לחם רב (ל"לחם משנה") נו

תקנת הקהל וכו' ומ"מ התקנה השניה קיימת וכו' ע"כ נראה משם דהתקנה האחרונה קיימת אף עפ"י שלא התירו חרם של ראשונה אלא שנראה לי לומר ליישב הב' חשובות דבתשובה קמייתא איירי שהתירו החרם אחר שעשו התקנה השנייה ומ"מ נכשלו במה שלא התירו אותו קודם שיעשו התקנה השניה אבל מ"מ כיון שהתירוהו אחר שעשו התקנה השניה חל החרם האחרון דכבר הותר הראשון ויוכיח זה ממ"ש בסוף התשובה ועוד חכם עוקר את הנדר מעיקרו וכשהתירו את החרם כאלו לא היה חרם מעולם משמע דבהתרת החרם הראשון איירי אבל אם לא התירוהו ודאי דלא חל החרם האחרון: ולפי זה בנ"ד דלא הותר החרם הראשון ואפילו אם ימנו להתירו אפשר דאין לו היתר דחתומים בו גדולים קדושים אשר בארץ המה ודאי דלא חלה ההסכמ' האחרונה ועדיין בחרם הראשון הם עומדים והיינו מאי דכתב הרא"ש בתשובה האחרונה שהזכרתי דאם לא התירו הראשונה אין השניה כלום לכן מכל אלה הטעמים נראה לי ברור כשמש דאות' הגאבילה אשר תקנו על הסוחרים לית בה ממשא כלל ובטלה היא ומבוטלת ולהיותי טרוד מאד איני יכול להאריך עוד כאשר עם לבבי וגם הדברים ברורים לע"ד: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: סד שאלה קהל אחד מארץ אבילונה עשו הסכמה ביניהם שלא יוכל שום יחיד לצאת מן הקהל להתפלל בקהל אחר יותר משלש' ימים והעובר על ההסכמ' יהיה בחרם והסכמה זאת לא חתמו בה כלם רק מקצת הקהל ועתה תלמיד חכם א' יצא מהקהל להתפלל בקהל אחר מחמת שלקחוהו שם בתנאי שכרו ללמוד בישיב' וטוען שיש מצוה להתפלל במקום קביעות ישיבתו ולא תלה ההסכמה במקום מצוה ועוד טוען שבקהל אחר מקום הישיבה מתפללים במהירות ולומדים מיד ואם הוא מתפלל בתוך קהלו יפסיד קצת הקביעות ומערערים עליו ואפשר שיפסיד ועוד שיפסיד קצת לימוד מההלכה עוד טוען שכיון שלא חתמו ההסכמה כולם בדרך כל ההסכמות הנעשות בעיר והוא עצמו לא חתם אותה הסכמה ודאי שלא נתקבלה ההסכמה על כל אלה הטענות יגזור מעלת כבוד תורתך משפט התלמיד הזה ויוציאהו לאורה ושכרו כפול מן השמים: תשובה נרא' לי דאין התלמיד יכול לצאת מקהלו אם הסכימו בהסכמה זו רוב הקהל דמאי דטען משום דהוי מצוה אי משום שמתפלל במקום קביעות ישיבתו או משום שיפסיד קצת מלמוד ההלכה אינה טענה דהרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפסקיו סימן י"ד והרב מהר"ר יהודה מינץ נחלקו על תקנת ר"ג דתיקן שלא לישא ב' נשים אם חלה על מצות פריה ורביה כגון מי ששהה י' שנים עם אשתו ולא ילדה דהרב מהר"ר אליה ז"ל אית ליה דלא תיקן הגאון במקום מצוה דפריה ורביה והרב מהר"ר יהודה מינץ ז"ל חלק עליו וכתב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו ח"ג סימן נ"ד דמי יוכל להכניס ראשו בין ההרים ולהכריע ביניהם וכיון שכן בנ"ד דלדברי הרב מהר"י מינץ ז"ל שאמר דהחרם חל אפילו על דבר מצוה מאחר שהוא סתמי וכולל כמו שחרם רגמ"ה חל אפילו על דבר מצוה משום שהוא סתמי וכולל א"כ הוי ספק חרם דאורייתא ואזלינן ביה לחומרא כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה ועוד דאפילו הרב מרא"ם ז"ל מודה בנ"ד דבין שנפרש דאית ליה דלא תיקן ר"ג על כך מפני שלא היה יכול לתקן בדבר מצוה או שנפרש דאית ליה דאע"פ דהיה יכול לתקן על כך נאמר דכוונתו לא היתה לתקן לבטל מצוה וכמו שנסתפק בזה הרב מהר"י ן' לב ז"ל יע"ש מ"מ בנ"ד לכל הצדדים חל החרם דהא ודאי נ"ד לאו מצוה מה"ת היא שנאמר שלא היה כח לקהל לתקן ולא חל החרם דאע"ג דרבי אמי ורבי אסי הוו מצלי ביני עמודי דגרסי וכתב הטור בהלכות תפלה סימן צ' דיש אומרים דאפי' ביחיד עדיף להתפלל שם מלהתפלל בבית הכנסת בעשרה מכל מקום אין זה אלא מדרבנן ולא הוי מצוה מן התורה. ועוד דהרב רבינו יונה ז"ל כתב וזה לשונו שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה יומם ולילה מלהתפלל בבית הכנסת עם הצבור ע"כ משמע דהא דרבי אמי ורבי אסי הוו מצלי התם משום דהתם גרסי תדיר כל היום אבל במקום דגריס שם שעה אחת בבקר אפשר שאינו חשוב כל כך להתפלל שם אע"ג דהויא מצוה קצת. וכן הא דמתבטל קצת מלמוד ההלכה דמי להאי ולא עדיף הא מקריאה בתורה בצבור שכתב הרב ב"י בטור יו"ד סימן רל"ט בשם הר"ש בר צמח דקהל שהסכימו בחרם שלא יקרא בתורה בצבור בחור בלתי נשוי חל החרם שהקריא' בצבור תקנת סופרים היא והשבועה חלה עליו ע"כ א"כ ודאי שנאמר שחל החרם בנ"ד אם יתקנו הקהל על כך ואם נאמר דדילמא הקהל לא כיוונו לבטל מצוה ואע"פ שהיה יכול לתקן על כך כל כמה דלא ראינו כן בפי' נאמר דלא תקנו על כך וכמו שכתבתי לעיל שנסתפק הרב מהר"י ן' לב ז"ל מ"מ די לנו שנאמר כן במצות פריה ורביה שהיא מן התורה אבל מצוה חלושה כי האי נאמר דעל הכל תקנו משום מגדר מילתא דאפילו במצות פריה ורביה פליג הרב מהר"י מינץ א"כ לא מפישינן פלוגתא כ"כ בינו להרב מרא"ם ז"ל לומר דפליג עליה אפילו במצוה חלושה וקלושא כי האי אלא נאמר דכ"ע מודו בנ"ד דחל החרם כדכתיבנא: ומה שטען שלא חתמו בהסכמה אלא המקצת אם זה המקצת הוא רוב הקהל כבר כתב הרב הגדול מורי ורבי ז"ל בפסקיו ח"ב סי' ת"י אחר אשר הביא סברות חלוקות אם בתקנות הצבור אזלינן בתר רובא העלה בסוף דבריו דהוי ספק חרם והוי ספקא דאורייתא ואזלי' לחומרא כיון דנעשית ע"פ הרוב אע"פ שמחו בה מקצת וכתב בסוף דבריו כלל הדברים אני אומר שבכל גזרה ותקנה שעשו הרבים לתקנת הקהל או הקהלות אין ביד המועטים להוציא עצמם מן הכלל ואם גזרו חרם חייבים המיעוט לשמור ולעשות אך בתנאי שיהיה גזרתם ותקנתם בהסכמת טובי העיר או טובי הקהל ואם יש חכם או חכמים שיהיה החכם או החכמים המנהיגים הקהלות עמהם ואם לאו אין בדבריהם ממש ע"כ ואחר שכתב הרב מורי ז"ל כן אנו הבאים אחריו נעשה כדבריו ואם ההסכמה הזאת היתה שהסכימו בה רוב הקהל מתוך משא ומתן של כלם והמיעוט מיחו בה חייבין לקבל' והוא שעשו אותה בעצת טובי הקהל והחכם שבהן אבל אם ההסכמה לא עשאוה אלא מעוט הקהל או שלא היתה בעצת החכם שביניהם ובעצת טובי הקהל ודאי דאין בהסכמה ממש והתלמיד יהיה פטור מן ההסכמה ההיא: נאם הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: סה שאלה עיר שיש בה ארבעה קהלות ונפל מחלוקת בין הג' קהלות עם האחד והג' קהלות עשו הסכמה עם החכם המרביץ תורה ביניהם שלא יוכל שום א' מהג' קהלות הנזכרים ללכת להתפלל דרך קבע בבית הכנסת הד' ולבסוף עשה שלום המרבין תורה החכם הנז' עם הקהל הד' ונכנס הוא לראש ולקצין עליהם והתיר ההסכמה הנז' אחר כך נתבקש בישיבה של מעלה החכם הנזכר ואחר פטירתו נתחדשו מחלוקות בין הג' קהלות עם הקהל הד' וחזרו וקיימו ההסכמה הנז' וביני וביני יצאו ג' יחידים והלכו להתפלל בקהל הד' דרך קבע וממוני הג' קהלות תבעו אותם באומרם שעוברים על ההסכמה הנז' ועברו דברי ריבות ביניהם עד אשר אמרו להם הממונים שיפרעו בקהלותם הסך הנוגע להם מהמסים עד זמן העריכה ויהיו אחר כך ברצונם לעשות כל מה שלבם חפץ ועתה חזרו הג' קהלות לטעון על האנשים הנז' שעוברים על ההסכמה והם טוענים שאינם יודעים דבר מאותה ההסכמה והם נאמנים על עצמם ועוד שלא יעלה על הדעת שיהא אדם אסור בכח ההסכמות וחומרות להיות נדון עפ"י אנשים שאינם יודעים כמו שהם דנים בג' קהלות שכעת אינם חפצים לשים הדנים דין אמת לאמיתו שהם נדונים על פי הממונים שאינם דנין דין תורה רק על פי הסברא ורוצים לדון על פי דעתם מה שאין כן בקהל הד' שנמצא לשם מרביץ תורה שאין הממונים לדון רק דין תורה או פשרה אם הבעלי דינים רוצים ונשבעו האנשים הנז' שבועה חמורה על דעת המקב"ה ועל דעת היותר מחמיר שבקהל להיותם מתפללים בקהל הד' וקבלו עליהם סך גבול עתה יורנו מורנו אם חייבין לעמוד בשבועתם זאת או אם הם עוברים על ההסכמה הנז': תשובה אם בהסכמה הראשונה לא היה בה חרם אף ע"ג דהסכימו האנשים בה שלא יוכלו לצאת מהג' קהלות מ"מ כיון שנשבעו אחר כן להיות בקהל הד' חייבין מכח השבוע' דהטור כתב ביו"ד סי' רל"ט דהנשבע לבטל דבר מצוה דרבנן השבועה חלה כגון שלא להדליק נר חנוכה ואע"ג דבעור או"ח סימן תק"ע כתב דאם נשבע להתענות בשבתות ויו"ט וחנוכה ופורים דאין צריך התרה שאין שבועה חלה על דבר מצוה אע"ג דחנוכה ופורים דרבנן הנה כבר הוקשה זה להרב ב"י בטור הנז' סי' תי"ז והניח הדבר בצ"ע. ולי נראה לתרץ דשם סתם רבינו כהרמב"ם ז"ל דאית ליה בפרק ג' מהלכות נדרים דאין נדר חל על חנוכה ופורים משום דרבנן עשו חיזוק לדבריהם וכ"ש שאין שבועה חלה לדעתו מהטעם ההוא וכדכתב שם הב"י בסימן הנז' ואע"ג דבטור יו"ד סי' רמ"ו כתב דהרא"ש סובר כהרמב"ן ודלא כהרמב"ם ז"ל מ"מ אין זה תימא אם סתם שלא כדעת אביו דכן דרכו בהרבה מקומות מ"מ למדנו דהנשבע לבטל דבר מצוה דרבנן השבועה חלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל דבטור יו"ד סי' רל"ט כתב הב"י בשם הרשב"א וז"ל ומה שכתבת שהרמב"ם כתב שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שוא משמע לך שהוא סבור שאין שבועה חלה על ביטול דברי סופרים שהרי תענית בשבת מד"ס אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות מדאורייתא ע"כ הרי שהוא סבור כדעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי: איברא דיש לתמוה עליו דאיך כתב הדבר באפשר דהרי כתב בהדיא הרמב"ם בפרק ג' מהלכות נדרים דהנודר לצום בשבת ויו"ט שהנדר חל ולא בחנוכה ופורים שהם מדבריהם ועשו חיזוק משמע בהדיא דאית ליה דשבת ויו"ט הוי מן התורה ועוד קשה עליו דמשמע דמשום שהם מן התורה קראם שבועת שוא הא אם הוי מדרבנן לא ואינו כן דאדרבה איסור דרבנן עשו חזוק יותר ואין הנדר חל וכדכתב בפרק ג' מהלכות נדרים וכל שכן השבועה שלא חלה משום דעשו חזוק וכדכתב הב"י שם כדכתיבנא לעיל. ואולי דסברת הרשב"א ז"ל דשאני חנוכה ופורים שכל עיקרן הם מדבריהם ולא דמי לשבתות וימים טובים שאע"פ שאיסור התענית אינו מן התורה מ"מ עיקר השמחה בהם הוי מן התורה ולכך עשו חזוק בהם. איברא דלשון הרמב"ם דפרק ג' מהלכות נדרים הוא הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הם צריכים חזוק משמ' דלא תלה החזוק אלא באיסור דצום דרבנן ולמדנו מכל הנ"ל דשבועה חלה על דבר דרבנן וכיון שבהסכמה שאין בה חרם דאין בה אלא איסור דרבנן דהכי נראה מדברי הרשב"א בתשוב' כתב הרב מהריב"ל בראשונות דהסכמות שאומרים משביעים אנו מחרימי' אנו וארור בו שבועה הוי ספקא דאורייתא ולחומרא משמע דאי ליכא חרם לא וגדולה מזו כתב שם מהריב"ל לדעתו דלא סגי בשתיקה אפילו שיאמרו משביעים אנו אלא שענו אמן או דבר שעניינו כעניית אמן וכיון שכן דלא הוי אלא אישור דרבנן ודאי דהשבועה שנשבעו להתפלל בקהל הד' חלה. איברא דראיתי בהגהות מיימוניות שכתב על מה שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות שבועות או שהתענה בשבתות ויו"ט שבכלל זה מי שנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל ע"כ דמשמע דהוי שוא והדבר קשה בעיני דאע"ג דאדם חייב להיות בתקנת הקהל ושלא לפרוש מהם אין זה אלא מדרבנן ולא מדאורייתא וכבר ביארתי למעלה דשבועה חלה על דבר דרבנן ואע"ג דהב"י בטור יו"ד סוף סי' רכ"ח דף רע"ב כתב כמה תשובות מהרשב"א