דטעה בדבר משנה ואי אפשר לו לחזור הדין ישלם ה"ה בשלשה הדיוטות ואפילו לא נשאו ונתנו ביד ולדבריו ישלמו המכריע והדיין הא' והשני שפטר לשמעון פטור ואפילו לדעת הרמ"ה היה אפשר לומר דנ"ד לא הוי בקבלו שלשה עליהם כיון דלא קבלו בפירוש ג"כ לשלישי וא"כ הוי כיחיד שקבלוהו עליהם שחייב היכא דטעה בדבר משנה ואי אפשר לו לחזור הדין לדעת הרמ"ה ז"ל ומ"מ אני אומר שפטורים הדיינים