לחם רב (ל"לחם משנה") ס

לא דבר רק היא אצל בני הקהל ולא היה מן התימא שיהו פסולים כל בני הקהל אלו עם אלו לומר אתה קבלת נזירות שלא לקבל זה החכם והמנהיג עלינו ובודאי שאין לאדם דבר יותר קשה מלקבל עליו לאדון ולדיין ולמנהיג לאדם שהוא שונאו או שאין לו חפץ בו ע"כ. והריב"ש ז"ל בתש' סי' קצ"ה גבי סופר א' שסלקוהו דלא עברו הקהל על הסכמת' דודאי לא עלה על הדעת שיתנו הסופרו' לחשודים על העבירו' וזו היא אומדנא דמוכחת אף אם לא נכתב ע"כ. ולכאורה נראה דקבלת אדון ומנהיג ע"כ של אדם הוי כי ההיא אומדנא דהריב"ש ועדיף עינה דודאי לא נתחברו אלו עם אלו להיות יחד באהבה ואחוה אלא כל זמן שיהיה אהב' והשקט ביניהם אבל שיביאו מחוץ מי שירדה אותם בתוך ביתם על כרחם זה לא יעלה על הדעת ואפילו אם לא נכתב כמו שנכתב דמי ומפני כן היה נראה לעניות דעתי דאלו החשובים פטורים משבועתם ותהלתם עומדת לעד: אלא כדי לצאת מידי כל ספק אני אומר שיתירו להם שבועתם ויהיו מותרים בלי שוה חשש כלל דאף ע"ג דאיכא טובת הנאה דהרי כתב מהריב"ל בכמה תשובות בספריו ואחד מהם ח"א כלל ח' דכשהסכימו שלשה או ד' על ענין א' ונשבעו איש אל אחיו נעשה כל אחד כעושה טובה לחברו ואין מתירין אלא מרצון כלם ע"כ וכן נמי אפשר דאיכא ריעותא אחריתא בנ"ד דהו' שבועה ע"ד רבים דכל אחד נשבע לדעת כל חבריו אע"פ שלא נזכר בשאלה אלא כל אחד לדעת סברו לבד מ"מ אפילו שיהיה לדעת חבריו והוי נשבע ע"ד רבים ואיכא טובת הנאה מ"מ הרב מהריב"ל בפסקיו ח"ג סימן פ"ח כתב דאפילו בשבועה לדעת רבים וטובת הנאה קלישא כי האי דאינה טובת הנאה ממש מה שמתחייב ונקשר אחד עם חברו דיש לסמוך לכתחלה על התוס' והר"ן ולהתיר לכתחלה לדבר מצוה ובנ"ד ג"כ איכא דבר מצוה ודאי דאם לא יתירו באלו החשובים על שבועתם ירבה המחלוקות ביניהם מפני שמכריחים אותם לקבל עליהם אדון בעל כרחם וכי יתפרדו מעליהם יהיה שלום ביניהם וכיון שכן מתירים להם לכתחלה כ"ש דכמעט התרה אינו צריך כדכתיבנא אלא שמשום מהיות טוב אל תקרי רע אמרתי כן וכיון שכן ודאי שמתירים לכתחלה בנ"ד לעניות דעתי ויהיו החשובים פטורים מותרים בלי שום חשש כלל בעולם: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: סט ראיתי דברי הרב המובהק הכהן הגדול נר"ו ודבריו ראויים אליו אך אמנה מפני חומר איסור השבועה והנזירות עדיין היה לבי נוקפי במה שכתב הרב נר"ו דלא בעינן אונסא דלא שכיח לפום מסקנא דפ"ד נדרים ופ"ק דכתובות ומה שהוצרך הרא"ש לפרש דעכבו נהר דמתני' היינו שגדל הנהר מהפשרת שלגים אין זה אלא לפי מאי דסליק אדעתין מעיקרא דיש אונס בגיטין אבל כיון דקי"ל אין אונס בגיטין כדאמרי' בריש כתובות לא הוי טעמא גבי ההוא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום דהוי גיטא משום דהוי אונסא דשכיח אלא משום דאין אונס בגיטין וכן כתב שם הר"ן דלפום טעמיה דמקשה דס"ל דיש אונס בגיטין השיב לו ועל כן תמה על רבינו ירוחם שפי' עכבו נהר שלפי האמת הוא שגדל הנהר מהפשרת שלגים וכן על הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו חלק ג' דף קל"ג שסבור כן והקשה מההיא לההיא דמהר"ם ז"ל: והנה ראיתי להרא"ש ז"ל בפסקיו בפ"ק דכתובות וכן הר"ן ז"ל בפרק מי שאחזו והתוס' במקום הנז' שכתבו ג' מיני אונס חד שכיח טובא ואפילו בממון לא הוי אונס וחד לא שכיח כלל דאפי' בגיטין הוי אונס וחד שכיח ולא שכיח דבגיטין לא הוי אונס ובממון הוי אונס וכתב הרא"ש בפ"ק דכתובות דשכיח טובא הוי כי האי דפסקיה מברא א"כ משמ' דאית להו דאפי' לפי האמת מקרי ההיא דפסקיה מברא שכיח טובא ואפי' בממון לא הוי אונס אלא שהם סוברים דמה שהוצרך הגמ' לומר בפ"ק דכתובות ובפ"ד נדרים דילמא שאני התם דשכיח כלומר דשכיח טובא לא היה צריך לומר כן גבי גטין לפי האמת דאין אונס בגיטין דאפילו שכיח ולא שכיח אין אונס אלא אמר כן לפי סברת המקשה אך לפי האמת אין אנו צריכים לטעמא דשכיח טובא אבל מ"מ לא הדרינן ממאי דאמרי' דההוא דמברא שכיח ואפילו בממון לא הוי אונס וצריכים אנו לומר לפי האמת דעכבו נהר הוי שגדל הנהר מהפשרת שלגים וצדקו דברי רבינו ירוחם ז"ל והרב מהריב"ל ז"ל הגם כי מדברי רש"י ז"ל לא משמע כן כמ"ש בפ"ד נדרים והוא דלא אניס באונס דמוכחא לאיניש כי האי וכו' וכמו שדקדק הרב נר"ו מ"מ לעניות דעתי נראה שהתוס' והרא"ש ורבי' ירוחם כולהו אית להו הכי ומ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה דמי שנשבע לפרוע לחתנו וירד מנכסיו דאין מחייבין למכור כלי ביתו היינו משום דחשיב ליה הא הרא"ש כאונס דשכיח ולא שכיח או לא שכיח כלל אבל אי הוה חשיב ליה כאונס דפסקיה מברא דהוי שכיח טובא אפילו בממון לא הוי אונס: א"כ יצא לנו מזה דבעינן אונסא דשכיח ולא שכיח כדי שיהא פטור מהשבועה והנזירות דאי שכיח טובא, לא הוי אונס ובכל אונסי השאלה לא ראיתי אלא אונס דשכיח טובא דירידת המעות מצוי הוא בזמן הזה וכל שאר האונסים אינם כדאים להתיר דשכיחי ורגילי טובא. ועוד שכתב הריב"ש בסימן שפ"ז דאפילו לא היה יכול לבטל אונסו אלא על ידי ממון הרבה שיצטער בנתינתו נראה לנו שחייב לתת ולא יעבור על מל"ת שלא מצינו בשום עקום היתר לעבור על מצות ל"ת מחמת הפסד ממון וכו' והאריך שם באותה תשובה להוכיח זה והעלם בסוף דבריו סוף דבר אין דעתנו נוטה שיהא אונס ממון פוטר בנדון זה ע"כ: איברא דראיתי לו תשובה בסימן ת"ס שלכאורה נראה שחולק ע"ז שכתב שם וכבר נשאל הרשב"א ז"ל במי שהיה, חייב לפרוע מנה לחברו בשבועה לזמן פ' והמלוה היה חייב לאסר מנה ואדוני הארץ התפיס ביד אותו לוה מנה זה עד יפרע המלוה לזה שחייב לו אם הוא נפטר מן השבועה והשיב שאנוס הוא וכו' ואע"פ שידוע שאין בכאן קנס גוף אלא שחייב לפרוע מנה אחר אעפ"כ לא על דעת כן נשבע שיפרע מאתים בעד מנה וכו' ועוד כתב שם וגם לא היו מחוייבים לפזר ממון ולמיהב תרקבא דדינרי כדי לבטל הצווי ההוא דהא אמרי' בגיטין פרק כל הגט וכו' מ"מ אם בנקלה היו יכולים לבטל צווי הגזבר היה להם להשתדל בזה וכו' משמע מכאן דאפילו אונס ממון מהני לבטל השבועה הפך דברי התשובה הקודמת וכבר הרגשתי בסתירת אלו הב' תשובות בפסק אחר ולהיות המוביל נחוץ לא אאריך פה לבד זה אומר דאין אונסי השאלה כדאים לבטל השבועה והנזירות חמורי' עד מאד כמו שבא בשאלה: אבל יש להתיר מהטעם אחר שכתב הרב נר"ו שפרשו בפי' בתנאי שלא יהיה שם אונס ניכר ובודאי דבאו להוסיף אפילו אונס דשכיח דאי לא שכיח למה להו לאתנויי בלאו הכי השבועה בטלה כיון דהוי אונסא דלא שכיח אלא ודאי שהוסיפו אפילו אונס דשכיח ואע"פ שגם טעם זה לחוד אינו ברור כ"כ בהצטרפו עם הטעמים אחרים דיש כאן אונסים רבים יש למצוא טעם להתיר שבועתם ונזירותם ואחר אשר הורה הרב המובהק הכהן הגדול נר"ו אני אהיה סניף לכבוד חכמתו: הצעיר וקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: ע שאלה קהל שהעמידו עליה' מרביץ תורה וכתבו לו שטר ע"ז וכתוב בו שהעמידוהו להודיעם חקי האלהים ותורותיו ירביץ תורה יורה יורה ידין ידין ושהוא ילבישם בגד ישועות נפשם מספר שנים וכתוב בו שקבלו כל זה בכל אלות וחומרות התורה ושבועות ונזירות שמשון בכל תנאיו וחתמו בו רוב הקהל ורבים מהם צוו לחתום ובסוף השטר כתוב כל הכתוב למעלה בטא כל א' מהם בפיו ובשפתיו הנזירות והשבועות הנז' בפנינו עדים וחתמו בו שני עדים ובין כתב העדים וחתימות החתומים יש יותר מד' שורות חלק וכתוב שהאמינו לחכם המרביץ תורה הנז' נאמנות גמורה בפי' כשני עדים כשרים אח"כ חזרו בהם הקהל והסכימו בתוך הזמן לסלקו וסילקוהו מעליהם באמרם שאין בו ידיעה להודיעם חקי האלהים ותורותיו ולא לדון דין ועוד טוענים שאמרו לו שיעמדו עמו לדין אם יש לאל ידם לסלקו מעליהם ושהשיב להם שאינו רוצה לעמוד עמהם בדין ושמחל להם על הכל ואמר להם פטורים אתם מותרים אתם והוא מכחישן וטוען שהוא נאמן בכת הנאמנות הכתוב בשטר והקהל טוענים שהם לא חתמו על הנאמנו' אלא שופרא דשטרא הוא. עוד טוענים הקהל שרבים מהם אינם יודעים לקרות והוא טוען שקבלוהו עליהם על דעת שאינו יודע ושאין נדרם ושבועתם טעות והם מכחישים אותו ונשבעו על ככה. עוד טוענים הקהל שחתמו באונס מפני פחד שלקצת מהם הכום בדיני האומות והשאר נפל פחדם עליהם והוא מכחיש. עוד טוענים שלא ביטו כלם את השבוע' והחומרות בשפתם וכל א' אומר אני לא בטיתי שהרי ב"ד חקרו ודרשו לא' מן העדים ואמר בב"ד שכל החתומים שם לא ביטו בשפתותיהם בפנינו הנזירות והשבועה אלא קצת מהם וכיון שהיה חלק בין חתימתו לחתימתם הוסיפו אח"כ עליהם א"ב כפי דברי העד הזה מקצת מהחתומים נטלו הנזירות וכל אחד מהחתומים אומר שלא ביטה בפיו ובשפתיו א"כ כל א' נאמן על עצמו כיון שהעד אינו מעיד אלא שמקצתם נטלו אבל לא השאר. עוד טוענים שאף אם יעיד על קצתם שביטו טוענים שלא ביטו קצתם אלא אדעתא שיבטו כלם וכיון שלא ביטו כלם גם אותם שביטו טוענים שהם פטורים כיון שלא ביטו כלם אלו הם הטענות שטענו בני הקהל קדוש ועל פיהם פטרם הרב הגדול נר ישראל דיין העיר נר"ו ושבח אותם ומעשיהם לשם שמים ואמר להם שהם פטורים ומותרים ברוכים הם לה' ועל צד היותר טוב נטלו שלשה בעלי תורה והתירו להם השבועה אף על פי שלא היו צריכין אחר כך נתקשרו כלם בקשר אמיץ בשבועות וחרמות ונזירות שמשון בכל תנאיו עם חכם אחר יודע וראוי לקבוע ישיבה ויש אומרי' עליהם שעברו על הנזירות הראשון על כן אתם חכמי שלומי אמוני ישראל צאו נא לעזרת הדרת יקרת ק"ק אשר מעשיהם לשם שמים ולהסיר מעליהם הלעז ההוא על הדין ועל האמת ושכרם כפול מן השמים מנה אחת אפים: תשובה טענת האונס טענה גדולה הוא אפילו שלא מסרו מודעא וכמו שכתב הרב רבי' שלמה ן' אדרת זכרונו לברכה בתשובה וזה לשונו אפילו לא מסר מודעא וראינו שנאנס האונס מבטל הנדר ועוקרו מעיקרו ולא עוד אלא אפילו לא הכרנו באונסו כלל אלא שהוא אומר עכשיו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור נאמן על עצמו והביא ראיה והכריח הדבר יעויין שם עלה רע"ד עמוד ראשון: גם הטענה הראשונה רצוני שהיה לשם שמים אינה צריכה למימר דהוי טענה שהרי משנה שלמה היא בפרק הנודר מן הירק תנן קונם צמר ופשתים עולה עלי וכו' ופסקו רוב הפוסקים כרב יודה דאמר הכל לפי הנדר וכו' ואפילו לפוסקים דלא סבירא להו כרבי יודה מכל מקום היכא דאיכא הוכחה גמורה אזלינן בתר כוונת הנודר בהוכחה כל שכן וכל שכן היכא דאיכא תרתי הוכחה ודיבורא הוכחה שעינינו