לחם רב (ל"לחם משנה") סח

אלא משום שנעשה אחד מבני הרינדה ונכתב בפנקס המלך מה שלא היה כן לאחד מהשותפים אחרים שלא נכתבו בפנקס המלך ואעפ"י שהיה על ידי שוחד ופיוס לא איכפת לן כיון דסבת הפטור היה בשביל הרינדה וכבר קדם חק מאת המלך שמי שיהיה לו עסק ברינדה שיהיה פטור ואח"כ קיים לאלו העשירים מה שכבר גזר ופטר לאלו בפירוש פשיטא דהם פטורים ואעפ"י שבשביל פטור אלו נתרבה המס על האחרים לא איכפת לן כדמשמע שה מדברי התשובה שכתב הרב מורי ורבי ז"ל ועוד כתב שם דשאני מלכות דידן מלכות תוגרמה דלא שייך בהו כל כך לומר דיינא שמקיל לזה ומחמיר לזה דאין הדברים באים כ"כ בדקדוק וכמו שהאריך יע"ש: איברא שכתב הרב הנמוקי בשם רבינו האיי גבי אנדסקי סיעתא דשמיא הוא דאם אחר שהטיל המס על כלל העיר פטרו אינו נפטר מחלקו שכבר חל החיוב עליו ולפי זה לא מהני פטור זה אלא במס העתיד לבא על העיר ולא על המס שכבר הוטל ומ"מ אפשר דאפילו על המס שכבר הוטל מהני דלא כתב כן רבינו האיי אלא כשנפטר בבקשה ופיוס או שפטרו המלך מעצמו אבל הכא שנתן לו המלך תמורת דבר זה עבודה אחרת שהוא עסק השאלינאש הוי כאלו כבר פרע למלך ופטורו פטור אפילו ממס שכבר הוטל אלא שאין זה מספיק כיון שעשה זה ע"י שוחד שבקש מאת המלך שיעשה לו כך והטיל עליו עבודה אחרת הוי כאלו פייס ובקש מאת המלך על כך ולא מהני ליה אלא למס העתיד ולא למס שכבר הוטל ומ"מ למס העתיד לבא וכמו שבא בשאלה ודאי דהעשירים פטורים לפי שורת הדין אלא א"כ יש מנהג אחר בעיר הפך בזה דכבר נודע דבענין מסים אזלינן בתר מנהג וכמו שכתב הריב"ש בשם הרשב"א בסימן תע"ז והרב בעל תרומת הדשן בסימן שמ"ב דבעניני מסים אזלינן בתר מנהג בני העיר או בני המדינה שנהגו בו מימי קדם אפילו לא הוקבע עפ"י חכמים אבל מצד הדין נראה לי מה שכתבתי: ומ"מ אני אומר דכיון דנמשך מזה היזק לצבור שכל אחד הולך וכותב עצמו בפנקס המלך על הרינדה כדי להנצל מהמס אם יראה לצבור לתקן תקנה שלא יהא שום אחד רשאי לעשות כן או שאם יעשה שלא יועיל לו לפטור מן המס יכולים לתקן אפילו שהרוב לבד יסכימו בכך ואין מחאת המיעוט מחאה בענין כזה שהוא דבר תקנה לצבור וכמו שכתב הרב הגדול מורי ורבי ז"ל בפסקיו ח"ב סימן ח' אחר שהאריך בענין כיוצא בזה כתב בסוף דבריו כלל הדברים אני אומר שכל גזרה ותקנה שעשו הרבים לתקנת הקהל או הקהלות אין ביד המיעוט להוציא עצמם מן הרוב ואם גזרו חרם חייבים המיעוט לשמור ולעשות אך בתנאי שיהיה גזרתם ותקנתם בהסכמת טובי העיר או טובי הקהל ותם יש שם חכם או חכמים שיהיה הח' או החכמים המנהיגים הקהלות עמהם ואם לאו אין בדבריה' ממש ע"כ גם אני אומר בנ"ד דאם הסכימו הרוב בעצת החכם המנהיג אשר ביניהם בתקנה כזו שאין כח במיעוט למחות על כך ולענין מה ששאל השואל שראובן מרביץ תורה רוצה לפטור עצמו מן המס אומר דהרב מורי ז"ל בפסקיו הראשונים סימן כ"ה העלה שכל בעלי תורה שרוב עסקו בתורה ואינו מתבטל ממנה אלא לבקשת ההכרחי אעפ"י שלא יהיה בעל הורתה פטור והרב רבו מהר"ר לוי ן' חביב בפסקיו סימן ק"ט כתב ג"כ כיוצא בו וז"ל הרי נתבאר שכל מי שעוסק בתורה ללמוד אף שיהיה מן התלמידים הוא פטור מן המס אם תורתו אומנותו ואינו מתבטל מתלמודו כי אם להרויח כדי חייו ובלבד שיתנהג כשורה וכל מעשיו יהיו לשם שמים דאל"כ אינו בכלל ת"ח שתורתו אומנותו להיותו פטור מן המס ע"כ. גם הרב מהריב"ל ז"ל בח"ב חלק על דברי בעל תרומת הדשן שהפריז על מדותיו לומר דלא ליהוי ההוא ת"ח מתעסק בסחורה אלא כדי חייו לבד וכתב עליו דאפשר דכל מה שישתדל להרויח הוא כדי פרנסתו להשי' בנותיו לפי כבודו דהאידנא נתרבו הנדוניות וכל זמן שתורתו קבע ועסקו עראי מיד הוא חוזר לתלמודו ומי שהוא ראש ישיבה או למדן עם חברים בישיבה ע"כ הוא מוכרח להעמיק בעיון כי קנאת סופרים תרבה חכמה וכו' ע"כ גם הר"ם אלשקר בפסקיו סימן י"ט כתב כללא דמילתא דנקיטנא מכלל דהני רבוותא דת"ח שעושה תורתו קבע ואינו מתבטל מלמודו כי אם לזון את בניו ובנותיו ולפרנסם ואפילו שהוא עשיר הרי הוא פטור מכל מיני מסים וארנוניות ע"כ וכתב שם תשובה דאפילו תקנו הצבור והחרימו סתם וכללו בחרם הת"ח אין החרם חל דארור בו שבועה ואין נשבעין לבטל את המצוה א"כ בנ"ד נמי אם ראובן זה הוא תלמיד חכם שיש בו מה שכבר אמור דהיינו שתורתו קבע ועסקו עראי הוא פטור ואפילו שיתקנו העיר על כך אין כח בידם דהוי כנשבע לבטל את המצוה כדכתיבנא הנראה לע"ד כתבתי: הקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: פ שאלה ראובן נתחייב לשמעון בשטר סך ידוע לפורעם לו למועד שמור מוגבל ביניה' הכל בקנין ושבועה ובנאמנות שהאמין ראובן לשמעון בעל החוב הנז' ונפל הספק אם נאמן ראובן בטענה שיטעון ששמעון בעל החוב התיר לו השבועה בינו לבינו ואם כן אם עבר הזמן ולא פרעו לא מקרי עבריינא או דילמא אינו נאמן בטענתו כיון שכתוב בשטר נאמנות ילמדנו רבינו הדין ושכרו כפול מן השמים תשובה ודאי אינו נחמן דהרא"ש ז"ל כתב בתשובה ריש כלל י' עוד שאל בענין השבועה שלח האמינה עליו באותה שבועה וכו' והשיב כיון שלא האמינה עליו בעדים נאמן ראובן לומר מרצונם אני יוצא וכו' כי דברים הללו בינו לבין יוצרו הם וכו' וסיים בה והכא לא שייך לחייבו שבועה שהרי כבר נשבע שלח יצא כי אם ברשותה והוא אומר שפטרה אותו ואם הוא משקר הרי הוא עובר על שבועתו שאין שבועה חלה על שבועה ע"כ. וצריך לדקדק מה שייך כאן אין שבועה חלה וכו' דלא אמרו כן אלא גבי שני שבועות שוות שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכל ככר זו שאין שבועה חלה על שבועה אבל מי שנשבע שתי פעמי' לשקר על דבר א' ודאי חייב שתים כגון שנשבע שלא יצא אלא ברשותה ועבר ויצא שלא ברשותה ואח"כ נשבע על שקר פעם אחרת שיצא ברשותה ושפטרו דחייב שתים ולא היה לו ליתן טעם אלא מפני שלדבריה נעשה חשוד על השבועה שהרי עבר עליה ואין ראוי להשביעו וכמו שכתב רבינו מאיר גבי טוען הלויתני ברבית וכן בתשובות להרמב"ן גבי גזלתני הוזכרו בבית יוסף ח"מ סימן ע"ה ואף ע"ג דהוא חשוד לשבועה דלהבא ורש"י ז"ל סובר דחשוד לשבועה להבא אינו חשוד לשעבר מ"מ הרא"ש לא סבירא ליה אלא כר"ת דחשוד לשבועה להבא הוא חשוד לשעבר וכמו שכתב הטור בשמו ח"מ סימן צ"ב ואי הוה יהיב טעם זה הרא"ש היה פעם נכון אבל האי טעמא דיהיב לא מסתבר כלל ודוחק לפרש בלשונו הטעם שהזכרתי מ"מ למדנו מתשובה זו דדוקא משום דלא האמינה על עצמו כתב הרא"ש דנאמן שכן כתב כיון שלא האמינה וכו' הא אם האמינה על עצמו אינו נאמן וכתב הרב ב"י בטור י"ד דף רע"ב סי' רכ"ח וז"ל אחר שהביא תשובה של הרא"ש וכיוצא בזה כתב בתשובת בנו ה"ר יהודה על מי שחייב לחברו מנה בשטר, וכתוב בו שנשבע לפורעו וכו' והשיב שאם אין כתוב בשטר שלא יוכל לטעון שפרע אין אנו יכולים לפוסלו מחמת השבועה וכו' משמע דהיכא דאיכא נאמנות אינו יכול לטעון פרעתיך לענין השבועה וה"ה נמי שאינו יכול לטעון פטרתני מן השבועה וכמו שנראה מדברי אביו ז"ל שכתב כיון שלא האמינה וכו' סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתי' דבנ"ד דאיכא נאמנות בשטר ודאי דאינו נאמן לומר פטרתני: נאם הקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה פא שאלה ראובן נכנס בחנות שמעון לשרת בחנות בלב שלם ונפש חפצה כמשר' נאמן ושמעון היה איש נכבד בעל מדות טובות נדיב נדיבות יעץ ולהיותו ראובן הנז' נכון לבו בטוח ונשען על מדותיו הטובות של שמעון ונדיבותו לא הזכיר מעולם תנאי שכרו אשר יהיה חלף עבודתו כי היה סומך על מה שהיו אומרים לו הסרסורים אשר נתמצעו ביניהם שהיו מבטיחים לו שתועלות גדולות ימשכו לו זולת תנאי שכרו ושהתנאי יהיה סך גדול ואחד מן הסרסורים הבטיח לו שיהיה שכרו סך כך עד שכשעשו שטר התנאים לא רצה ראובן המשרת להזכיר בתוך השטר תנאי שכרו כדי לינהג דרך כבוד עם שמעון אלא עשה שטר איך נתחייב לשרת לשמעון עשר שנים והכל בשבועה חמורה ע"ד המב"ה וע"ד רבים מפורשים ולא נזכר בשטר תנאי שכרו רק הכל יודעים שעל דעת כן נשבע ראובן ושמעון מודה בזה ולא עוד אלא שלא נשבע אלא ע"ד כמה תועלות שהבטיחו לו הסרסורים והנה מיד החליף שמעון משכירתו של ראובן ולא נתן לו כאשר היה בדעתו של ראובן וכמו שאמר לו הסרסור הא' אלא שראובן נתרצה ועוד שום תועלת ממה שהזכירו לו לא קיימו לו ועוד שעתה הוא דחוק במזונותיו ומוצא כפלים על שכר שמעון ושואל אם השבועה הוי שבועה בטעות על זה או לא ומה הדין נותן על זה ילמדנו רבינו הדין עם מי ומה' משכורתו שלמה: תשובה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות כתב מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתיכם אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים וכו' מפני לבם של אלו במקום לבו הם וכן בשאר מיני שבועות וכו' ע"כ משמ' מדברי הרמב"ם דאפי' מי שלא השביעו חברו אלא נדר או נשבע מעצמו כיון שאמר על דעתיכם אני נשבע לא מצי למימר כך וכך היה בלבי אבל מדברי הרשב"א בתשובה כתבה הרב ב"י טור י"ד סימן רפ"ח דף רע"ד לא משמע הכי שכתב נראה לי הדברים ברורים שכל שנדר ובא ואמר על דעת כן נדרתי נאמן ואעפ"י שהוציא בפיו הנדר סתם ואפילו תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהפך מה שאומר וכו' ועל כן אמרו סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל וכו' ושנינו נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' וגדולה מזו שהרי שנינו בנזיר יודע אני שהנזיר אסור ביין וכו' ובסוף דבריו כתב וכן מי שהשביעוהו שלא יאכל שום פת ואמר שלא נתכוון אלא לפת חטים אם ע"ד רבים השביעוהו אינו נאמן אבל בנודר מעצמו ונתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אפי' אמר על דעת רבים נאמן הוא עד כאן: ויש לדקדק בכל ראיותיו בראשונה שהביא מסתם נדרים להחמיר ופירושם להקל דהתם לא הוי כוונת השומעים בהפך אלא הלשון מסופק דיש שקורין בשר מלוח ויין נסך לקדשי שמים ויש שקורין כן לבשר מלוח ויין נסך של ע"ז והרי כתב הטור בי"ד בסי' ר"ח דאם רוב אנשי המקום קורי' לבשר מלוח של קדשים בשר מלוח סתם וליין נסך לשמים יין נסך סתם אינו נאמן וטעמא משום דכוונת השומעים הוי בהפך ממה שהוא מכוון אלא צריך שיהא הלשון מסופק דאיכ' דקרו הכי ואיכ' דקרו הכי כדי שיהא נאמן וא"כ איך הביא ראיה דהיכא דכוונת השומעים בהפך דנאמן מיהו לזה י"ל דהוא סבור דלא כדע' הטור אלא שאפי' שהרוב קורין כן מ"מ נאמן הוא לפרש ולומר דהוי מהמיעוט וכן נראה קצת מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות נדרים שלא תלה הדבר ברוב אנשי המקום אלא כתב אבל מקום שדרכן שאין קורין חרם סתם אלא לחרם בדק הבית וכו' משמע דדוקא היכא דכל אנשי המקום קורים כן וליכא אפילו מיעוט' דלא קרו הכי או הוא דלא מהימן מיהו על הטור קשה מאי שנא מהא דנדר בחרם נאמן לומ' לא נדרתי אלא בחרמו של ים אע"ג דהתם ודאי על הסתם רובם קורין לחרם סתם חרם ואין פירו' על הסתם חרמו של ים ת"ח מיהא מהימן וגבי בשר מלוח כתב דאם רוב אנשי המקום קורין הפך מה שהוא