לחם רב (ל"לחם משנה") סט

מכוון אינו נאמן להקל ומשמע אפילו ת"ח מדלא חולק אלא די"ל דשאני התם דמתכוון להערי' ולכך אמר לשון כדי להטעו' לעם ולכך אינו נדר בת"ח אבל הכא גבי בשר מלוח שלא נתכוון להערים אלא לנדור כפי המובן מהלשון אז אמרינן כיון דדעתו לנדר גמור ראוי לומר שמה שיהא מובן מהלשון לרוב העם הוא כוונתו דאל"כ היה לו לפרש כיון דכוונתו לנדר גמור ולא להערים. אחרי כותבי ראיתי בפסקי מהר"י ן' לב הראשוני' דף י"ג שהקשה כן ולא תירץ כלום. וגם בראיה שניה שהביא הרשב"א ז"ל מההיא דנדר בחרם קשה דהא התם חלקו בין ת"ח לע"ה והוא ז"ל לא חלק בתחלת דבריו משמע דבכל גוונא נאמן אפילו ע"ה והוא הפך ראייתו ואולי יש לומר דהראיה הוא שאנו מאמינים אותו אעפ"י שלשונו משמע בהפך ואף על פי דהחמירו שם בע"ה משום דנתכוון להערים החמירו עליו וכדכתב הרשב"א גופיה בתשובה הביאה הרב בית יוסף בי"ד סימן ר"ח. גם בראיה שלישית שהביא מנזיר דאמר סבור הייתי שמתירים לי וכו' קשה דהא בפ"ב דנזיר משמע דטעמא דהתם דמותר בלא שאלה משום דהוו נדרי אונסין דאי אפשר לו לחיות בלא יין ואי אפשר לו שלא לקבור מתים שאין שם קוברים אחרים וכדכתב שם רש"י מיהו לזה י"ל דהוה ס"ל דאונסין דאמר התם הוי שגגות וקרו להו אונסין דלביה אנסיה וכפי' בתרא דרש"י והוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות נזירות וכדכתב שם הרב כסף משנה והראיה שהביא דהתם נאמן לומר שוגג הייתי ובאו על נכון כל ראיותיו מיהו מסוף דבריו שכתב דאיכא דנודר מעצמו ולא השביעוהו אחרים דאפילו שיאמר ע"ד רבים נאמן לומר כך היה בלבי משמע דהוא הפך דברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי דהרמב"ם ז"ל לשונו מורה דבנודר מעצמו איירי ומ"מ כתב דאינו נאמן ומ"מ בנדון דידן דהשביעוהו אחרים על כך ונשבע עד"ר פשיטא ופשיטא דכ"ע מודו דאינו יכול ראובן לומר בלבי כך היה כיון שלא פי' בשעת השבועה ומה שבא בשאלה שמודה לו שמעון אם הודה לו שמעון דפי' התנאי בשעת השבועה ולא קיימו ודאי דראובן פטור אבל אם מה שהודה שמעון הוא שקודם השבועה התנו בכך ואח"כ בשעת השבוע' סתם ולא פירש דבר מ"מ אעפ"י שלא קיים שמעון התנאי עדיין ראובן בשבועתו דכיון דלא פי' התנאי בשעת השבועה ודאי דגמר בדעתו כשנשבע לישבע בלי שום תנאי ועל אמונתו של שמעון סמך שמה שירצה ליתן לו הוא מרוצה בכך ועל דעת כן נשבע דאל"כ אמאי לא פירש בשעת השבועה דבשלמא אם היה לו שום אונס בשעת השבועה וגלה לעדים קודם שאינו יכול לפרש בשעת השבועה ודאי דהוא פטור אבל כיון דלא היה אונס ולא פירוש ונשבע ע"ד אחרים ודאי דגמר בדעתו לישבע בהחלט ולבם של אותם אחרים במקום לבו קם וכדכתב הרמב"ם ז"ל. אך אם יאמר ראובן שבשעת השבועה פירש התנאים אעפ"י שלא כתבו אותם בשטר השבועה בזה יש מקום עיון דנר' דנאמן משום דהטור ז"ל כתב בהלכות טוען סי' פ"ב דהיכא דטען הלוה השטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר וקיימתיו וכו' ואם אינו מפורש בו שבלא שום תנאי וכו' שהרי אינו עוקר בטענה זו גוף השטר והרי הוא כטענת פרעון ואפילו יש בו נאמנות אינו מועיל שהרי אין הנאמנות רק כנגד הפרעון ע"כ משמ' דתנאי מדמה לפרעון וכי היכי דבפרעון כשיש בשטר שבועה וטוען פרעתי קי"ל דאינו נאמן לגבי הממון אבל לגבי השבועה נאמן וכמו שכתב בנו של הרא"ש ז"ל כתבו הטור בסימן ל"ד וז"ל כתב ה"ר יהודה בן הרא"ש ז"ל בתשובה אם היתה השבועה כתובה בשטר ולא היה כחוב שלא יוכל לטעון שפרע והיה אומר שקיים שבועתו ופרע אע"פ שלא היינו יכולים לפוסלו מחמת השבועה דשמא פרע מ"מ צריך לפרוע השטר ע"כ הכא נמי נימא דאע"ג דאם היה ממון לא היה נאמן לומר תנאי היה כדי לפטור מממון כדי לפטור משבועה מיהא מהימן ועוד ראוי להאמינו במה שאומר תנאי היו דברינו לענין השבועה מגו דיכול לומר פטרתני מהשבועה דנאמן הוא לומר כן כדכתב הרא"ש ז"ל בתשובה וכן ראינו להרב מהר"ר אליה מזרחי בתשובותיו סימן ע"ב שכתב דנאמן לומר חתמתי ולא נשבעתי במגו דיכול לומר נשבעתי כדרך שנשבעין לחרמין וכו' וכמו שהאריך שם הכא נמי נימא מגו כדכתיבנא. מיהו אי איכא נאמנות בשטר לא שייך הך טעמא דמגו דהרי האמינו לענין השבועה שלא יוכל לומר שפטרו מיהו מטעמא קמא דכתיבנא אפילו שיש נאמנות נאמן לומר תנאי היה וכדכתב הטור דאפילו יש נאמנות אינו מועיל הנאמנות לענין התנאי. א"כ לפי זה אם אמר ראובן בשעת השבועה פירשתי כן אע"פ שהעדים לא כתבוהו נאמן לענין השבועה מיהו נראה דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא דאיכא דמפרשי ההיא דתנאי היו דברינו בפרק האשה שנתארמלה דנאמנין אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר משום דכי אומרים תנאי לא עקרי לסהדותייהו אבל כת האחרונים פירשו דלא הוי אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דוקא אבל אי כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים משום דעקרי לסהדותייהו ומשמע מדברי הר"ן שם דלדידהו הוי כאלו כתוב בשטר בהדיא שלא היה שם תנאי ולכך אינם נאמנים לבטל עדותן ורבים נטו לזאת הסברא והרשב"א ז"ל מכללם איברא דבתשובה אחרת הביאה הרב ב"י בסימן כ"ט משמע בהפך על ענין ראובן שכתב משכונה ת"ק דינרים לשמעון חמיו וכו' וכתב שם שנאמנים העדים ואפי' כתב ידם של עדי השטר המשכונה יוצא ממקום אחר לפי שאין אלה העדים מכחישים עדי השטר אלא בירור בעיקר העדות הוא ע"כ וכבר הוקשה לרב ב"י זה ותירץ שם דשאני הכא שעדים אחרים הם מעידים על התנאי אבל ודאי הם עצמם אינם נאמנים בשכתב ידם יוצא ממקום אחר. וקשיא לי טובא על דבריו דא"כ למה כתב לפי שאין אלה העדים מכחישים עדי השטר אנא בירור וכו' הא אין הדבר כן דמכחישים הם אלא שהם עדים אחרים והוו להו תרי ותרי ואוקי ארעא בחזקת מאריה אלא ודאי שאין טעמו של הרשב"א כדכתב הרב ז"ל. אך אמנה על הרשב"א יש לתמוה למה לא נתן טעם זה משום דהוו תרי ותרי ולמה כתב שאין אלה העדים מכחישים וכו' דמשמע דאי מכחישים היה מהני הא הוו תרי ותרי ונ"ל לומר דהכא לא אמרי' תרי ותרי ואוקי ארעא בחזקת מאריה משום דדמי לתשובה אחרת שהביא שם מפרס שמכר ראובן לשמעון וכו' ובסימן תתקע"ב כתב אותה התשובה וסיים בה ואע"פ שאין הקרקע נתפס מ"מ נפקא מינה לזה שירד לתוכה ברשות הבעלים ע"כ גם אנו נאמר כאן בהך דמשכונה כיון דירד למשכונה ברשות הבעלים אע"ג דאיכא תרי ותרי מכחישים זה את זה אי איכא תנאי אין אי לא לא אמרי' אוקי ממונא בחזקת הבעלים אלא בחזקת מי שהוא בידו לפי שירד ברשות הבעלים ולא שייך כאן לומר אוקי ארעא בחזקת מאריה וטעמו של הרשב"א אינו כדברי הרב ב"י ז"ל משום דאין עדים אחרים דאפילו העדים עצמם היו נאמנים דלא דמי לתנאי דבעלמא דהתם אם שטר המלוה נעשה על תנאי ולא נתקיים התנאי הוה ליה שטרא כמאן דליתיה דאין המלוה מלוה אבל הכא משכונה היתה אלא לא היתה רק עד שיקח קרקע לאשתו וא"כ מועיל שטר המשכונה עד אותו הזמן והרי זה דומה לתשובה שכתב אלף וי"ב בתשובותיו על משכונה דלא כתבו זמן דיכולים העדים עצמם לברר עד זמן פלוני הוא הכא נמי כך היה שביררו המשכונה היה עד שיקח קרקע לאשתו והועיל השטר עד אותו הזמן א"כ למדנו דהרשב"א ז"ל הוא כדעת האחרונים דבתנאי אינו נאמן אלא כשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ולדידהו הך דינא דכתב הטור בסי' הנז' לעיל דנאמן הלוה לומר תנאי היה להזקיק שבועה למלוה וכו' דלדידהו ליתיה להאי דינא דכיון דאית להו דהוי כאלו כתבי בפירוש שנעשה המעשה בלי שום תנאי וכדכתב הר"ן בפרק האשה שנתארמלה א"כ לאו כל כמיניה להכחיש את העדים ומינה בנ"ד דלאו כל כמיניה לומר תנאי היה כדי להפטר מהשבועה דהרי עדים מכחישים אותו לפי דעת זה וכיון דהוי ספקא דפלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר בשבועה דהוי ספקא דאורייתא ולחומרא ואלו לא היה כאן שבועה אלא קנין לבד עדיין יש מקום לספק אם יוכל לחזור דהרב ב"י בה' פועלים סי' של"ג כתב דכתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו דאע"ג דפועל יכול לחזור בו מ"מ היכא דאיכא קנין אלימא מילתא ואינו יכול לחזור בו איברא דהריב"ש בתשובותיו נראה דחולק על זה בסימן תע"ו כתב שם ז"ל וז"ל שאין חלוק בין שכירות פועל ליום א' או שכיר שבת או שכיר חדש או שכיר או שהוא קבלן וכו' אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם אפי' התחיל במלאכה ואפי' בקנין ע"כ נראה דסובר דאפי' בקנין יכול לחזור ומ"מ לענין מעשה הריב"ש הוא יחיד לגבי הריטב"א ורבותיו ואין לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו וכדכתב מהר"י קולין ז"ל וא"כ אפילו לא היה כאן שבועה אלא קנין לבד לא היה הפועל יכול נחזור בו אלא שנראה לי צד אחר לפוטרו מהשבועה משום דכתוב בסוף הגהות מרדכי דמציעא דיש ליזהר למלמד או לסופר או שאר מלאכות להשכיר עצמו להיות בבית ב"ה להיות בקבע עמו ולהיות סמוך על שלחנו בני הפסק יותר מג' שנים דכל טפי משלש שנים נפקא ליה מתורת שכיר ועבד גמור לא הוי לכל הלכותיו מ"מ כיון דנפקא ליה מתורת שכיר קא עבר כי לי בני ישראל עבדים וקצת ראיה מפרק מפנין מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון והשכיר עצמו אצל ב"ה ג' שנים וכו' ומדנקט שלש שנים משמע דטפי לא מצי לאשתעבודי תשובת הר"ם ע"כ נראה מכאן דאסור לאדם להשכיר עצמו ביותר מג' שנים והגם דהראיה שהביא מפרק מפנין אינה ראיה מוכרחת דדילמא שאני התם דמעשה שהיה כך היה מ"מ הביא ראיה מדספר התלמוד שהשכיר ג' שנים דהא לא איכפת לן אלא להודיענו דין זה דדוקא עד ג' שנים יכול להשכיר ולא יותר ואם תאמר דאיסור זה איסור תורה דכי לי בני ישראל וגו' ודאי דאין השבועה חלה עליו וא"כ בנ"ד שהשכיר עצמו לעשר שנים הרי ודאי כנשבע לבטל את המצוה ולא חלה עליו שבועה אלא שאין זה ודאי נראה כאיסור תורה אלא כאיסור דרבנן וכבר כ' הטור ז"ל ביו"ד סי' רל"ט דהנשבע לבטל מצוה דרבנן חלה עליו שבועה וא"כ לדידיה ודאי חלה כאן אי הוי איסור דרבנן ומ"מ יש לבטל השבועה מצד אחר ולומר דבשלמא אי הוה ידע דהוא איסורא דרבנן והיה נשבע על דעת כן ודאי דהשבועה חלה עליו כיון דלא נשבע לבטל אלא איסורא דרבנן אבל בנ"ד אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואלו הוה ידע דהוה איסורא לא הוה נשבע והוה ליה שבועה בטעות. ודומה לזה כתב רבינו ירוחם ז"ל כתבו הרב ב"י ביו"ד סי' רנ"ב וז"ל נשבע שלא יעשה כך מטעם שהיה סבור שהיה איסור גדול ואח"כ נודע לו שלא יש בו איסור כל כך לא חלה השבועה כי היתה בטעות כך כתבו המפרשים ז"ל ע"כ ומינה נאמר בנ"ד להפך כיון דזה כשנשבע לא היה סבור שהיה איסור ואח"כ נודע לו שהיה איסור א"כ השבועה בטעות היא ולא חלה והנה לדברי מהר"ם לא ראיתי חולק בפירוש אלא התוס' שחלקו בפרקא קמא דמציעא בדבור כי לי בני ישראל עבדים וז"ל נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם ע"כ משמע לכאורה דיכול לשכור יותר משלשה שנים ואולי דתוספות מודו למהר"ם ליותר משלשה שנים דאינו יכול ולא כתבו כן אלא להשכיר עצמו לפחות משלשה שנים ואפילו שיהיו חולקים על מהר"ם מ"מ יש למצוא פתת היתר לשבועה דהיה בטעות דאולי אם היה יודע הדין לא היה מכניס עצמו בפלוגתא דרבוותא ולהשכיר עצמו ביותר משלשה שנים דהוא קרוב ליגע באיסור של תורה לדעת מהר"ם ומ"מ אין היתר זה ברור אצלי לענין השבועה החמורה על דעת רבים ומיראי הוראה אני ועוד דמהר"ם לא כתב דהוי כעבד אלא כשהוא בקבע עמו וסמוך על שלחנו