לחם רב (ל"לחם משנה") סה

שידרוש להם יותר מאחר והוא רצוי לרוב אחיו ודאי דהוי דבר מצוה ועוד יש לעשות סניף לזה מה שכתב הרב מהר"י אדרבי ז"ל בפסקיו סי' ס"ד וז"ל ואין דרך ומבוא לסלק כל זה ולשים שלום ביניהם אחר החקירה והדרישה לפי מה שאמרו לי כי אם בזה האופן להתיר שבועת המושבעים המתחרטים משבועתם ויתחברו עם רוב הקהל ומתוך כך הנשארים לא יחזיקו כ"כ בסברת' באופן שיבא הדבר לידי גמר טוב ולהיות שלום ביניהם ע"כ גם נאמר בנ"ד כי האי גוונא דעל ידי כך יהיה שלום דהנשארים לא יחזיקו בסברתם אחר שירצו רוב הקהל ועוד טעמים אחרים שכתב שם לקרב הדבר לענין מצוה שייכי בנ"ד ומ"מ כיון דרבים מפורשים צווחי קמן ודאי דאין להתיר וכמו שכתבתי וא"כ אם השבועה היתה קיימת הייתי חושש להתירה לכתחלה. אך השבועה בעיני מעיקר' בטלה כיון דהיא היתה על תנאי ולא נתקיים וכ"ת הרי כתב הטור בא"ה בשם הרא"ש דבכל מקום שהזכירו תנאי בין באיסור ובין בממון צריכים כל דיני התנאי וכן כתב הרמב"ם ז"ל א"כ כיון דפסקו כר' מאיר לגמרי דבעינן תנאי כפול הא בפ' האומר משמע דרבינו מאיר גבי ההיא דא' תנקה מאלתי דבעינן תנאי כפול גבי שבועה וכדפירש"י דהוצרך לכפול התנאי להפטר מן השבועה וכיון דבנ"ד לא כפל א"כ השבועה קיימת והתנאי בטל הא לאו מילתא היא חדא דהתוס' כתבו בסוף שבועת העדות דשאני התם דאיכא ממונא דוכל טוב אדוניו בידו משמע דבעלמא היכא דליכא צד ממונא לית ליה לרבי מאיר תנאי כפול בשבועה ואפילו נאמר דאין הרא"ש ז"ל סובר כן דלא משמע הכי מדבריו אלא בכל גוונא בעינן תנאי כפול מ"מ הא אמרי' אפילו בממון דאיכא דברים דלא בעי אלא גלוי דעת בלבד כגון ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל דאומדנא דמוכח הוא ה"נ בנ"ד אחר שעברו ביניהם מריבות רבות כפי מה ששמעתי ומפני זה נתפשרו שיעשו כתב זה ודאי דעל מנת כן נשבע החכם ולא בעי תנאי כפול הנראה לע"ד כתבתי ועדי בשמים וסהדי במרומים כי השתדלתי להציל עצמי משלוח ידי בעטי אשר אתי בענין זה במקום גדולים ורבנים נר"ו אבל הפצירו בי ולא יכולתי להשיב פניהם ריקם להגיד מה שנרא' לעניות דעתי כי כבוד הרב הגדול מורי ורבי זלה"ה גדול עלי: נאם הקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זללה"ה: עה שאלה ראובן ושמעון יחדיו למשפט נקרבו לפני חכם א' ואחרי שמוע טענותיהם חייב לראובן שבועה וראובן סבר וקבל ונשבע שבועה חמורה כראוי לדעת שמעון ואחר כמה ימים בא ראובן לפני אותו חכם ופייסו בדברים ובטענות בלתי נכונים עד שהחכם חזר בו והתיר לו השבועה בלתי ידיעת שמעון ובלי רשותו ילמדנו רבינו אם ראובן פטור משבועתו הנז' אחר שהיתה לדעת שמעון או אם חייב החכם לגזור על ראובן לקיים שבועתו ולומר לו שאינו פטור עם ההתרה הנז' ושכר אדוננו מורנו כפול מן השמים: תשובה לכאורה נראה דשבועה זו ודאי לתועלת שמעון היא שנשבע על שום דבר לזכותו של שמעון ועל דעתו ואינו נוגע לחכם כלל בה וא"כ לא ידעתי מה מקום יהיה לחכם הדיין להתיר השבועה לראובן בלא רשות שמעון בשלמא אם היו שלשה מתירין לו לראובן דהם ב"ד אע"ג דאין ראוי לכתחלה לעשות כן וב"ד שנזקק לכך ראוי ליסרו מ"מ אפשר דאם התירו מותר וכמו שכתב ר"ת ואפילו שקבל ראובן משמעון טובת הנאה כשנשבע לו ואע"ג דהרשב"א כתב בתשובה הוזכרה בב"י סי' רכ"ח וז"ל אם נדר או שבועה היא לתועלת מי שנשבע או נדר לו אין מתירין לו אלא מרצונו ואפילו התירו לו שלא מדעתו ורצונו אינו מותר שהרי צדקיה שהתירו לו הנביא מקנטרו וגם ר"ת מודה בכך כל שהוא מקובל מחמת נדרו כמשה וצדקיה ע"כ דמשמע מדברי הרשב"א דלר"ת היכא דקבל טובת הנאה אם התירו אינו מותר נראה לי דאין להבין כן מדבריו דא"כ קשה טובא דפליג מדידיה אדידיה שהוא כתב בחידושיו בפרק השולח והביאו שם הרב ב"י דיש מתרצים בדיעבד מותר ותדע מדסמך חזקיהו על מה שהתירו לו סנהדרין וכו' זו היא דעת ר"ת זיל וכו' הרי כתב בהדיא דר"ת אית ליה בההיא דצדקיה דקבל טובת הנאה ואם התירו מותר ועוד תימה על הרב ב"י אדקשיא ליה דאין דעת כל המפרשי' כן שכתב שם ואין נראה כן מדברי המפרשים וכו' ליקשי ליה מהרשב"א עצמו שכתב בהפך כמו שכתבתי. לכך נראה לי דמה שכתב הרשב"א וגם ר"ת מודה בכך ארישא דלישניה קאי שכתב אין מתירין לו אלא מרצונו וכו' דתרי דיני קאמר ר"ת חדא דשבועה שהיא לתועלת חברו ולא קבל טובת הנאה דאפילו לכתחלה מתירים לו ותו אמר דאפילו קבל טובת הנאה אם התירו לו מותר והשתא מאי דקאמר וגם ר"ת מודה בכך וכו' אמאי דקאמ' תחל' דאין מתירין לכתחלה קאמר דאע"ג דר"ת סובר דלכתחלה מתירין אפילו שהוא לתועלת חברו מ"מ מודה דהיכא דקבל טובת הנאה דאין מתירין לכתחלה אבל לא קאי אסיפא דלישניה דקאמר דאם התירו אינו מותר דבהא אפילו קבל טובת הנאה אית ליה לר"ת דמותר ואע"ג שלשונו דחוק מ"מ צריכים אנו לומר כן מפני דוחק הקושיא שהקשיתי: אם כן למדנו דלפי דעת ר"ת אם התירו מותר ולדבריו הסכים הרא"ש והטור אבל הראב"ד סובר דאם התירו אינו מותר ולדבריו הסכי' הרשב"א הפך דברי ר"ת אבל בדינא קמא שכתבתי דהיכא דליכא טובת הנאה דמתירין לכתחלה נראה דהסכים לדעת ר"ת וכמו שכתב הריב"ש בכמה תשובות בסימן קפ"ו כתב שכתב הרשב"א בשם ר"ת חילוק זה וכן בסימן ש"ע ובמקומות אחרים ובסימן תנ"ג כתב וזה לשונו אלא שיש להקל בנדון זה מטעם אחר שכתב הרשב"א ז"ל בגטין פרק השולח בשם ר"ת ז"ל דדוקא בנודר לתועלת וכו' וסוף דבריו מ"מ כדאי הם ר"ת והרשב"א לסמוך עליהם משמע בהדיא דהרשב"א אית ליה כר"ת בהא ועל כן יש לתמוה על הרב מהר"י קולין בסימן נ"ב שכתב לדעת הראב"ד והרשב"א שלשה חילוקים ואחד מהם הוא דהיכא דלא עשה לו טובה והוי לתועלת חברו לכתחלה אין מתירין אבל בדיעבד מותר דאיך אפשר לומר כן דהרי הרשב"א עצמו משמע דאית ליה חילוקו של ר"ת דבלא קבל טובת הנאה אעפ"י שהיה לתועלת מתירין לכתחלה ואינו אסור לכתחלה אלא כההוא דצדקיה וכמו שנראה ממה שכתב בגטין פ' השולח בשם ר"ת ונראה דדעתו כן והך קושיא איתא בהרשב"א גופיה דמהרי"ק ז"ל הביא שם תשובה להרשב"א על ראובן שנשבע על דעת שמעון שלא יתעסק בסחור' שלא ברשותו וכו' שכתב שם דאם השבועה היא לתועלת חברו אין מתירין לכתחלה ומשמע אפילו שלא קבל טובת הנאה וכן כתב מהר"י קולין שם וז"ל שהרי מתוך תשובת הרשב"א שהבאתי לעיל גבי ראובן שהשביע את שמעון שלא יתעסק בסחורה וכו' משמע דכל שיש לו הנאה למשביע אפילו לא קבל הנשבע טובת הנאה מהמשביע דאין מתירין לו לכתחלה וכו' והוא הפך מה שכתב בחידושיו ועוד קשה לי על הרב מהר"י קולין דהסכים הראב"ד עם הרשב"א בהאי חילוק דקבל טובת הנאה דמנין לו כן דנראה דהראב"ד ז"ל לא חילק בכך אלא כל נשבע לתועלת חברו אפילו שלא קבל טובת הנאה אם התירו אינו מותר וכן נראה ממ"ש הריב"ש בסי' קפ"ו וש"ע ובמקומות אחרים דדעת הראב"ד דכל נשבע לתועלת חברו אם התירו לו אינו מותר משמע דכללא כייל אפילו שלא קבל טובת הנאה ולכל אלו הענינים צ"ע לכשיהיה לי שעת הכושר אשוב ואפנה אליהם: ועתה אומ' בנ"ד דאלו היו ב"ד המתירין לראובן היינו באי' למחלוקות הכתובים לעיל דלקצת מהפוסקים היה מותר ולקצת לא היה מותר אם קבל טובת. הנאה אבל החכם הדיין אשר השביע את שמעון מה כח יש לו להתיר אעפ"י שהוא השביעו הרי השביעו לדעת שמעון ולתועלתו ואעפ"י שלא היה משביעו לדעת שמעון אלא לדעתו של החכם עצמו כיון שהשבועה היה לתועלת שמעון אין כח בידו להתיר והדברים ברורים בתשובת הרשב"א סימן רכ"ח שהביא שם הרב ב"י וז"ל כל שנשבע ונדר ע"ד אחרים אין הכוונה שיוכלו אותם אחרים להתירו וכו' וכתב עליו הרב ב"י ונראה ששבועה זו לא היתה לתועלת חמיו וחמותו שאף עפ"י שיש להם קצת נחת רוח בכך לא מיקרי תועלת דאלו היה לתועלתם כגון שנשבע לתת להם מנה כשיאמרו הרי אנו כאלו התקבלנו פטור משבועתם וכדתנן וכו' גם אנו נאמר בנ"ד אלו היתה שבועה זו לתועלת החכם לבד ודאי דיכול לומר הרי אני כאלו התקבלתי ופטור ראובן אבל כיון שנשבע לתועלת שמעון אעפ"י שהשביעו על דעתו איך יאמר הרי אני כאלו התקבלתי כ"ש שהשביעו לדעת שמעון שודאי אין כח ביד החכם להתיר וראובן בשבועתו הוא עומד וחייב לקיימה כבראשונה והחכם הדיין מחוייב לומר לו כן כדי שלא יטעה ראובן בכך ויסבור שהוא פטור אחר שהתירו ויסיר המכשול אשר שם בפניו והדברים פשוטים לע"ד הנראה בעיני כתבתי: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: עו שאלה ראובן איש עני הוא ואין לו על מה שיסמוך כי אם צורך אוכל נפש בלבד ואינו פורע בקהל כי אם כסף לגולגולת כופר נפש הכראג שלו ועתה מת חמיו וחיי לרבנן שבק ונפלו לאשתו מעות ונכסים בירושה ושמוהו הקהל בעריכה שלהם לענין מסים וארנוניות והוא טוען שהנכסים הם נכסי מלוג ואין לו בהם אפילו הפירות כי יש לו בת גדולה ואשתו רוצה להשיאה מיד והקהל טוענים שיש להם הסכמה שיפרעו בעלי נכסי מלוג בעד הנכסים שירשו נשותיהם מה שאין הפה יכולה לדבר שיפרע האדם מס ממה שאינו ברשותו ובידו גם שואלים ממנו ממסים שקדמו לאותם נכסי מלוג שלא נשתעבדו עדיין הנכסים להם יורנו אדוננו המורה לצדקה אם הדין עמהם כי הוא המוציא הדין לאמיתו ומה' כל משפטו ישפט עניי עם וה' יכין צעדו אנס"ו: תשובה כבר הורה זקן הרב מהריב"ל ז"ל בפסקיו ח"ג סימן ק"ח דאין לפרוע מס על נכסי מלוג משורת הדין אלא במס שפורעים למלך אבל בשאר המסים שאינם פורעים למלך כתב דאין לפרוע מס עליהם וטעמו משום דאיפלגי רבי יוחנן ור"ל בסוף, פרק השולח אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא וריש לקיש אית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואמרינן התם בסוף פרקא אמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא. משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון והקשו שם בתוספות ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו דקי"ל כר"ל כדאמרינן בריש החולץ וקי"ל נמי דבדאורייתא אין ברירה וכו' ורב נחמן דקי"ל כוותיה בדיניה אמר בריש פ"ב דקדושין האחין שחלקו הרי הן כלקוחות וכו' ותירצו לקושיא זאת ב' תירוצים האחד דהא דפסקינן כר"ל בריש החולץ דלאו כקנין הגוף דמי היינו דוקא בההיא דהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה אבל בעלמא קי"ל כרבי יוחנן דכקנין הגוף דמי התירוץ הב' דהא דאית להו דמחזירין זה לזה ביובל היינו רבי יוחנן ור"ל אבל אנן קי"ל דאע"ג דלקוחות הן אין מחזירים זה לזה ביובל דמכר אמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא ע"כ ולתירוץ הא' קי"ל כקנין הגוף דמי ונכסי מלוג שהבעל אוכל פירות הוי כקנין הגוף ופורע עליהם מס ולתירוץ הב' קי"ל דלאו כקנין הגוף דמי ואינו פורע מס על נכסי מלוג וכיון דהוי ספקא אי כתירוץ קמא או כתירוץ בתרא הרבים מקרו מוחזקים לגבי יחיד בדיניה המס שפורעים למלך משום דמהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ולכך פורע מס על נכסי מלוג במס הפורע למלך