לחם רב (ל"לחם משנה") נח

סז בהיות שעד עתה היה נהוג פה ברוש' מכס העומד מאליו שלא ברצון המלך אשר מהרסינו ומחריבנו מבני עמנו בחבלי השוא הקימוהו צו לצו קו לקו וכעבו' העגלה הגדילוהו תשש כחנו מלסבול עול המשא הכבד מחמס הנעשה מהמכס הנז' הולך וגדל כל יום ויום קללתו מרובה מחברו אשר כדי לברוח מהמכס הנז' הישראלים עוברי דרך נטו מדרך המלך דרך ארצנו וילכו ארחות עקלקלות ולסבת זה כמה וכמה מהם בשלח יעבורו וכמה מהם גזלו את נכסיהם ותעל צעקת בני ישראל לפני האלהים ולב מלך ביד ה' הטהו הנחהו לעשות צדקה וחסד עם כל בני ישראל לעקור המכס הנז' הדבר יצא מפי המלך מלך חסד המלך האדיר שולטאן מוראד ירום הודו והדרו לא יכבה נרו נחתם בטבעת המלך גזרתו ודתו לא ישמע עוד שוד ושבר וחמס מהמכס הנ"ל ועתה לבל יקומו העומדים כעת על המכס הנז' הם או אחרים להחזיר המכס הנ"ל על מכונו ואיתנו הראשון בהוצאות ופזורי' ושוחדות על כן הסכמנו כל החתומים למטה בשם כל הק"ק אשר פה ברושא יע"א כי מעתה ועד עולם כל איש או אשה מבני ישראל אשר יקח המכס הנ"ל או שישתדל להקימו לבטל מאמר המלך יר"ה הן במעשה הן בדבור הן במכתב הן הוא בעצמו על ידו הן על יד שום נברא בעולם בעדו הן בדרך קרובה או רחוקה הן בגלגולים ועקופים שיגלגל ויסבב כדי לבטל דבר מהחוקים הנחתם בטבעת המלך על המכס הנ"ל מעתה ומעכשיו ארור יהיה מפי עליונים ותחתונים בעגלא תהא מפלתיה יתמחי שמיה מן שמיא יתעקר שרשיה מן ארעא לא נין לו ולא נכד בעמו יהדפוהו מאור אל חשך בחרם יהיה בעה"ז ובעה"ב ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הברית ואמר כל העם אמן ובכלל החרם הנ"ל מי שישתתף עם תוגר או ארמאי ושום נברא אחר בעולם בענין אחיזה ומגע יד בדבר המכס הנ"ל וכן מי שיתן עצה וסעד וסמך ועז ועזר עם ההולכי' להקים המכס הנ"ל וכן ג"כ מי שילשין וימסור ליהודים או אפי' לגוים המביאים סחורות פה ברושא או המוציאי' סחורות מפה ברושא לעיר אחר' שילשינום או ימסרום לשליטים על המכס הנ"ל וכן גם כן בכלל החרם מי שיהיה דידבאן עמהם או יגלה סודות ומצפונות של המכס הנ"ל בדבר שימשך ויגיע תועלת והנאה וריוח לשליטים על המכס הנ"ל מפרוטה ומעלה בשום דבר שיהיה מנגד וסותר לחוקים הנחתם בטבעת המלך כנ"ל. ובכלל החרם הנ"ל מעתה ועד עולם כל איש אשר בשם ישראל יכונה אם יהיה יומי"ש אראייג"י או ארשינג"י או פיטאמאל ולא שיטפל בשום דבר ממגע ואחיזה שימשך ויגיע שום נזק בעולם לשום בר ישראל לא יהיה רשאי כנ"ל להטפל כלל ועיקר לא הוא בפני עצמו ולא בשותפות עם שום נברא בעולם ולא להיות אפי' משרת עמהם אפי' בחנם ואין צריך לומר להיות מלשין או מוסר לשום איש או אשה מבני ישראל לא בגלוי ולא בסתר לא בדבור ולא במכתב לא הוא בעצמו ולא על יד שום נברא בעדו בשום צד מרמה וערמה בעולם העולה על לב אנוש וכל יחיד או רבים העובר על איזה פרט מהנ"ל מלבד אשר מן השמים ילחמו עמו פתאו' יבא אידו כי הוא מצר לישראל כל אוכליו יאשמו מעתה ג"כ יתפש וילכד בחרם ובשמתא ובאלה ובקללה הנ"ל. ואם בכל אלה ילך קרי העובר ההוא ויאטם אזנו מלשמוע גזרת המלך וקול הסכמת הק"ק יצ"ו כדבר האמור בחרם החמור האמור מעתה יהיה מוחרם ומובדל מעדת ישראל לא נמול את בנו ולא נקבר את מתו פתו פת כותי ויינו יין נסך לא נתפלל עמו בשום קהל שיתפלל הוא בתוכו ולא נעמוד בתוך ד' אמותיו לא ימכרו לו בשר ולא גבינה ולא יין ולא שום דבר מחיה כי הוא יותר גרוע מהגוי ונרדוף אחריו בכל מיני רדיפה וכפיה לשומו מרמס כטיט חוצות למעול וחומץ העובר ההו' ולמסיעו וכשל עוזר ונפל עזור ואנחנו קמנו ונתעודד בשם ה' אלהינו נזכיר אנחנו עמו וצאן מרעיתו יעקב חבל נחלתו מקיימי תורתו ומצותיו. ובכלל החרם הנ"ל הסכמנו ג"כ מהיום ואילך עד שיבטל המכס הנ"ל מכל וכל וכו' ועוד האריך השואל בטופס ההסכמה ואינו מעתיק רק המגיע לשאלתנו: ראה ראיתי ההסכמה החתומה ושאל ממני החכם השואל כי אירע מאורע רע אשר מחמת אונס גמור עברו בני ישראל ההסכמה ולקחו המכס ולא יכלו בני ישראל להתאפק ולעמוד על נפשם להסיר המכס מהאנשים ההם ויהי היום כלם נכשלים בחרם זה כי לא די שהאנשים המוכסים עברו אלא שכל העם נכשלים שמכה ההסכמה הנז' לא היו יכולים להתפלל עמהם ושאר חומרות הכתובות למעלה היו צריכין לנהוג בהם וכן לא יעשו על כן באה השאלה אם יש מבוא היתר להסכמה הזאת אע"פ שכתוב בה חרם בעה"ז ובעה"ב דכבר נודע מה שכתב המרדכי בפרק האומנין ורבינו ירוחם נתיב י"ד דחרם עה"ב אין לו הפרה או דילמא זיל בתר טעמא שכתב המרדכי פרק האומנין דנדוי עה"ב תלוי במקום דאין יכולים הבריות להתירו דלפי זה נראה לכאורה דלדבר מצוה מותר כי הא דאשכחן דלדעת המקום אין לו הפרה וכשהוא לדבר מצוה מותר משום דנאמר ודאי דדעת המקום מסכים להתיר בדבר מצוה הכי נמי בנדון דידן אין לך מצוה גדול' מזו מהסיר מכשול שבועות ונזקים מדרך הרבים וכמו שכתב הריב"ש בתשובה הוזכרה בבית יוסף סימן רכ"ח וא"כ ודאי דדעת המקום מסכים בהיתר זה ויש מקום להתיר אם יסכימו הצבור בכך אלו הן הצדדים שצדד החכם השואל יואל לדעת דעתי בעטי אשר אתי ואני אמרתי אתנהלה לאטי אחוה דעי ואם מצער היא כי כן צויתי ואין מסרבין לגדול גדול המצווה ועושה: ואומר דזולת הטעם שכתב החכם השואל שלא להתיר ההסכמה יש עוד טעם שלא להתירה שהרי כתב הריב"ש בתשובה סימן קע"ח אם היה הגדר גדר לרבים או סיג לתורה ולדבר מצוה אין רשאין להתיר וכו' והסכמה זאת ודאי היא גדר לרבים שהרי כתבו בתחלתה ולסבת זה כמה וכמה בשלח יעבורו וכמה גזלו את נכסיהם וא"כ אפילו שיסכימו כלם אין מקום להתירם כדכתב הריב"ש: גם מה שכתב החכם השואל לבטל טעם הראשון משום דדמי לע"ד המקום וכי היכי דהתם לדבר מצוה מתירין הכא נמי אמרינן הכי יש לפקפק בזה דמלשון רבינו ירוחם לא משמע הכי שכתב אלא ודאי לא הויא הפרה בשום ענין בע"ה: איברא דקשיא לי בטעם זה שכ' המרדכי דאפי' הוי נדוי המקום ליהוי כנדוהו בחלום דאמרי' בפ"ק דנדרים דצריך עשרה בני אדם להתירו וטעמא כתבו הפוסקים לפי שבשליחות המקום נתנדה ולפיכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם משמע מהתם דאע"ג דמן השמים נדוהו כדמייתי עשרה דשכינה עמהם סגי א"כ הכא נמי אמאי אין לו הפרה כלל ולא סגי בעשרה כמו התם אלא שיש לחלק דנדוי חלום הוא קל מה שאין כן בנדוי עצמו מ"מ למדנו דמכח אלו השני טעמים אין כאן מקום להתיר כך נראה לכאורה אבל כד מעיינינן שפיר נ"ל דכל מאי דכתיבנא לאו מילתא הוא דכבר נודע דאין לדמות חרמי צבור לנדרי יחיד דא"כ ע"ד רבים וע"ד המקום בחרמי צבור אמאי יש להם התרה ועוד היו צריכין שלשה שיתירו להם ואמאי הם מתירין לעצמם הא קרא כתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו וכבר כתבו הרשב"א והריב"ש בתשובותיהם ושאר הפוסקים דטעמא הוי דכיון שהורגלו בכך הרי הם כאלו מתחלה התנו שיהיה קיים עד זמן שירצו ולכך מתירין הצבור חרמיהם זולת כשהוסיפו ואמרו שלא יוכלו להתירו או על דעת הקהלות הרחוקות: איברא שראיתי תשובה להרשב"א הוזכרה בב"י סי' רכ"ח על צבור שהחרימו ע"ד רבים בחילוק המס בענין פלוני ואח"כ נתחרטו שהשיב כיון שהחרימו ע"ד רבים הרי גלו בדעתם שלא ע"ד המנהג הנהוג בקהלות החרימו אלא ע"ד דין תורה ולפיכך איני מוצא היתר לחרם זה וכו' ע"כ דמשמע מהתם דע"ד רבים אין לו התרה אפי' בחרמי קהל אלא שבתשובה אחרת שכתב שם הרב ב"י כתב בשמו להפך שכתב שם כי מדעתי יש להתיר כדרך שנהגו להתיר נדרים ושבועות שנדרו ע"ד רבים לבד וכו' ואם כן נמצאו דברי התשובות סותרות ועכ"פ צריך לומר לישבם דלא דבר הרב בתשובה הראשונה אלא במקום שאין מנהג להתיר בע"ד רבים אבל אם נהגו להתיר אפי' בע"ד רבים ודאי שמתירין מטעמא שנהגו להתיר הם עצמם חרמי קהל בלא שלשה דהוי כאלו מתחלה התנו בכך אבל אם אמרו ע"ד הקהלות הרחוקות ודאי שע"ז מעולם לא נהגו ואין לו היתר ואלו הם דברי התשובה האחרונה שהביא הרב בשמו ואם יהיה מנהג במקום שאפי' שיאמרו ע"ד הקהלות הרחוקות נהגו להתיר ודאי דחזר הדבר לטעמא קמא דהוי כאלו מתחלה התנו בכך וא"כ בזמננו זה שכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בתשובותיו ח"ב סי' ע"ב שאפי' שיאמרו ע"ד הקהלות הרחוקות נהגו להתיר וז"ל שם הא נמי לאו מילתא היא דמנהג זה לא נהגו בזמננו לסלק הבחירה ולהיותם מוכרחים אדרבה המנהג בכל קהלות אשר שמענו ואשר ראינו לעשות הסכמות בכל מיני איומים ע"ד המקום וע"ד רבים וכיוצא בזה ואח"כ נמלכים ומתירים כשרוצים ומה שכתבו ע"ד רבים וע"ד החרמים אשר במקומות הרחוקים הוא כדי לאיים אי נמי כדי שלא יהיו היחידים נשאלים ע"י אחרים ע"כ. גם אנו נאמר בנ"ד אע"פ שכתבו חרם עה"ז ועה"ב לא כתבו כן אלא כדי לאיים אבל ודאי שלא סלקו הבחירה מידם להתיר כל זמן שהם ירצו והוי כאלו אמרו יהיה בנדוי ע"ה עד שנרצה להתירו וא"כ יש לו היתר דהא דאמרי' אין לו היתר כשסלקו הבחירה מידם או נדר יחיד דכיון דאין הרשות בידו להתיר נדוי ע"ה הוא תלוי במקום ומי יתיר לו אבל כשלא סלקו הבחירה מידם ודאי דאפי' נדוי ע"ה יכולים להתיר תדעי לך שכתב שם המרדכי ואותו החכם שהורה שאותו שנדה עצמו לעה"ז וע"ה היה יכול להתיר עצמו כדמר זוטרא דמשמית לנפשיה והדר שרייה וכו' וקשה דמאי ראיה מייתי ממר זוטרא הא התם לא הוי אלא נדוי עה"ז אבל נדוי ע"ה מנין לו אלא שי"ל דלא הביא ממר זוטרא אלא שהרשות בידו להתיר וכיון שהרשות בידו ולא נסתלק הבחירה ממנו לא שני לן בין עה"ז לעה"ב דהוי כאלו אמר אהא בנדוי ע"ה עד שאני ארצה להתירו וזו ראיה גמורה למה שכתבנו ואפי' לטעם י"מ שכ' המרדכי שאין נדוי ע"ה חל עכשיו כדי שנתיר אותו דאין מתירין את הגדר עד שיחול מ"מ בחרמי הקהל ודאי דיכולי' להתיר אע"פ שלא חל וכדכ' הרב ב"י בסימן הנז' בשם הרשב"א וז"ל וכתב עוד שאפי' לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולים להתירו מפני שחרמים אלו כאלו יש בתן תנאי שיוכלו להתיר כל זמן שירצו הם וכענין הפרת הבעל וכו' ע"כ: נמצינו למדין דאפי' למ"ד ע"ה אין לו הפרה בחרמי הקהל יש לו הפרה וכדכתיבנא אין צריך לומר לדעת הרשב"א שכ' הרב ב"י בשמו דלשון חכמים מרפא וחכם עוקר הנדר מעיקרו וכו' דודאי שיש להם היתר אלא שנראה לכאורה מהתם דבעינן עקירת הנדוי מעיקרו ולפי זה צריך שלשה שיתירו להם דאם הם עצמם מתירים לא הוי אלא כהפרת הבעל דמיגז גייז ולא עקורי מיעקר: הכלל העולה דיש להם היתר לע"ד אפי' בחרם ע"ה כ"ש שהקהל לא קבלו עליהם חרה ע"ה אלא אמרו שהעובר יהיה בחרם ע"ה אבל כדי שלא יהיו נכשלים הם במה שאינם נוהגים עמו בחומרות הכתובות בהסכמה לא הוזכר בזה חרם ע"ה וא"כ ודאי שהקהל יכולים להתיר עצמם אליבא דכ"ע אלא שהוצרכנו לכל מה שכתבנו להתיר מי שיקח המכס מכאן והלאה או מי שעבר באונס ולקח אותו. ולטענה הא' שאמרנו שכיון שהדבר גדר לרבים אי אפשר לבטלו אפי' שיסכימו כלם זה אינו כלום כיון דהם מוכרחים במעשיהם והם אנוסים ודאי שדבר מצוה הוא להסיר מהם מכשול החרם ויתירוהו בהסכמת כולם ומ"מ אני אומר לרווחא דמילתא שיתירו להם שלשה