לחם רב (ל"לחם משנה") סג

ההוא לקבלו לחכם ואני אומר דפשיטא ופשיטא דהם מותרים דהרי כתב הרב מהריב"ל בכלל ו' סי' מ"א שהחתימה בכתב אינו כלום כיון שלא הוציאו השבועה מפיהם וכתב עוד ששאר בני הקהל אינם נאמנים להכחיש לאלו שאומרים שחתמו בלבד ולו' להם שנשבעו מפני שהם נוגעים בעדות והאריך בטעם הדבר יע"ש. ואע"ג דהרב מהר"ר אליה מזרחי בפסקיו סי' ע"ב כתב בשם הרשב"א דאינו נאמן לו' לא נשבעתי מ"מ הרי כתב שם הרב דהיכא דאיכא אמתלא' נאמן ובנ"ד איכא אמתלא' דהם אומרי' שמה שחתמו הוא להכעיס לפ' וכל העם יודעים שפלו' הכעיס לקהל בעת ההיא בענין המסי' בפני האומות ובענינים אחרים וא"כ ודאי טעמא ונמוק' עמם ואע"ג דכתב שם דלא מהני אמתלא אלא לענין דבור אבל לא לענין חתימ' מ"מ הרי כתב בסוף דבריו דהיכא דהכתבים לפעמים רגילים בהם לחתום אע"פ שאינם נשבעים נאמנים לומר שחתמו בלא שבועה וכבר נודע שאלו הכתבים מקבלת חכם מפני שחתומים שם כמה אנשים יש מהם הרבה שאינ' נשבעין אלא חותמים בלבד כמו שזה פשוט וא"כ ודאי דנאמנים לומר לא נשבענו. סוף דבר הרי הורה מהריב"ל ועל פיו עשינו מעשה כמה פעמים פה שאלוניקי וא"כ ודאי שהם פטורים ועוד יש טענה אחרת דקלא דלא פסיק דכדבריהם כן הוא שהיה אומר להם החכם שדעתו להכניס לפלו' בקהל למרביץ תורה ואח"כ הטעה אותם והוי ודאי נדר טעות והם נאמנים לומר על תנאי חתמנו וכמ"ש הרשב"א בתשו' הוזכרה בב"י טור יו"ד סי' ר"ח שכל שנדר ובא ואמר ע"ד כן נדרתי נאמן יעיש ועוד טעם אחר לומר דהשבועה לא חלה מעיקרא אלא שאין אנו צריכין לכך לכן אני אומר דכל החתומי' בכתב ההוא הם פטורים ומותרים בלי שום ספק מכח הטענות שכתבתי ובפסק אחר הארכתי: הצעיר וקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: עג ראה ראיתי השאלה הבאה מארץ אבילונ' אחריה דמר מרא דארעא תורה וגדולה בר אוריין ובר אבהן בנן של קדושים הח' השלם הכולל כמה"ר משה אלבילדה נר"ו אשר כל בני העיר למקטון ועד גדול לראש עליהם נתנוהו וקבלוהו עליהם בשבועה חמורה בכל אלות הברית וזה להם יותר מעשר שנים כי כלם יחד שותים מים מבורו באר מים חיים ויהי היום קם איש אחד מתלמידיו מיחידי קהל אחד ואמר שלהיות שהחכם הנז' הוא מרביץ תורה בארבע קהלות ובכל שבת ושבת דורש בקהל אחד ונמצא שבקהלו הם שלשה שבתות בכל חדש בלא תורה ושרוצה לדרוש ההוא תלמידא כל השלשה שבתות שהחכם הנזכר אינו דורש שם ובא לכאן איש א' אשר טען בשבילו טענותיו בפני חכמי עצומי רבני עירנו נר"ו. אי לזאת אמרתי אני אל לבי אשלחה ידי בעטי אשר אתי לברר וללבן הדברים כפי אשר תשיג ידי ומאודי אם יראה בעיני הרבנים המובהקים הנני בא לשתות בצמא את דבריהם ולהתאבק בעפר רגליהם: ואומר דיש להחכם השלם הנזכר טענה על התלמיד משני צדדין האחד שהוא תלמידו וכבר אמרו בעירובין פרק הדר ובסנהדרין פרקא קמא כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. השני שהקהל קבלוהו עליהם לראש לקצין בכל אלות וחומרות הברית ובשבועה חמורה ואפילו לא יהיה תלמידו אינו רשאי לדרוש במקומו ולא הקהל יכולים לקבלו. ואומר דאל הצד הראשון לכאורה יש לתלמיד ארבעה טענות לפטור את עצמו חדא דאם אמרו מורה הלכה בפני רבו לא אמרו בדורש שאינו מורה שום דין אלא מפרש פשטי הכתובים. ב' שאפילו במורה כתב ר"י ז"ל שאינו אסור אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו וכדכתב הטור בסימן רע"ב אבל כשאומר דינים ומלמד ולא יהיו על מעשה שנשאל נראה מדברי ר"י דמותר. ג' שהרי כתב הרב מהר"י קולין ז"ל בסימן ק"ע בשם סמ"ק מצות ר"ך דבזמן הזה שאנו לומדים מפי ספרים אין לומר מורה הלכה בפני רבו ולא נאמר דין זה אלא בימי התנאים שהיו לומדים על פי הקבלה אבל בזמן הזה לא. די שהרי נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות תלמוד תורה דברבו שאינו מובהק שלא למד רוב חכמתו הימנו מותר להורות בפניו וזה התלמיד אומר שלא למד רוב חכמתו הימנו ועתה אבאר כל אלה הטענות: ואומר דעיקרא דהאי מילת' איתא בסנהדרין פרקא קמא ובעירובין פרק הדר דיש שם שתי סוגיות סותרות זו לזו בסנהדרין אמרו על רבה בר בר חנא אי גמיר רשותא למה לי למשקל ותירצו משום מעשה שהיה דתניא פעם אחד הלך רבי למקום אחד וראה שהיו מגבלין עיסותיהן וכו' באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נעל רשות מרבו עוד אמרו שם תנחום בריה דרבי אמי איקלע לאתר דרש להו מותר ללתות חטין בפסח אמרו לו לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמוד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלשה פרסאות כנגד מחנה ישראל וכו' נראה מכאן דחוץ לשלשה פרסאות מותר. ובעירובין פרק הדר אמרו אמר רבא בפניו אסור וחייב מיתה ושלא בפניו אסור ואין חייב מיתה ושלא בפניו לא והתניא ראב"י אומר לא מהו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן וכו' ותלמיד א' היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו א"ל רבי אליעזר לאימה שלום אשתו תמיה אני אם יוציא זה שנתו וכו' ואמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן אותו תלמיד יהודה ן' גוריא שמו והיה רחוק ממנו שלשה פרסאות ותירצו בפניו הוה והקשו והא רחוק ממנו שלשה פרסאות קאמר וליטעמיך שמו ושם אביו למה אלא שלא תאמר משל היה עד כאן. נראה מסוגיא זו דשלא בפניו דהיינו חוץ לשלשה פרסאות אסור הפך הסוגיא דסנהדרין ולתרץ קושיא זו נאמרו בפירוש אלו הסוגיות ארבעה פירושים. האחד פירשו בעלי התוספות ואמרו דמה שכתב בסנהדרין תלמיד אל יורה אלא אם כן רחוק שלשה פרסאות היינו תלמיד חבר ולכך מותר לאחר שלשה פרסאות ומה שכתוב בעירובין הוא תלמיד ממש והקשה הרשב"א בסימן קי"א על זה דתלמיד סתם לא משמע אלא תלמיד ממש ולא תלמיד חבר ועוד דהא רבה בר בר חנא ורב תלמודי רבי היו ולא תלמידים חברים ואפילו הכי אמרינן התם בסנהדרין דכי נחתי לבבל שקלי רשותא מרבי ואמרינן כיון דגמירי למה להו רשותא ופרקינן משום מעשה שהיה וכוי אלמא דאי לאו גזירתיה דרבי הוה שרי בלא נעילת רשות עד כאן. ותמיה לי מאי קשיא ליה להרשב"א נימא דמאי דאמר רבא שלא בפניו אסור בפרק הדר הוא משום גזרה דרבי אבל אי לאו הכי הוה שרי וכן ראיתי להריב"ש בסי' רע"א כשכתב דעת התו' כ' שם וחוץ לשלשה פרסאות אסור ואין חייב מיתה ואיסורא משום הך גזרה ומנא ליה להרשב"א דמאי דאמרו התוס' ברבה אסור חוץ לשלשה פרסאות הוא מדינא עד שיקשה עליהם קושיא זו. הפירוש הב' פירש הרשב"א בסימן הנז' דבפניו ממש חייב מיתה דהיינו פניו ממש או מקומו ועירו ושלא בפניו עד ג' פרסאות אסור מן הדין וחוץ לג' פרסאות אסור משום גזרה ואיכא נפקותא בין איסור גזרה לאיסור מן הדין להיכא דנטל הרשות מרבותיו כדכתב שם. הפי' הג' הוא פי' הרמב"ם וביארו הריב"ש בסי' רע"א וז"ל והרמב"ם נר' ממ"ש בפ"ה מה' ת"ת שדעתו ג"כ דבפניו ממש איכא חיוב מיתה ושלא בפניו תוך ג' פרסאות אסור להורות כלל וליכא חיוב מיתה וחוץ לג' פרסאות מותר להורות באקראי בעלמא למי ששואל לו והיינו ההיא ברייתא דתלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות אבל לקבוע עצמו להוראה וכו' ותמיה אני מהיכן ראה הריב"ש בדברי הרמב"ם דהוא סובר דדוקא בפניו ממש הוי חיוב מיתה אבל עד ג' פרסאו' איסורא ולא חיוב מיתה וכדעת הרשב"א הא הרמב"ם לא כתב שם אלא כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה היה בינו ובין רבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב ומדלא כתב הרמב"ם אלא ב' גדרים בפניו וחוץ לג' פרסאות משמע דס"ל בהא כרבי דכל תוך ג' פרסאות הוי בפניו ותו דבשלמא הרשב"א ז"ל הוצרך לחלוקי בהא כדי לתרץ הסוגיות אבל להרמב"ם כבר מתורצות בחילוק דדרך אקראי לדרך קבע וכמו שכתב מהרי"ק בסי' ק"ע והרב ב"י בסי' רמ"ב בטור יו"ד ולמה ליה תו חילוק דכתב הרשב"א ואי אית ליה הך דהרשב"א אמאי לא מתרץ בהא ולא היה לו לחלק בין דרך אקראי לדרך קבע דלכאורה בחד מנייהו סגי ונראה דסובר הריב"ש דע"כ אנו צריכי' לומר כן לדעתו דכיון דבפניו הוי אפילו דרך פעם א' לבד א"כ גם שלא בפניו הוי אפילו דרך עראי דמאי דהוי בפניו הוי שלא בפניו וא"כ אי שלא בפניו הוי חוץ לג' פרסאות א"כ חוץ לג' פרסאות דרך עראי אסור וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דבפ"ק דסנהדרין משמע דחוץ לג' פרסאות מותר והכא אסור אפי' דרך עראי אלא עכ"פ צ"ל דשלא בפניו הוי תוך ג' פרסאות ואפי' דרך עראי אסור וחוץ לג' פרסאות מותר דרך עראי והיינו דאמרי' בפ"ק דסנהדרין דמותר והברייתא דקאמרה אל יורה אלא א"כ נטל רשות היינו חוץ לג' פרסאות בקביעות נמצא דהוצרך הרמב"ם לכל מאי דכתב הריב"ש לדעתו דבחילוק דדרך עראי לקבע לא סגי משום מאי דכתיב' ובחלוק דבין בפניו ממש לתוך ג' פרסאות לא סגי ליה דמ"מ קשה ליה ההיא ברייתא דגזרו אל יורה וכו' דהרשב"א מתרץ דמאי דקאמר באידך ברייתא מותר היינו מן הדין וברייתא דאל יורה היינו מטעם גזרה ונפקא מינה בין הא להא כדכתב הרשב"א אבל להרמב"ם משמע ליה דלא נפקא לן בהא מידי ולכך הוצרך לחלק בכל מאי דכתיב'. ויש לדקדק לכל הפי' בסוגיא דגמ' בפ' הדר למה לא אמרו בגמ' וליטעמיך אחר דהיא קושי' עצומה והוא דמאי מקשה לרבא הא הברייתות פליגי אהדדי דבברייתא דפ"ק דסנהדרין קאמר דלא נאסר חוץ לג' פרסאות אלא מטעם גזרה דר' והא התם בההיא ברייתא דרבי אליעזר דהוא מוכרח דהיה קודם גזרה דר' וכדכתב שם הרשב"א היה נאסר וחייב מיתה חוץ לג' פרסאות ולפי' הרמב"ם והרשב"א הוה מצי לאקשויי ליה מברייתא דאל יורה אלא א"כ רחוק ג' פרסאות דליכא לאוקומה בתלמיד חבר לדידהו דלא משמ' אלא תלמיד גמור וא"כ תקשי הני ברייתות עם ברייתא דר' אליעזר וצ"ע. הפי' הד' פירשו בעלי התו' בסנהדרין ואמרו דמ"ש בסנהדרין תלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק וכו' היינו כשנפל רשות ובעירובין איירי בשלא נפל רשות וכ"כ מהרי"ק בסי' ק"ע: הכלל העולה לפי אלו הפי' דלפי' קמא תלמיד חבר תוך ג' פרסאות אסור ולאחר ג' מותר ותלמיד גמור אפי' לאחר ג' אסור והריב"ש בסי' ער"ה החמיר יותר כפי פי' זה וכתב דתוך ג' פרסאות לתלמיד חבר חייב מיתה ולפי פי' ב' תלמיד חבר בכל גוונא מותר ותלמיד גמור בפניו ממש חייב מיתה תוך ג' פרסאות אסור מדינא חוץ לג' פרסאות אסור מגזרה ולפי' ג' בפניו ממש חייב מיתה ושלא בפניו תוך ג' פרסאות אסור וחוץ לג' מותר באקראי אבל לקבוע מדר' אסור ותלמיד חבר בכל גוונא מותר אפי' בפניו ממש והוא דעת הרמב"ם שלא הזכיר אסור כלל בת"ח בדין ההוראה: איברא דק' טובא הא דאמר בעירובין פ' הדר מהו לאורויי באתרא דרביה א"ל הכי א"ר יוסף אפי' ביעתא בכותחא בעי מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי ורב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא ע"כ דמה נפשך רב חסדא היה תלמיד חבר מרב הונא או תלמיד ממש אי תלמיד חבר אמאי לא אורי כל שני דרב הונא אפי' בפניו ממש ואי תלמיד גמור אמאי אורי בכפרי הא אפי' חוץ לג' פרסאות אסור בקביעות והאי אורי הוי בקביעות דומיא דרב המנונא לא אורי דהוי בכפרי בקביעות וכ"כ הרי"ק בסי' ק"ע ועוד דבר"פ זה בורר אמרי' בי דינא דרב הונא ורב חסדא משמ' דהיה בקביעות ואפשר היה לומר דנטל רשות ומ"מ תוך לג' פרסאות אסור כפי' בתרא דתוס' אבל מה נעשה שראינו להריב"ש בסי' רע"א אחר אשר כתב א"נ אפשר דתלמיד חבר מותר להורות אפי' בפניו ממש אלא דלשמותי בפניו וכו' כתב ולדעת התוס' אפי' תלמיד חבר תוך ג'