לחם רב (ל"לחם משנה") ע

אבל נ"ד נראה דלא הוי הכי אלא שנתחייב לשרת בחנות לבד ואולי אינו סמוך על שלחנו ולא דמי ממש לעבד ומ"מ אני אומר כיון דיש קצת סיוע לפטור לראובן מהא דמהר"ם והוא דחוק למזונותיו כמו שבא בשאלה ראוי לפשר ולהרבות שכרו של ראובן באופן ממוצע וראוי והגון בעיני אלהים ואדם הנלע"ד. הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: מן התשובה יובן ענין השאלה פב תשובה הן כל ראתה עיני טענות הדיינין שחייבו לרבי שבתי מארטו יצ"ו וטענותיו כאשר באו בשאלה ערוכה בכל ושמורה ובעיני צדקו יחדיו דברי ה"ר שבתי וזכאי בדינו הוא דמה שכתוב בקומפרומיסו וידונו הפרשותיהם אם יפול ביניהם שום הפרש ר"ל הפרש מחדש אבל ההפרש הקדום שכבר נגזר מסי רבני גאוני עירנו וכו' ודאי דלא נכנס בלשון השטר ברורים ואע"פ שלא עמד בדין על ההפרש ההוא ה"ר שבתי עם בני שמעון אלא עם ראובן השותף האחר כמבואר בשאלה לא מפני כן נאמר שהפרש זה נכנס בכלל כיון שלא עמד בדין עמהם על כך ולא נגמר כבר הדין ביניהם דכיון דעמד בדין עם השותף וינא חייב על פי חכמי רבני שאלוניקי נר"ו נשארו הם חייבים מאליהם דכבר שלחו טענותיהם וראיותיהם בני שמעון פה שאלוניקי וזכורני כי כל רבני עירנו חלקו ואני יחיד ועני כמתאבק בעפר רגליהם הסכמתי עמהם וא"כ ודאי דהוי כאלו עמד בדין ה"ר שבתי עמהם וכבר נגמר הדין ונשלם ההפרש ההוא וא"כ ודאי שלא קבלו דיינים עליהם לגזור מה שכבר נגזר שאין זה הפרש ועוד שלשון יפול משמע הפרש מחדש והפרש זה כבר עומד הוא ואע"פ שכתוב אח"כ וקבלו עליהם שכל אשר יעשו הברורים הנז' כפי שיראה ביניהם יהיה עשוי ומקוים וכו' לא קאי אלא אהפרשי' חדשים כמו שכתוב ראשונה אבל לא על הפרש קדום והגם כי מהר"י קולין בשרש י' כתב על פטור שכתוב הריני מרוצה מאשתי הנז' ממה שהייתי תובע ממנה הן שתלך עמי וכו' ומכל תביעות וערעורים וכו' דבא לרבות תביעות אחרות ממה שהזכיר קודם דהיינו תביעות הגוף היינו משום דהוי לישנא יתירא כדקאמר התם בודאי שבא לרבות תביעות שאינם נזכרות ראשונה אבל הכא אין כאן לשון מיותר דכותב באחרונה שכל מה שיעשו ביניהם בענין ההפרשים הנז' כפי ראות עיניהם הוא מקובל עליהם והוי מילתא דצריך ואדרבה מדברי מהר"י קולין ז"ל ראיה דטעמא משום דהוי לישנא יתירא אבל לשון הצריך ואינו מיותר ודאי דנפרש דקאי אדלעיל ודברים אלו הם פשוטים בעיני: ומה שטענו הדיינים שבפניהם טענו הכתות ההפרש הקדום וע"ז קבלום עליהם ועל זה גזרו פשיטא דאינם נאמנים דכיון שהם קרובים הם פסולים לעדות ואם קבלה ה"ר שבתי עליו לא קבלם אלא לדיינים ולא לעדים דטעמא דב' דיינים נאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו וכדכתב הטור בח"מ סי' כ"ג לא הוי משום דקבלום עליהם לדיינים אלא משום דלא גרעי מעדים דעלמא וכן כתב הריב"ש בהדיא בסימן ח' תדע לך דהרא"ש ז"ל בתשובה כלל נ"ו נתן טעם לומר דהדיינים נאמנים יותר מהעדים המכחישי' אותם משום דהדיינים דייקי טפי ואם איתא דכשמקבל דיינים כאלו מקבל אותם ג"כ לעדים אמאי לא יהיב טעמא הרא"ש בנאמנות הדיינים יותר מהעדים מפני שהם קבלום על עצמם לדיינים ועדים וכיון דהוא האמינם א"כ ראוי שיאמינו דבריהם יותר מהעדים המכחישים אותם אלא ודאי פשיטא ופשיטא דהוא לא קבלם על עצמו אלא לדיינים וטעם נאמנותם הוא משום דלא גרעי מעדים דעלמא וכדכתב הריב"ש א"כ בנ"ד שהם קרובים וגרעי מעדים דעלמא אינם נאמנים אחר שיצאו הבעלי דינים מלפניהם לומר לזה זכינו ולזה חייבנו והוא הדין והוא הטעם בנ"ד שאינם נאמנים לומר דקבלום עליהם על ההפרש הקדום ומה גם כי שטר הברורים מכחישם כדכתיבנא: ועוד היה נראה טעם אחר מהא דכתב הרב מהריב"ל בפסקיו ח"ג סימן קי"ט דא' מגדולים אמר דהא דנאמנים הפשרנים היינו דוקא על הפשרה לומר כך וכך גזרנו ופסקנו אבל לומר דנטלו קנין לא מהימני דחשיבי נוגעים בעדות כי היכי דלא לימרו דדייני דשפילי נינהו שלא ידעו שפשרה צריכה קנין ומשום הכי קאמרי דנטלו קנין ע"כ ה"ה בנ"ד דיאמרו להם דייני דשפילי דייני הכי דגוזרי' במה שלא קבלום דהיינו הפרש קדום בלא נז' בשטר הברורין ואדרבא בשטר הברורין נראה בהפך ולכך הם אומרים שקבלום לכך וחשיבי נוגעים ואע"פ דשם כתב הרב ז"ל דרבים חלקו על גדול הדור ההוא מ"מ אכשר דהכא מודו משום דשם נתן הרב טעם לטעות ההוא כדי שלא יחשב נגיעה בדבר מה שאין כן בנ"ד דנראה טעות מפורסם ולכך חשיבי נוגעים ומ"מ יש להשיב על זה ואינו מספיק אבל מטעמא קמא הדברים פשוטים בעיני בלי שום ספק דאין הדיינים הקרובים נאמנים. אבל מה שבא בשאלה לזכות את ר' שבתי משום דהדיינים טועים בדבר משנה יכל כמה שלא הוציא רבי שבתי הממון חוזר יש לחלוק ולומר דלא מיקרי הא דבר משנה דזכורני דחכם חשוב היה מזכה ליתומים והיה מביא ראיות לדבריו ומורי ורבי זלה"ה בעת ההיא היה מראה לו פנים והיה אומר דרגלים לדבר אע"פ שכפי האמת הסכימו לחייב ליתומים מ"מ לא מקרי הא טועה בדבר משנה דאין זה דבר מפורסם ויש פנים לכאן ולכאן אלא שעדיין יש מקום לזכותו מהא דכתב הטור בסימן כ"ה בסופו בשם הרמ"ה דכל טועה בין בדבר משנה בין בשקול הדעת כל כמה דלא זכי תובע בממונו הדר והביא ראיה מעובדא דרבי ישמעאל בר יוסי דמה שלא פרע לא הוציא ממנו אע"פ שכבר דן רבי ישמעאל בר יוסי: איברא דכתב הטור דנראה דאביו פליג על זה מדכתב דההיא עובדא לא הוי טעות בשקול הדעת משמע דאי הוה טעות בשקול הדעת היה מוציא ממנו ונ"ל דאין זה מוכרח דמה שפי' הרא"ש כן ההיא עובדא הוא משום דלישנא דכבר הורה זקן משמע הכי וכן כ' רש"י כבר הורה זקן וכו' ולא אחלוק על מה שעשה משמע דהדבר לא היה ברור כל כך ורבותא אשמועינן הרא"ש דאע"פ דלא היה טועה רבי ישמעאל בשקול הדעת והיה לנו לומר דכיון דכבר הורה יוציא ממנו מה שלא פרע כיון דאין כאן טעות בשקול הדעת קמ"ל דלא הוציא ממנו יכל שכן אם היה טעות בשקול הדעת שהיה טועה רבי ישמעאל שלא היה מוציא ממנו מה שלא פרע ואפשר שמפני זה כתב הטור שנראה מדבריו כן כלומר שאינו מוכרת והרי"ף ז"ל כתב לשון זה אבל ליכא למידק מיניה מאי דדייק הטור מדברי אביו ז"ל דהרי"ף ז"ל כתב וז"ל ואלו שקול הדעת דאיפליגו ביה רבי ישמעאל בר יוסי ורבי חייה ליכא ראיה לרבי חייא לברורי טעותא לרבי ישמעאל הילכך ליכא כח לאהדורי לעובדא דידיה ומשום הכי קאמר כבר הורה זקן הילכך ליכא למיגמר מהא רעשה למי שטעה בשקול הדעת שאינו חוזר עד כאן. אבל הרא"ש ז"ל דסובר דטועה בשקול הדעת אינו חוזר אי אפשר דהוצרך לומר בההיא עובדא שלא היה טועה בשקול הדעת מהטעם שכתב הרי"ף ז"ל אלא ללמדנו נגד דינו של הרמ"ה וכמו שכתב הרב ב"י ז"ל ובין שיהא מוכרח בדברי הרא"ש ז"ל שיחלוק על הרמ"ה ז"ל או לא יחלוק יוכל לומר רבי שבתי המוחזק קים לי כהרמ"ה ז"ל דטועה בשקול הדעת כל כמה דלא נפיק ממונא מידי נתבע אין מוציאין ממנו מכאן היה ראוי ללמד זכות לרבי שבתי אבל אין זה מספיק בעיני כיון שכתוב בשטר הברורים וקבלו עליהם שכל אשר יעשו הברורים כפי אשר יראה בעיניהם יהיה עשוי וכו' משמע דקבלום עליהם בין לדין בין לטעות וא"כ ודאי דמה שעשו עשוי אם טעו בשקול הדעת ומהר"י ן' לב ז"ל בח"ג שאלה ל"ב נסתפק היכא דקבלוה בין לדין בין לטעות אי מהני אפי' להיכא שטועה בדבר משנה א"כ ודאי נאמר בנ"ד דאע"פ שהזכיר בתחלה דין ר"ל דין כפי ראות עיניהם ואע"פ שטעו מהני דהוי כקבלום בין לדין בין לטעות וכמ"ש שם מהריב"ל ז"ל במי שקבל עליו דיין שיורה כפי מה שיורוהו מן השמים יע"ש או נאמר דהכוונה לומר דין או פשרה ובתחלה הזכירו דין ואח"כ אמרו שאפי' שלא יהיה דין אלא פשרה כפי ראות עיניהם שיקבלו עליהם ובזה נקיים שתי לשונות השטר שלא יסתרו אהדדי וא"כ כיון שעשו פשרה כפי ראות עיניהם אין מקום לזכות לרבי שבתי אבל מטעמא קמא זכאי הוא בעיני: פליאה דעת ממני מהחכם השלם אשר שמענו את שמעו הודו והדרו וחזקה אין דבר בלתי מתוקן יוציא מתחת ידו והן היום הראנו דברים מתמיהים וכל העם רואים כי דין אשר כבר נגזר ונגמר והוא אמר זה כמה ימים ושנים באמת ובאמונה בשפה ברורה חזר בו חזרה גמורה זו רעה חולה: נאם הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה פג שאלה שלשה דייני החזקות הממונים ביד ושם מארבע קהלות שבעיר שחתמו גזרה א' על הפרש שנפל בין ראובן ושמעון על אודות מעבר א' וכן כתוב בגזרה וקבלו עליהם ראובן ושמעון לסדר טענותיהם לפנינו ולהעלותם על ספר על ידי סופר העיר ואנחנו נגיש לפני החכם ה"ר פלוני וכל אשר יגזור החכם הנזכר ביניהם שהוא דין תורה לפי ראות עיניו על המעבר הנז' אחרי גזרתו ותורתו לא ישנו כלל ועיקר כמפורש בארוכה בגזר' הנ"ל ובסופה כתוב אחר כל אלה הדברים סדרו טענותיהם הב' צדדים הנ"ל לפנינו ע"י סופר העיר והגשנו לפני החכם הנ"ל וגזר אומר על מה שיברר בעדים ראובן על המעבר הנ"ל וקבלנו העדויות מהעדים שהביא ראובן על המעבר הנז' והראינו להחכם הנ"ל וגזר אומר החכם הנ"ל על פי העדויות הנ"ל שהדין עם ראובן וקם המעבר להשתמש בו ראובן כנז' שם ועתה החכם הנ"ל מכחיש לדיינים באמור להם כי הוא לא אמר להם כדברים האלה כי אמת הוא שראה העדויות ע"י א' מהם שהראה לו ובלבו שמר את הדבר ולא ענה לו הדין עם מי והדיינים משיבים לו ששלשתם לא הלכו אליו כמו שאמר הוא וכן הוא מנהגם לשלוח א' מהם ופיו כפיהם כאלו הלכו שלשתם ועפ"י הדברים האלה כתבו מה שכתבו עתה יורנו מורנו אם נאמנים הדיינים לומר כן ולהכחיש מה שחתום בחתימתם שהם הלכו ומפיו כתבו כנ"ל ועל כן נאמן החכם והגזרה בטלה ודין עדיין לא נפסק או נימא כיון שחתמו שוב חינם נאמנים להכחיש מה שחתמו ועל כיוצא בזה נאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שהגזרה אינה תחת ידי הדיינים שיש כמה ימים שהיא תחת יד ראובן נמצא החכם מכחיש לא' לפי דבריו ושלשתם מכחישין לו והגזרה שרירא וקיימת והדת נתנה ולאו כל כמיניה של החכם להכחיש לשלשתם כיון שאינם יכולים לחזור ולהגיד יבא דברו וה' יכפול שכרו: תשובה לכאורה נראה דאין כאן שאלה דודאי כיון שכתוב בגזרה וקבלנו העדויות מהעדים והראינום לחכם וגזר אומר החכם הנז' על פי העדויות הנ"ל שהדין עם ראובן ודאי דהם מעידים ששלשתם יחד הראוהו לחכם והחכם גזר שהדין עם ראובן ולאו כל כמיניה של חכם להכחיש לג' דיינים וגם הם אינם יכולים לחזור ולהגיד ולומר שא' מהם הראהו לחכם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ואחר שנחקר העד בב"ד אינו יכול לחזור ולהגיד וא"כ אם כתב ידי הדיינים יוצא ממקום אחר ויכולה להתקיים חתימתם ודאי דלאו כל כמינייהו לחזור ולהגיד ולומר א' מהם הראהו לחכם ולא שלשתנו אבל אם אין כתב ידם יוצא ממק"א נאמנים וכ"ז מבואר בכתובות פ' האשה שנתארמלה ומפורש בכל ספרי הפוסקי':