לחם רב (ל"לחם משנה") ו

אותם שאמם מישראל לפי שבקדושתייהו קיימי ואין שום אחד מהם נושא גויה וכו'. ועוד כתב בתשובותיו ח"א סימן י"ד דאם יש צד להקל בזקוקה ליבם מומר היינו בבני האנוסים קדומים לא ח"ו משום דקליש' קדושתייהו כי בקדושתייהו קיימי אלא משום שמא בדורות הראשונים אפשר שנתערב איזה גויה באותה משפחה ואעפ"י שהוא ספק רחוק כי א' מאלף נושא גויה והוא ניכר ומתועב ביניהם על מעשה הרע ההוא וכו' ע"כ הרי כמה הרחיק הרב לחוש אם א' מהם נושא גויה ואפ"ה לא חש לספק רחוק כזה אלא בבני האנוסים הקדומים אבל באלו האנוסים הבאים מקאשטילייא ופורטוגאל לא עלה דעת לחוש להם כלל וכמו שכת' בתשו' ח"ב שהזכרתי נמצינו למדין דאפי' היה בא לפנינו אביו שידענו שהוא מהאנוסי' מחזקינן ודאי לאשתו שהיא אנוסה וא"כ איך יעלה על הדעת להוציא ראובן הזה מחזקתו זאת בקול גרוע דלית ביה ממשא כלל: הכלל העול' דראובן מוחזק אצלנו לחכם כשר ירבו כמותו בישראל והוא ראוי לדון בחליצה ומי שהוציא עליו לעז עונו ישא ועתיד ליתן את הדין וצריך לבקש מחילה סליחה וכפרה זה דעתי אם יראה בעיני הרב הגדול מורי ורבי נר"ו: הצעיר וקטן חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: ו זה כתבתי בחתימת פסק אחד על איש אחד שמו משה שהוציא שם רע על בת ישראל. איברא דבפ' החובל הקשו על מתניתין דרקק והגיע בו הרוק דמפרש לה רב פפא ואמר לא שנו אלא בו אבל בבגדו לא וניהוי כי ביישו בדברי' ותירצו זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום ע"כ משמע מהתם דהיכא דבייש לחברו בדברים דפטור אמנם הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו שם וז"ל ורב שרירא גאון ז"ל כתב דאף על בושת דברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו ומסתברא דיותר בושת דברים מבושת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודבר שאדם מוציא על חברו ע"כ וכן כתב הטור בח"מ סימן ת"פ. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות חובל דיש להם לב"ד לגדור כפי הזמן והמרדכי כתב ג"כ בפרק הזהב וז"ל עוד מצאתי ראובן טוען על שמעון אניתני בדברים והביא עדים שאינה אותו דין זה פסוק ממתניתין דתנן כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים דכתיב ולא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר ופסוק זה לא ניתן להשבון הילכך מלקין אותו שהרי עבר על לאו גמור ע"כ. איברא דקשיא לי טובא על דברי המרדכי דמשמע דאית ליה דמלקין אותו מן התורה שכן כתב הטעם משום דמסיק דלא ניתן להשבון כלומר דאי ניתן להשבון לא לקי וכדכתב הרמב"ם ז"ל בריש פי"ב מהלכות מכירה גבי אונאת ממון דאף ע"פ שהוא עובר בלא תעשה אינו לוקה מפני שניתן להשבון אבל הכא דלא ניתן להשבון לקי ואי הכי קשיא טובא דהא לאו שאין בו מעשה הוא וקי"ל דאין לוקין עליו חוץ מנשבע ומומר ומקלל חברו בשם, ותו קשיא דאם כן היכי ס"ד דמקשה בפרק החובל דביישו בדברים חייב בממון דבשת שכן הקשה וניהוי כי ביישו בדברים הא כיון דלקי משום דלא ניתן להשבון ודאי דאינו משלם דאין אדם לוקה ומשלם ואם היינו מפרשים דמאי דכתב המרדכי מלקין אותו היינו מדרבנן א"ש אבל לא משמע לישניה הכי כדכתיבנא מדתלי טעמא דלא ניתן להשבון ועדיין צ"ע: מ"מ למדנו דהמבייש בדברים מנדין או מלקין אותו כפי צורך השעה ואם כן זה משה האיש אשר הבאיש את ריחו במר שיחו וקרא לאלמנה עניה סוערה זונה ראוי למלקות או לנדוי כפי מה שיראה לבית דין ואפילו שלא היה בדבר שני עדים אלא עד א' הרי כתב מהר"י קולין ז"ל בשרש ק"פ בשם המרדכי דבכל דבר קטטה אפילו אשה או קרוב נאמנים כ"ש עד אחד ואע"ג דבסימן צ"ג נראה שנסתפק בדבר קצת שכתב דאפילו את"ל דגם באונאות וביושים בלי הכאה קאמר דאשה או קרוב נאמנים וכו' הרי בסי' ק"פ תפס במושלם ואדרבה תמוה אני על שנסתפק בסי' צ"ג שהרי מתשו' אחרת שהביא בסי' ק"פ מהמרדכי הדבר ברור כשמש שכתב שם נשאול נשאלנו על דבר הריבות והמחלוקות והגדופים אם הנשים וקרובים יכולין להעיד נראה ודאי הוא דנאמנות ואם כן מבואר שם דבכל דבר חירוף ומריבה בלא הכאה עד א' נאמן ואפי' אשה וקרוב וא"כ מן הדין היה ראוי לעונש מלקות או נידוי כשהביאה האשה העד אחד המסייע לה וב"ד ויתרו לו ועשו יותר מן הראוי לאשה האנוסה ובכל זאת עוד יד לשונו לשון רמיה נטויה הויה על האשה הנאנסה והוציא שם רע עליה והוסיף על חטאתו א"כ בודאי כי הוא ראוי לעונש גדול כי מה שעשה באחרונה מרה כלענה דהרי כתב מהר"ר איסרלאן בכתביו סימן רנ"ז על ראובן שהוציא שם רע על שמעון ואשתכח שיקרא דאם ירצה שמעון שלא להתפייס ולנטור לו איבה אינו איסור בזה כדאיתא בסמ"ג במצות תשובה ובמרדכי פרק ארבע מיתות דמייתי ירושלמי אהא שלא יהא המוחל אכזרי הדא דתימא שלא הוציא שם רע אבל הוציא עליו שם רע אין לו מחילה עולמית וטעמא רבה אית בה לע"ד דדילמא אניש שמע באפוקי קלא בישא ולא שמע בפיוסי ולא נפק מידי חשדא הרי דהוצאת שם רע גדול עונו ואין לו מחילה עולמית על כן ראוי לב"ד ודאי ליסרו וענין העונש כבר כתב המרדכי בשם מהר"ם בפרק החובל על ראובן שקרא ללאה נפקת ברא וז"ל ואלו היה עדים בדבר שקרא אותם נפקת ברא היה לקהל לקונסו במלקות או בממון לפי המבייש והמתבייש לפי ראות עיני הקהל כי דיני קנסו' הם אלו ואין להם קצבה לפי מה שהוא אדם ככל אשר ישיתו עליו עיני העדה ע"כ גם אני אומ' בנ"ד וכ"ש הוא שהוציא שם רע על בת ישראל שראוי לב"ד ליסרו בין בנדוי בין במלקות בין בממון כפי אשר יראה בעיניהם לשבר מתלעות עול ובזה יהיה שכרם כפול מן השמים ואם ח"ו יהיה צד משוא פנים בדבר ואשימם בראשיכם ואשמם כתיב וכמו שכתב החכם השלם הכולל נשיא נשיאי הלוי נר"ו הנראה לעניות דעת כתבתי וחתמתי: הצעיר וקטן חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה. שאלה ז ראובן היה צריך למעות ופגע בו שמעון ואמר לו אם תרצה אקחם מגוי פלוני ואתנם לך בריבית והמעות הם של גוי והריבית גם כן אני נותן לגוי ונתרצה ראובן אז נתן לו שמעון המעות כדי שיפרע לי הריבית לתתו לגוי ופרע ראובן הריבית לשמעון כדי ליתנו לגוי עתה בא ראובן ותובע משמעון הריבית שנתן לו וטוען ואומר אני לא ראיתי לגוי כי מידך לקחתי הממון ולך נתתי הריבית ואם תרצת לומר שאתה שליח לגוי אין שליחות לגוי ואם כן החזיר לי הריבית שלקחת ממני יורנו מורנו אם חייב להחזיר לו הריבית ואם תמצא לומר שאינו חייב להחזיר לו אם ראובן זה מוחזק מנכסי שמעון אם הדין עמו שיוכל לעכב בעד הריבית הנז' שלקח ממנו על כל זה יורנו מורנו ושכמ"ה תשובה ישראל שאומר לישראל חברו לוה לי מן הגוי בריבית יש התרה בדבר בא' מג' צדדים הא' שנתן לו משכון ואמר לו ללות עליו מותר שהגוי סומך על המשכון וכמו שכתב הטור בי"ד סימן קס"ט וכתב נמוקי יוסף בשם הר"ן ז"ל דצריך שיהיה אחריות על המשכון ולא על השליח וביאר דבריו הרב ב"י שצריך שיאמר השליח לגוי איני משתעבד לך כלל ולא יהא אחריותך אלא על המשכון הזה: הב' אעפ"י שלא נתן לו משכון אם אמר לחברו לוה לי מעות על שמי והגוי סומך על המשלח ואחריותו עליו אז מותר משום דהשני אינו אלא שליח בעלמא וכן כתב הטור בסימן הנז' ואי קשיא לך הרי כתב הטור בריש סימן הנז' ואפילו העמידו אצל גוי ואמר לו הגוי תנם לישראל, זה והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן וריבית אסור דכיון דקבל מיד ישראל נראה כנותן ריבית לגוי בשליחתו ע"כ. אם כן גם כאן נאמר כן דכיון דמקבל מיד הישראל אינו נראה כשליח אלא כנותן ריבית לגוי בשליחותו דהא התם נמי הגוי אמר לו שיפטר ואין לו כלל עליו ומ"מ אסור מהאי טעמא י"ל דהתוספות בפ' איזהו נשך בד"ה בשלמא סיפא לחומרא כתבו דברי הטור בסוף הדבור והאריכו שם בלשון קצת שיתרצו קושיא זו וז"ל מ"מ כיון שקבל המעות מיד ישראל הראשון שהיה עד עתה המעות באחריותו נראה כנותן לו ריבית כלומר דכיון שעד עתה היו לו המעות בהלואה והיו באחריותו נראה כנותן לו ריבית אבל הכא שלוקח מן הגוי ונותן לישראל ולא היו עד עתה המעות באחריותו אינו נראה כנותן ריבית לגוי בשביל ישראל ומותר ומיהו כתב שם הרב ב"י ופי' הר"ן ז"ל דהיינו דוקא דסומך על הלוה ולא על השליח ופי' ולא על השליח היינו לומר שלא יתבענו מדין לוה ולדעת הר"ן אף מדין קבלן צריך שלא יתבענו ע"כ. וכבר כתבתי בפסק אחד שלא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל דע"כ לא פליג הר"ן אלא גוי שלוה מישראל דאסור לישראל להיות ערב קבלן בשביל הגוי אבל בישראל הלוה מן הגוי אפי' ערב קבלן שרי וכמו שכתב הוא עצמו בריש סי' ק"ע וא"כ הכא דהוי דהישראל לוה מן הגוי לצורך ישראל אפי' לדעת הר"ן יכול להיות ערב קבלן: הג' הוא היכא דמעות של גוי מופקדות ביד ישראל והם באחריות הגוי שאם יפסדו החובות יפסדו לגוי אז הישראל מותר להלוות ברבית לצורך הגוי אלא שאסור מפני מראית העין אלא אם כן אית ליה קלא דהוא אפוטרופוס של גוי וכן מבואר בטור בסי' הנז' א"כ בנ"ד דליכא שום חד מהני ודאי דאסור דהרי משכון אין כאן וגם נראה דהגוי אינו סומך אלא על שמעון שלא ראה כלל לראובן ולא הזכיר לו שהוא לוקח אותם לראובן ושיהיה אחריותו עליו גם לא הוזכר בשאלה שהגוי היה מאמין לשמעון. שילוה המעות ואם יפסידו החובות יהיו על הגוי אם כן ודאי דהוא אסור בלי שום ספק: אבל איכא לאסתפוקי אי הוי אבק רבית או רבית קציצה ומדברי הרא"ש בתשובה כלל ק"ח נראה דהוא רבית קצוצה שכתב שם גבי מלוה אדם מעותיו של נכרי וכו' והאי אסור דקתני לא שיהא אסור לכתחלה אלא אפי' אם עשאו רבית קצוצה הוי ויוצאה בדיינים כיון דאחריותו על ישראל הוי כאלו הלוה מעותיו ע"כ אם כן למדנו דהיכא דאחריותו על ישראל הוי רבית קצוצה והיכא דליכא שום חד מהני תלתא גווני דכתיבנא נמצא דאחריותו על ישראל דהגוי יתבע ממנו ונמצא דהוא מלוה לישראל אחר והוי רבית קצוצה: אם כן נתבאר דבנידון דידן הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים וחייב שמעון להחזיר לראובן הרבית שלקח ממנו ומה גם שראובן הוא מוחזק בנכסי שמעון דפשיטא ופשיטא דיוכל לעכב הרבית שלקח ממנו הנראה לעניות דעתי כתבתי: הקטן אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה שאלה ח ראובן עכב נכסי שמעון בעד חוב שהיה חייב לו ושלח בלוי שלוחו ומשכן אותם הנכסים ביד תוגר ברבית ובא לוי ומשכנם בשליחות ראובן בעד מאתים גרושו"ש ברבית והתוגר לקחם ממנו בדרך מקח כי כן דרכם של תוגרמי לעשות כשלוקחים משכון כשמלוים ברבית אח"כ תבע שמעון לראובן על כך וגזרו ביניהם הדיינים שיתן שמעון לראובן תוך ג' חדשים מאתים גרוש"ש ושיהיה חייב ראובן לפדות הנכסים מיד התוגר ולהביאם ליד שמעון ואמר ראובן לשמעון תן המאתים גרוש"ש שאתה חייב לי לתוגר והוא יתן לך הנכסים ושמעון נתרצה ואמר שכך יעשה והלך שמעון אשר שם התוגר ועכב בידו המעות ט"ו חדשים אחרי כן כשבא לפדות הנכסים מיד התוגר שאל לו התוגר רבית בעד הט"ו חדשים שעכב המעות בידו ג' גרוש"ש אז כתב שמעון לראובן שהיה שואל התוגר ממנו