לחם רב (ל"לחם משנה") סד

פרסאות אסור והוצרכו לידח' במאי דאמר בריש זה בורר כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דא"ל מאי מסרחנ' לך דמשמ' שהם במקום א' ע"כ משמ' מפשט דבריו דמאן דאמר דתלמיד חבר בפניו מותר אתי שפיר ליה הא דריש זה בורר משום דרב חסדא תלמיד חבר של רב הונא הוי ולכך מותר להורות בפניו וא"כ קשה אמאי אמרי' בעירובין דלא אורי כולהו שני דרב הונא ואי משום מדת חסידות זה א"א דמדמשני רב יוסף לבעיא דמהי לאורויי באתריה דרביה משמ' דדינא קאמר וצ"ע ולפי' ג' אפי' דנטל רשות כל תוך ג' פרסאות אסור בתלמי' גמור ולאחר ג' פרסאות אם נטל רשות מותר א"כ בנ"ד אי דיינינן ליה להאי כתלמיד גמור ודאי דלכ"ע תוך ג' אסור ואי כתלמיד חבר מפני שלא למד רוב חכמתו ממנו לדעת הרמב"ם מותר גם הטענה האחר' שאין זו הורא' אלא על מעשה שבא לפניו כ' הטור ביו"ד סי' רמ"ב וז"ל ולא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו וכו': איברא דהרמב"ם ז"ל כתב איזהו חולק על השכינה כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אף ע"פ שרבו במדינה אחרת משמע מפשט דברים אלו דאפילו שאינו אומר שום דין כיון דהוא קובע עצמו אסור ובנ"ד הרי זה התלמיד קובע עצמו לדרוש בכל חדש ג' שבתות וא"כ אסור אפילו שלא יאמר שום דין אליבא דכ"ע דדברי ר"י שכתב דלא מקרי הוראה אלא כשבא להורות על מעשה אינם חולקים על זה דר"י לא איירי בקובע עצמו תדע לך דהא הטור כ' בסי' רמ"ב דברי ר"י וכתב דברים אלו א"כ נראה ודאי שאסור אלא שראיתי להרב ב"י שכתב בספר כ"מ דהרמב"ם לא כתב הא דקובע מדרש אלא דוקא בקובע עצמו להוראה וא"כ בנ"ד דאינו קובע להורא' הטענה עומדת במקומה דיכול לדרוש ומצורף לזה שאר הטענות מה שכתבו ההגהות מיימוניות שכל פסק שאדם רואה בפי' מספרי הגאונים יכול להורות בימי רבו כך היו נראים הדברים לכאורה: אבל אחר העיון נראה פשוט כביעתא בכותחא דאין לו רשות לתלמיד לדרוש בפניו אפי' שלא למד רוב חכמתו הימנו דכל אלו הדברים לא נאמרו בגמ' אלא כשאינו אתריה דרבו אבל כשהוא אתריה דרבו אפי' גדול הימנו או שוה לו אינו יכול לדרוש במקומו כ"ש תלמיד ומבואר הרבה בתשובות מהר"ר דוד כהן ז"ל בית כ"ב וז"ל ופשיטא דהאי אתרא אבילונ' אתריה דמהר"ר דוד קרינן לה הואיל והוא דר שם וקלא דלא פסיק הוא דיחיד בעירו ומריה דההיא ארעא ואפי' אם יבא שם גדול כמותו אין לו להורות או לדרוש שם מפני כבודו של הרב הנז'. עוד כתב שם הרי לפנינו במקום שיש ת"ח אם יבא שם ת"ח אחר גדול כמותו אין לו להורות שם או לדרוש דזלזול הוא להחכם הדר שם וכן נמי אמרי' בפ' הדר רבינא סר סכינא בבבל א"ל רב אשי לרבינא מ"ט עביד מר הכי וכו' ואף ע"ג דרבינא תלמיד חבר הוה כדמשמע התם וכו' וכן נמי אמרי' התם דרבי אלעזר מהגרוניא איענש משום דבדק סכין וכו' איברא דאין אלו ראיות מוכרחות בעיני דראיה ראשונה דרב אשי דאמר לרבינא מ"ט עביד מר הכי משום דהיה סבור דאפי' תלמיד חבר אין לו להורות במקום אחר אבל מנא ילפית מינה דהיכא דשוה לו דאין לו להורות ולא לדרוש ואפי' בתלמיד חבר הא השיב לו רבינא דמותר וכן ראיה דר' אלעזר מהגרוניא הרי אמרו בגמ' טעמא משום דאתחילו בכבודו כלו' דהתחילו לדבר בכבוד הזקן א"כ דמיפלג טובא וכל היכא דשוה לו לא למדנו: מ"מ כבר הוכיח הרב הנז' הדין מכמה ראיות דודאי אסור לבא שום אדם להורות במקום אחר ואפילו שיהיה מן הדרים בעיר וכמו שכתב הרב הנז' שם ואע"ג דההיא גברא שהפסיק דרושו דר שם מ"מ הואיל ולאו גברא רבה שכבר הוגד מפי מגידי אמת שאינו כאחד מתלמידיו של מהר"ר דוד אתריה דמהר"ר דוד קרינן ליה ע"כ כ"ש בנ"ד שפשוט לכל שהוא תלמיד ולא הגיע להתאבק בעפר רגליו דפשיטא ופשיטא דאיסור גמור הוא לזלזל בכבוד רבו וכי תימא הא מילתא דאין להורות במקום אחר אפילו שהוא גדול כמותו אינו אלא אורח ארעא ולאו דינא וכנר' מדברי מהר"י קולין ז"ל בסימן ק"ע שכתב וגם מה שהקשה לך גבי ההיא דרבי תנחום בריה דרבי אמי דאמר קל להתיר וכו' למה לא הקשה בסתם והלא רבי מני דמן צור וכו' לפי פירש"י דפרק אלו טרפות וכו' פשיטא שיפה תירץ מר לפי הנלע"ד משום דאתריה דרבי מני לא הוי אלא איסורא ממש אלא דלאו אורח ארעא הוא וכו' ע"כ אין זה כלום דכבר נראה בגמ' בפ"ק דשבת גבי ההוא תלמידא דאורי בחדתא דארגז כר' שמעון דהוה אתריה דרב ואע"פ שהורה כהלכה שמתיה רב המנונא אע"ג דגם שם ליכא אלא דלאו אורח ארעא כדכתב רש"י בפ' אלו טרפות וכיון שמנדין אותו על כך ודאי דלא שבקינן ליה למעבד הכי כ"ש וק"ו בנ"ד דקבלו להחכם השלם הנז' כל הקהלות והקהל הזה בכללם בשבועה ואלה דפשיטא ופשיטא שאין לו רשות לתלמיד להורות או לדרוש במקומו: וראיתי טועים ואומרים שאין שבועה וחומרה חלה לבטל את המצוה וכדי שיהיו ג' שבתות בכל חדש הקהל בלא תורה וזה ודאי טעות גמורה דאפילו יהבינן להו טענתייהו דהוי לבטל את המצוה הא חיילה בכולל ומגו דחייל שבועה וחומרה לנהוג בהחכם השלם כל תכשיטי חכם מרביץ חייל אתכשיט זה שהוא שלא יניחו לשום אדם לדרוש בלתי רשותו שהוא אחד מתכשיטי מרביץ תורה כ"ש וק"ו שאין זה אלא נשבע לקיים את המצוה דודאי איסור גדול לזלזל בכבוד רבם וכל בני אבילונה כולם נקראו תלמידי החכם השלם נר"ו וכדכתב שם הרב מהר"ר דוד כהן ואפשר דהיכא דיש גדול בעיר ואין כמותו בעירו רב העיר נקרא דאתריה הוא וכדפרי' וכלם תלמידיו ואפשר דהוי טעמא משום שאי אפשר שלא שמע ממנו דבר א' או יותר וכו' ע"כ כ"ש בני אבילונה שזה להם יותר מי' שנים ששותים מימיו של רבם החכם השלם הנז' וכו' דפשיטא ופשיטא שכלם חייבין בכבודו וכן ההוא תלמידא חייב בכבודו ואין לזלזל כי יהיה ראוי לעונש גדול וגדול עונו מנשוא ואם ירצו בני הקהל לשמוע דרש ילכו בכל שבת לקהל אשר דורש שם החכם השלם נר"ו ושם ישמעו ואל יזלזלו בכבודו חס ושלום לשום אחר במקומו לדרוש בקהלו וכל העושה כן עתיד ליתן את הדין: נאם הק' חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: עד שאלה חכם א' שנשבע ע"ד רבים מפורשים לבלתי היות מרביץ תורה בתוך ק"ק פלוני על תנאי שיתנו בידו כתב אחד חתומה מכל בני הקהל הנז' שלסוף ד' שנים רצופים ימנו אותו עליהם לראש ולקצין ככל שאר מרביצי תורה ואמרו שלזמן פלוני יתנו הכתב בידו ואח"כ נתחרטו בני הקהל ורצו למנותו על אפו של החכם הנז' והוליכוהו לבית הכנסת והושיבוהו על הכסא בזמן שהתנו ביניהם שהיה להם ליתן הכתב חתומה מכל בני הקהל הנז' והכתב לא נתנו ועתה רוב בני הקהל מוסרים נפשם למות אם לא ירצה החכם הנז' להיות מרביץ תורה ביניהם ואינם רוצים לחתום הכתב מד' שנים הנז' יורנו מורנו אם שבועה זו מותרת ואת"ל שאינה מותרת אם יש לה התרה ושכרו כפול ומכופל מן השמים תשובה בענין שבוע' זו יש צדדים להחמיר הא' שהיא לתועלת חברו דהרי החכם נשבע לבקשת דרישת היחידים אשר נפלו ביניהם קטטות ומריבות כפי אשר שמענו ובהא איכא פלוגתא דר"ת אית ליה דמתירין לכתחלה וכמו שכתב הרשב"א בשמו בחדושי גטין בהשולח הביאו הרב מהרי"ק ז"ל ביו"ד סימן רכ"ח יע"ש ושם נראה שהסכים עמו וכן כ' הריב"ש בתשובותיו בסימן קפ"ו וש"ע ובסימן תנ"ג כתב הדבר מפורש יותר שכתב על דין זה כדאי הם ר"ת והרשב"א לסמוך עליהם משמע דבחדא שיטה אזלי: איברא דיש לתמוה דהרב מהר"י קולין ז"ל בסימן נ"ב הביא תשובה להרשב"א ז"ל על ראובן שנשבע ע"ד שמעון שלא יתעסק בסחורה שלא ברשותו וכו' דמוכח מההיא תשובה דהיכא דיש לו הנאה למשביע אפי' לא קבל הנשבע טובה מהמשביע דאין מתירין לו לכתחלה וכן למד שם הוא מדבריו והוא הפך הנאמר בחדושי גיטין כדכתיבנא גם שם לא הונח לי במה שהשוה הרב מהר"י קולין ז"ל בקבל טובת הנאה הראב"ד והרשב"א דאם התירו אינו מותר דכפי מה שנראה מדברי הריב"ש בסי' קפ"ו וש"ע ובמקומות אחרים משמע דדעת הראב"ד ז"ל דכל נשבע לתועלת חברו אם התירו לו אינו מותר ומשמע דכללא כייל אפילו שלא קבל טובת הנאה אלא שנעשה לתועלת חברו לבד ולכל זה צ"ע: מ"מ למדנו דבהא איכא פלוגתא דלהרשב"א ור"ת מתירין לכתחלה וחלקו עליהם האחרונים ז"ל וכמו שכתב הריב"ש בסימן ש"ע וז"ל אין חילוקו של הרב מבואר כל הצורך ולא הסכימו כל האחרונים ז"ל הא חדא ריעותא שנית דהחכם נתקשר יחד עם היחידים בההיא הנאה שהם מתקשרים עמו ומקרי טובת הנאה ובהא ר"ת אית ליה דאם התירו מותר והראב"ד והרשב"א חלקו עליו והגם כי הרב ב"י ביו"ד סי' רכ"ז כתב לשון הרשב"א בתשו' וז"ל אם נדר או שבועה היה לתועלת מי שנשבע וכו' אין מתירין לו אלא מרצונו ואפי' אם התירו לו שלא מדעתו ורצונו אינו מותר וגם ר"ת מודה בכך וכו' וכתב עליו הרב ב"י ואין נראה כן מדברי המפרשי' אלא דאפי' מקובל טובה מחמת נדרו סובר ר"ת שאם התירו לו מותר ע"כ משמע דאית ליה להרשב"א דלר"ת אם קבל טובת הנאה אם התירו אינו מותר נ"ל דאין להבין כן מדבריו דא"כ קשיא טובא דפליג הרשב"א ז"ל מדידיה אדידיה שהוא כתב בחדושיו בהשולח והביאו שם הרב ב"י דיש מתרצין בדיעבד מותר ותדע מדסמך צדקיהו על מה שהתירו לו סנהדרין וכו' זו היא דעת ר"ת ז"ל הרי כתב בהדיא דר"ת אית ליה בהדיא דצדקיה קבל טובת הנאה דאם התירו מותר ועל הרב ב"י שהבין בדבריו כן יש לתמוה למה לא הקשה מדבריו על דבריו דפ' השולח. לכך נ"ל לומר דתרי דיני קאמר הרשב"א התם חדא דאין מתירין לכתחלה וחדא דאם התירו אינו מותר ומאי דקאמר וגם ר"ת מודה בכך קאי ארישא דלישניה דקאמר אין מתירין לו אלא מרצונו ולא אסיפא דלישניה והגם כי לשונו דחוק צריכין אנו לומר כן מחמת הקושיא שהקשיתי הא ריעותא תנינא. שלישית דשבועה זו היא ע"ד רבים מפורשים דאין לה היתר כי אם לדבר מצוה לכן אחרי רואי כל אלה הריעותות חוששני קצת לומר דאם שבועה זאת היתה קיימת שנתיר לכתחלה דאע"ג די"ל דמקרי דבר מצוה להרביץ תורה בקהל וכדכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בח"ג שאלה פ"ח דאין ספק דלמצוה כזאת מתירין אפילו ע"ד רבים ואע"ג דאינה טובת הנאה כי נ"ד דאינה הנאה גמורה מה שמתקשרים זה עם זה כדכתב שם מ"מ אם החכם נשבע ע"ד רבים מפורשים אשר בעיר והם צווחו כפי מה ששמעתי דאינם רוצים בהתרה לא מהני לפי מאי דכתב הריב"ש ז"ל בתשובה בסימן תקי"א ואע"ג דהרב ב"י בסימן רכ"ד לא היה דעתו כן נראה מדבריו שם שביטל דעתו מפני דעת הריב"ש ועוד אפשר דמאי דמקרי דבר מצוה היינו כשנשבעו הקהל שלא ליקח חכם מרביץ תורה דהא ודאי מצוה גדולה היא שיהיה להם מי שידרוש בכל שבת ושבת אבל החכם שנשבע ע"כ אין זה דבר מצוה שהרי אפשר להם ליקח חכם אחר שידרוש להם: איברא דעדיין יש מקום לומר דאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות אבל מותר לכהן להטמא בבית הפרס וכו' לדבר מצוה כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה אע"פ שיש שם מי שילמדנו בא"י לא מן הכל אדם זוכה ללמוד ע"כ משמע דקרי דבר מצוה למי שהולך ללמוד מרב אי אפילו שיש אחר שילמדנו והתיר לכהן להטמא בבית הפרס על כך גם בנ"ד כיון שחפצים בחכם זה