לחם רב (ל"לחם משנה") נז

דאין היחיד רשאי להוציא עצמו מתקנת הקהל מ"מ משמע דאין זה אלא מדרבנן ואפי' החרימו הצבור על כך כל זמן שלא ענה אמן וכדמשמע מדברי הרב מהריב"ל ז"ל בראשונות בתשובות שהזכרתי לעיל עיין שם. לכן בנ"ד אני אומר דודאי השבועה חלה אם בהסכמה הראשונה לא היה בה חרם אבל אם בהסכמ' הראשונה היה חרם והסכים היחיד עמהם ודאי דאין השבועה האחרונה חלה דהוי נשבע לבטל את המצוה אבל אם הם טוענים שלא הסכימו בכך ושלא ידעו בהסכמה ודאי שהם נאמנים על עצמם בדברים שבינם לבין קונם וכמו שכ' הרא"ש בתשובה ואם אין עדים שיכחישו אותם הם נאמנים ואפילו אם הג' קהלות מכחישין אותם אינם נאמנים מפני שהם כולם תובעים ליחידים ההם והם נוגעים בעדות מפני שנמשך להם נזק דהיחידים ההם מסייעים להם בפרעונות הצריכים לשלשה קהלות וכן כ' הרב מהריב"ל בח"ב שאלה ע"ב דף כ"ז א"כ ודאי דנאמנים על עצמם לומר שלא הסכימו ולא ידעו כלל מההסכמה והשבועה אחרונה להיות בקהל הד' קיימת וכמו שהורה החכם השלם אלוף התורה מאריה דאתרי' נר"ו: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: סו שאלה מקום שיש בו הסכמה וז"ל ברביעי בשבת חמשה ימים לחדש חשון שנת חמשת אלפים ומאה וכך ליצירה למניננו פה באר שבע הסכמנו אנחנו תושבי אנשי הק"ק הנז' החותמים בסוף הכתב הזה לבקש תקנה לבנות ישראל שלא תהיינה קלות בעיני בעליהן לגרשן כי ראינו מנהג סדר שומת העברת נדונייא אשר בקהלנו משונה מסדר שומת העברת נדונייא אשר בשאר מקומות בני עמנו אשר סביבותנו ולכן הואלנו והסכמנו מהיום הזה ולהבא שכל איש או אשה אשר ישיאו את בתם לאיש הן תושב הן ממקום אחר וידרו לו נדונייא כפי מה שיתפייסו ביניהם ולעת העברת הנדונייא יעריכו המעריכים כל דבר שיכתב בנדוניית החתן מטבע זהב וכסף ומרגלית ובגדי מלבושי החתן והכלה וכרים וכסות וקרקעות מכלי האגנות ועד כל כלי הנבלים מעות כפי מה ששוים במכר השוק וסך המעות שיעלו הנכסים שהכניסה לו הכלה יוסיף החתן תוספת כתובה רביעיתם חוץ מכתובה דרבנן ויכתבו בשטר הכתובה סך הכתובה והנדוניא והתוספת כך וכך מעות ואם ח"ו תמות האשה בחיי בעלה ולא נשאר לו ממנה זרע של קיימא יירש הבעל שליש הנכסים שהכניסה לו ושני שלישים יחזיר ליורשיה וכל חתן בטרם שיכנס לחופה שיקבל עליו שבועה שלא ישא אשה אחרת עליה הן בעירו הן בעיר אחרת אלא מאותם שחייבו רז"ל שישא אשה אחרת והתנאים השנים האלה יכתבו בכל שטרי הכתובות הנכתבים בקהלנו זה וכל איש מבני עמנו שיבא מארץ רחוקה שלא ידעוהו מאנשי קהלנו מתמול שלשום שלא ישיאו לו אשה מבנות קהלנו הן תושבית הן אכסנאית עד שיעברו עליו ימי ג' שנים תוך קהלנו כדי שיבאר לנו אם הוא נשוי במקום אחר או לא ואם יכירוהו שלשה אנשים נאמנים מבני עמנו שאין לו אשה אחרת ואין עול בכפיו בעירו יהיה לו רשות לישא אשה תוך שנה וכל איש ואשה אשר יתפייסו ביניהם ע"י שדוכים או אבותיהם וקנו קנין וכתבו שטר ביניהם ואחר זמן חזר האחד מהם ממה שהתנה בלי סבה אשר גזרו חז"ל או שנתרצו שניהם אם איש הוא או אשה לא ינשאו בקהלנו זה וכל איש מבני עמנו שיש לו דין ותביעות ממון מדיני אישות שיהיה נדון בדיני ישראל ואם יהיה האחד סרבן ולא ישמע לב"ד ישראל יהיה בעל דינו רשאי לילך בעש"ג ברשות דייני ישראל וכל איש מבני עמנו אשר ירצה לבטל הסכמותינו זו או אחד מהתנאים שלא יהיה רשאי שום א' שיתערב בשמחתו מבני עמנו ויהיה הוא ועוזריו וכל הנועדים עמו בנדוי ובשמתא ולא יהיה שום אדם רשאי להתיר נדויינו זה אם לא שיהיה ב"ד גדול יותר מהחותמים בכתב הזה בחכמה ובמנין ושריר וקיים. ועתה מעשה בא לידנו ראובן מאנשי באר שבע שדך בתו ללוי שבא מארץ אחרת וילונו אנשי המקום על ראובן שעובר על ההסכמה וראובן טוען שאינו עובר יען וביען שאע"פ שללוי יש לו אשה אין לו בנים ועמדה מלדת ולוי הרי הוא מאותם שחייבו חז"ל לישא אשה אחרת וכן נראה מלשון ההסכמה שלא רצו לנגוע בתקנת חז"ל לכן יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ושכמ"ה: תשובה הרבנים מהר"ר אליה מזרחי ומהרר"י מינץ ז"ל פליגי על תקנת רגמ"ה שלא לישא אשה אחרת על אשתו אי חייל על דבר מצוה כגון שהתה עשר שנים ולא ילדה דהרב מהר"ר אליה ז"ל בפסקיו ס' י"ד כתב דלא תקן בדבר מצוה וה"ה בתקנת הקהל דאמרינן היכא דתקנו דלא ישא אשה אחרת על אשתו דלא אמרי' דתקנו לבעל מצוה ונראה עוד מדברי הרב הנז' דאפילו היו מתקנים בפי' לא היה כח בידם לתקן אע"פ שאינו נראה כן מהמרדכי ומהרר"י מולן שהביא הרב הנז' לראיה כבר תמה עליו הרב מהריב"ל ועמד על זה בפסקיו ח"ג יע"ש. ומהר"י מינץ כתב דעל הכל תיקן הגאון וה"ה לתקנת הקהל זולת מצות יבום דאלימא כדכתב שם ומינה נשמע לנ"ד דע"כ לא פליגי הרבנים הנז' אלא היכא דאיכא בתקנה בטול מצוה אבל בנ"ד דליכא בתקנה בטול מצוה דאי לא ישיאו למי ששהה י' שנים ולא ילדה אשה זו הרי יכולים להשיא לו אשה בעירו או בעיר אחרת אלא שהם רוצין לתקן מנהג עירם וחששו שאם יש לו אשה בעיר אחרת היום או למחר ילך שם ויניח כאן אשתו עגונה ע"כ תקנו שלא ישיאו לו היכא דיש לו אשה בעיר אחרת ולא דמי לתקנת רגמ"ה דתקן דלא ישא אשה על אשתו ואם לא ישא אשה נתבטלה מצות פריה ורביה כיון דהחרימו עליו דלא ישא בשום אופן בעולם אבל נ"ד דיש לו רשות לישא במקומו ובמקומות אחרים פשיטא ופשיטא דאליבא דכ"ע חלה התקנה אפילו על מי שאין לו בנים: ועוד דמדבתקנה הראשונה כשתקנו על איש מאנשי עירו שלא ישא אשה אחרת על אשתו כתבו אם לא יהיה מאותם שחייבו רז"ל לישא אשה וכאן לא כתבו כן משמע דכוונתם לתקן אפילו למי שאין לו בנים ושהתה אשתו עשר שנים ולא ילדה מעיר אחרת שלא ישא אשה על אשתו וטעמייהו כדכתיבנא דדוקא בעירם עשו כן מפני שלא תתבטל המצוה ולכך תקנו שלאותו שחייבו חז"ל יהיה לו רשות לישא כדי לקיים המצוה אבל למי שהוא מעיר אחרת הרי יש בידו רשות לישא במקומות אחרים ובעירו אלא שהם אינם רוצים שישא בעירם מאחר שיש לו אשה בעיר אחרת מפני שהם יראים שהיום או למחר ילך שם עם אשתו הא' כדכתיבנא מה שאין כן מישהוא דר בעירם שאע"פ שיש לו אשה כאן אין לחוש שילך לעיר אחרת כיון שאשתו הראשונה ג"כ היא כאן אע"פ שנראה מלשון ההסכמה שלמי שהוא דר בעירם אפי' בעיר אחרת מותר לישא אשה על אשתו שכן כתב שלא ישא אשה אחרת על אשתו הן בעירו הן בעיר אחרת אם לא שיהי' מאותם שחייבו רז"ל משמ' דלמי שחייבו רז"ל אפי' בעיר אחרת מותר לישא ולא חששו שמא ישתקע שם בעיר אחרת כשישא אשה על אשתו ותשאר האשה הנשואה בכאן עגונה מ"מ לחוש לפריה ורביה חששו דלמא לא ימצא בעירו ילך בעיר אחרת דאם לא ימצא כאן יתבטל מפריה ורביה אבל לאיש נכרי כמה מקומות יש בעולם ישא בעירו ואם לא ימצא בעירו ילך למקומות אחרים והם לא חששו אלא לתקנת אנשי מקומן ולא לתקנת אנשי מקום אחר כיון שאין בתקנתם בפול מצוה כדכתיבנא ועוד חששו אולי למי שבא מעיר אחרת יש לו שום תנאי בעירו ככתובה שלא ישא אפילו במקום מצוה בכח שבועה ומפני כך גזרו על הכל זה נראה ודאי טעם לתקנתם כיון דבתקנה הראשונה חלקו ובאחרת לא חלקו והרי אפילו בלשון המשנה שדרכם לסתום אחרים בכמה מקומות בתלמוד מדמפליג ברישא ובסיפא לא מפליג משמע דסיפא הוי כולל כל שכן בלשון בני אדם שדרכם לפרש יותר דודאי כיון דבסיפא לא חלקו משמע דבכל גוונא הוי: וא"כ משמע ודאי דראובן עבר על ההסכמה במה בתו ללוי אבל אי לא הוי אלא שדוכין לחוד כדמשמע מלשון השאלה עדיין לא עבר מפני שבלשון ההסכמה אינו כתוב אלא אל ישיאו וכיון שעדיין לא נשא עדיין יש בידו לתקן אבל אם שלח סבלונות ואותו המקום נהגו בסבלונות הוי כקדושין כפי מה שהגיד לי המגיד אז ודאי אין בידו של ראובן לתקן כלל דודאי אע"פ שהם הסכימו שלא ישיאו אשה הקדושין חלין: איברא דבהא מילתא איכא פלוגתא טובא דכיון דבנ"ד המשדך הוא ממקום שאין חוששין נראה דאין לחוש דבתר משדך אזלי' וכמ"ש הרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בתשובותיו ונראה מדבריו דבין להקל בין להחמיר אזלינן בתר משדך ואי המשדך ממקום דלא חיישי לא חיישי' ולדעתי נטה הרב הגדול מורי ורבי מהר"ר שמואל נר"ו בתשו' סימן ס"א. מ"מ כתב הרב מהרר"י ן' לב ז"ל בתשובותיו ח"ב סי' מ"ג דבקושטאדינה נהגו להחמיר ואזלינן בתר דידיה או בתר דידה לחומרא וכן כתב בתחלת ח"ג ולפי דבריו יש להחמיר בנ"ד: ועוד מטעם אחר אם בנ"ד ישב בעיר שלשים יום דנסתפק הרב הנזכר שם יש להחמיר ולחוש בזה ומה גם אם דעתו להשתקע בעיר דאז ודאי יש לחוש ולברר זה הקהל קדוש אשר שם ומרביצו תורה אשר שם ידעו מנהגם בענינים אלו ואם יש מקום לחוש לסבלונות ע"פ הדברים אשר כתבתי ודאי דלא נתבטלו מטעם שראובן עבר על ההסכמה וזה אין צריך לפנים וא"כ תהיה מקודשת ללוי וללוי ודאי אין יכולים בית דין לכופו לגרש וכ"ת תשב עד שתלבין ראשה עניה זו מה חטאה הא אמרי' בכתובות גבי הפוסק מעות לחתנו דיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות ואפילו פסקה היא עצמה בפני אביה כתב הטור באהע"ז סימן נ"ב בשם אביו הרא"ש ז"ל דאומרים ליה כנוס או פטור מפני דסבורה שאביה היה נותן וא"כ ג"כ כאן נמי אפילו בתו של ראובן היא גדולה מה ידעה מענין ההסכמה זולת מה שאביה אומר לה ודרך בנות ישראל שלא לדבר בפני אביהן ואין בידה עון אשר חטא לכך נראה ודאי עכ"פ תנשא. וכי תימא איך יתערבו הקהל בשמחתו והרי כתוב בהסכמה וכל איש מבני עמנו אשר ירצה לבטל הסכמותנו או אחת מהנה וכו' י"ל דמדכתבו בלשון ההסכמה אשר ירצה לבטל משמע מי שבא לבטל בשאט בנפש אבל ראובן זה טעה ממה שראה שבתנאי הראשון הטילו תנאי שלא יהי' מהדברים שחייבו רז"ל וסבור היה שבתנאי הזה הוא כן ועוד שכתוב בלשון תנאי זה כי אין לו אשה אחרת ואין עול בכפיו בעירו משמע ליה דכשאין לו בנים הרי אין עול בכפיו ואין הדבר תלוי אלא שלא יהיה עול בכפיו ודברים אלו ראויים הם לטעות מי שאינו יודע וכיון שכתוב בהסכמה כל אשר ירצה לבטל ולא אמר מי שיעבור על ההסכמה נראה דכוונתם מי שבא לבטל בשאט ובנפש וביד רמה אבל מי שאפשר שמועה בעיונו לא וכיון שכן יש ללמוד עליו זכות כדי שימצאו בשמחתו דכבר כתב הרב מהריב"ל ז"ל בתשובותיו ח"א דף ס"ח על שני אנשים סוחרים שטעו בדבריהם בדבר שיש לו פנים לכאן ולכאן שאין להחזיקם במנודים גם אנו נאמר בנ"ד דראובן זה טעה ואין להחזיקו למנודה: הכלל העולה דאם שדוכין אלו במקום שלא נהגו לחוש לסבלונות לא יעבור ראובן על ההסכמה ויבטל השדוכין דבידו לתקן כל זמן שלא השיאה שכן כתוב בהסכמה אל ישיאו ואם שדוכין אלו הם במקום שנהגו לחוש לסבלונות ונהגו להחמיר שם בכיוצא דנ"ד ע"פ הדברים הכתובים למעלה לא נתבטלו הקדושין מפני שעבר על ההסכמה וכיון שלוי אינו רוצה לגרש ישא אשתו ויטפלו בשמחתו כיון שראובן טעה כדכתיבנא וכל זה אם יסכימו מורי ורבותי ובפרט הרב הגדול מורי ורבי נר"ו הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: